שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ישראל החזקה זו פיקציה"
    אחרי שקרא על הגבלות האספקה לעזה ובנו נעצר על סרבנות, החליט המחזאי גלעד עברון לגרום לאנשים להקשיב. התוצאה, "יוליסס על בקבוקים" מוצגת בתיאטרון חיפה. "מטריד אותי שספרות נתפסת כמסוכנת כי היא מחברת", הוא אומר בראיון

    בשנת 2007 הוציאה מפקדת תיאום הפעולות בשטחים מסמך מסכם של מחקר שכותרתו: "קווים אדומים". המחקר, שחלקים ממנו נחשפו ב"הארץ", קבע קווים אדומים לכמות הקלוריות ואבות המזון הנדרשים לתושבי רצועת עזה. אלה תורגמו להנחיות מעשיות: כמות מינימלית של משאיות, 106 במספר, שיורשו מכאן ואילך להיכנס לרצועה.

     

    התחקיר, שעשה גלים בישראל ומחוצה לה, חשף כי למרות מסקנות המחקר, ערב המלחמה בעזה, אישרו כוחות הביטחון הישראלי העברה של 37 משאיות בלבד לרצועה. רשימת הסחורות האסורות, שנחשפה אף היא באופן חלקי, כללה גם ספרים, שוקולד, בגדים, נעליים, דובדבנים, מזרנים וכסאות גלגלים.

     

    "קראתי את התחקיר והזדעזעתי", אומר המחזאי גלעד עברון בראיון ל-ynet, "משמעות המחקר היא רידוד בני אדם למינימום הקלוריות שישאירו אותם בחיים. מה זה אומר עלינו? זה עורר בי פלצות".

     

    התחקיר היה טריגר נוסף מבין שלל הכותרות היומיומיות שדחפו אותו לשבת ולכתוב מחזה. התוצאה: "יוליסס על בקבוקים", שמציגה בימים אלה בתיאטרון העירוני חיפה ובמרכזה מורה לספרות שבונה רפסודה מבקבוקי פלסטיק כדי להפליג לעזה ולהביא לתושביה ספרים מהקלאסיקה הרוסית האהובה עליו.


    נאטור ואביטל. נכבש בקסם הגיבור מאוחר מדי (צילומים: ז'ראר אלון) 

     

    הוא נתפס ונאסר ובכלא הוא נפגש לראשונה עם כוחות הביטחון ועם פרקליטו, מתנדב בסנגוריה הציבורית. כמו במסעו רצוף התלאות של מלך איתקה, גיבור האודיסיאה של הומרוס, כך גם במסעותיו של יוליסס (כינוי שהדביקו לגיבור החיילים שלכדו אותו - מ"י) במחזה, נחשף אדם נחוש שמתעקש, גם כשמדובר בסיכון חיים, להיאחז בעקרונותיו.

     

    תרגום המחזה לשפתה הבימתית הייחודית של הבמאית אופירה הניג, הוא קסם, בזכות אנסמבל שחקנים נפלא, ובראשם חליפה נאטור בתפקיד כובש לב כיוליסס. הדמות, ספק תימהונית ספק נאיבית, היא ציר לדואטים מחדדי חושים עם איצ'ו אביטל, שמשחק את פרקליטו (נעבעך שנסחף עם הזרם וסופו להיכבש בקסמו כשכבר מאוחר מדי) ועם יוסף אבו-ורדה, שתפקידו הוא הברקה לדימוי מערכת הביטחון הלאקונית והפרגמטית.

     

    בכאוס ובטירוף שמציג המחזה, שזורים לא מעט אזכורים לדמויות מפתח ויצירות מופת מהספרות הרוסית, חלקן חתרניות במסרים שלהן, כמו "השטן ממוסקבה" של בולגקוב, "מוסקבה פטושקי" של ירופייב או "לוליטה" של נבוקוב, שמזכירות שניסיונות להכניע את רוח האדם, כשלו.

     

    טיוטה ראשונה של המחזה מאת עברון התגלגלה לידיי בתחילת חודש ינואר אשתקד, כחצי שנה לפני ששש ספינות חיממו מנועים בחופי טורקיה בדרך לעזה. בדיעבד אפשר לומר שהמחזה, ניבא במידה מסוימת את המשט לעזה ואת אלה שיבואו אחריו. "לא צריך להיות גאון כדי להבין ששבירת המצור על עזה תבוא דרך הים", אומר עברון, "היה ברור שזה יקרה, כמו שברור לחלוטין שביום שלמדינות אירופה יימאס, אי אפשר יהיה לעצור את המַרְמַרוֹת הבאות שיגיעו.


    נאטור עם אבו-ורדה. הברקת ליהוק 

     

    "אבל לא על זה כתבתי. המחזה הוא על שינוי הכרחי של תפיסת עולם שבלעדיו הכל יתפוצץ לנו בפנים. אנחנו הולכים לקטסטרופה בלב חפץ, אחרת איך להסביר שישראל מאמינה ביכולתה לשלוט במיליוני אנשים ולהחליט על חייהם? מה נעשה כשיהיו שם 4-5 מיליון בני אדם? זה דורש התמודדות אחרת. חייבים להיפטר מהתפישה לפיה אנשי עזה הם פחות בני אדם ולכן אפשר לעולל להם כל מיני דברים".

     

    אז הכתיבה שלך היא קריאה להתעוררות?

     

    "שאלתי את עצמי איך גורמים לאנשים להקשיב. בכל מה שכתבתי עד היום עסקתי במציאות שבה אני חי, אבל תמיד הרחקתי עדות. הפעם, רציתי לגעת במציאות
    העכשווית במטרה לייצר חוויה עוקפת מנגנוני חסימה מפני התמודדות. מה שתרם לזה היה גם המעצר של הילד שלי על סירוב. הוא היה במשך חודש בצינוק וכשביקש לקרוא, נאמר לנו שזה אסור על פי החוקים. הספרים היחידים שמותרים בבידוד הם ספרות קודש. כשמפקד מצ"ח ביקש לפגוש את האיש הזה שמתעקש לקרוא, הוא שוחח עם הבן שלי, שסיים תואר בפילוסופיה בגיל 24, על משל המערה של אפלטון. זו בחירה מעניינת. הוא לא הבין שלמעשה שניהם באותו הרגע היו לכודים במערה".

     

    תמהוני, תמים, הוזה

    האפיזודה הזו הובילה את המחזאי לשאלה איך מתמודדים אינדיבידואלים בתוך המערכות הצבאיות עם סיטואציות שכאלה. "תהיתי מה קורה לאנשים האלה שצריכים לאסור על אנשים אחרים ללבוש בגדים, לנעול נעלים, לקרוא ספרים", אומר עברון, "אנחנו חושבים שזה משפיע רק על אלה שחיים שם, אבל למעשה זה משנה אותנו ואת תפיסת האנושיות שלנו. בהצגה, אני מצייר מציאות שמתייחסת גם למה שיקרה בעתיד. אם נקשיב לקולות שמהדהדים היום בתוניס, במצרים ובלוב, נבין שהעולם כפי שאנו מכירים אותו לא יימשך לנצח".

     

    המחזה עושה שימוש בספרות, בדמויות ספרותיות ובדמיון החופשי כמגן היחיד של יוליסס.

     

    "נכון. בעיניי, חשוב לדבר על זה דרך אמנות ותרבות. אני נוגע בדמיון ובאינטימיות שמתקיימת במעשה הקריאה ונחרד מהמחשבה שמישהו באמת מאמין שאפשר לשלול מבני אדם את המרחב הזה. אני מבין שהספרות נתפסת כמסוכנת, כיוון שהיא עלולה ליצור חיבור בין בני אדם וזה מטריד אותי מאוד".


    נאטור כמורה לספרות. טוטאלי כמו דון קיחוטה 

     

    מסעו של גיבור המחזה אינו רק גיאוגרפי. זהו מסע לשכנוע, שבמהלכו הוא עצמו הופך לדמות ספרותית. ספק תימהוני, ספק תמים, ספק הוזה. "רק בדמויות שכאלה אני יכול לחיות", אומר עברון, "יכול להיות שהוא מנותק לפעמים, אבל אנחנו הולכים איתו את המסע כיוון שכמו דון קיחוטה, הוא טוטאלי וכמו השחקן שמשחק אותו, יש בו את כל התחכום וכל התמימות והשאלות שדמות שכזו צריכה שיהיו בה".

     

    אין בו פחד?

     

    "אני חושב שהוא מאוד מפחד. הוא תוהה בקול אם הוא מופרך. הדמות הזו גורמת לי להרבה אופטימיות מעצם קיומה. מדובר בדמות פיקטיבית שמאוד קיימת עבורי והייתי רוצה לשוחח איתה. זה מעולם לא קרה לי עם אף דמות שכתבתי. אני אוהב אותו. הוא נוגע לליבי".

     

    למען האמת, גם דמות עורך הדין שלו, נוגעת ללב.

     

    "איצ'ו הצטרף חודש לפני ההצגה הראשונה והתנפל על התפקיד בתשוקה שלא ראיתי כמותה. אי אפשר לשחק מול חליפה, שהוא שחקן טוטאלי, מבלי להגיע לאותן הפסגות, והוא עשה את זה. אני מלא הערכה לשניהם ולכל מי שלקח בהצגה הזו חלק, כיוון שיש בה התרגשות חריגה. התחושה של כל הצוות היתה שהדברים שנאמרים על הבמה חייבים להישמע".

     

    הפקה עברית ב"אלמידאן"

    הדברים הנשמעים על הבמה בחיפה, בהחלט מהדהדים. במסדרונות התיאטרון דיברו על העברת ההפקה מהאולם הקטן שבו היא מציגה לאולם המרכזי. הדים מפתיעים לא פחות נרשמו מצד הקהל הערבי, שאחרי שנים רבות בהן נפקד, חוזר בזכותה לתיאטרון. "הדיאלוג הזה שנוצר מחדש עם הקהל הערבי, מרגש אותי", אומר עברון, "לראות באולם אחד ערבים ויהודים, קהל מעורב, שבוכה וצוחק יחד מאותן הסיבות בדיוק, זו חוויה יוצאת דופן.

     

    "בלי אומץ הלב של מנהלו האמנותי של התיאטרון, משה נאור, זה לא היה קורה ובמציאות הנוכחית זה לא טריוויאלי. עובדה שתיאטראות אחרים פחדו לגעת בזה. מה שמרגש אותי לא פחות היא העובדה שהוזמנו להופיע בתיאטרון 'אלמידאן' בחיפה וזו הפעם הראשונה שהתיאטרון הערבי יארח הפקה דוברת עברית על במתו".

     

    עד כמה לעובדה שאתה חי עם אשתך והילדים ביפו יש קשר לדחיפות שמורגשת בכתיבת המחזה?

     

    "תראי, לא הייתי בארץ כמה שנים. נסעתי ללוות את אשתי שעשתה דוקטורט באוהיו וחזרתי לארץ אחרת. עד עכשיו אני חי בתחושה שמישהו פשוט לא עידכן אותי. הטרגדיה של המקום הזה התחזקה. אנחנו חיים ביפו ולא סוגרים עיניים או מתעלמים ממה שהיה שם קודם. זה כואב ועמוס ומסובך ומה שאת רוצה, אבל אנחנו חלק מזה.

     

    "הילדים שלי נולדו וגדלו ביפו. הם הלכו לגן 'השלום' עם ילדים ערבים ויהודים. הם חגגו בשוויון גמור את כל החגים. זה חלק מהצמיחה שלהם. הם גדלו עם אבא הלום קרב והם מכירים את המחיר שהפרט משלם ומכירים את האופציה האחרת של חיים משותפים ללא דיכוי, אלימות וגסות.

     

    "איבדנו את הראש. אנחנו נפרדים לִפְּרוּדוֹת והכל מתפרק. אנחנו כבר לא ישראל החזקה, זו פיקציה. איבדנו אחיזה ואבדן הכוח הפוליטי, משפיע גם על התרבות שלנו, שנשלטת על ידי הון. זה לא סתם שהצגה כזו לא תעלה בבתי החרושת של התיאטרון כי היא לא מביאה מספיק כסף. המשמעות של זה היא שדעות שכאלה, לא יוצגו על הבמות המרכזיות לכאורה. זה יוצר קשר מסוכן ומטריד בין כסף לדעות שזוכות לביטוי במרחב הציבורי. זה לא סתם שראשי ההנהלות של מרבית מוסדות התרבות הם אנשי עסקים".

     

    ועם כל מה שאמרנו מתחבאת במחזה אופטימיות מסוימת.

     

    "זה יוליסס. הוא תמיד ימריא עוד פעם. הוא לא יוותר כי הוא הרוח, הדמיון, מותר האדם במובן היהודי של המילה. את זה אי אפשר להרוג. זה מה שעושה אותו לבן אדם ששווה להכיר. הוא דמות להתאהב בה ובשבילי הוא לחלוטין אופטימי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עברון. "הייתי רוצה לשוחח עם הדמות שכתבתי"
    צילום: ז'ראר אלון
    7 לילות
    מומלצים