שתף קטע נבחר

איכשהו, אשה שמשחקת בי מעניינת אותי יותר

לצד כל הביקורת שלי על צביעות ומשחקים – אני צבוע באותה מידה. והקטע העצוב ביותר הוא, שאני מודע לזה

מכירים את השלב הזה ביום שכבר אין לכם כוח לעבוד, ללמוד או לקרוא? השלב הזה שבו כל דבר חוץ מלהימרח על הספה או המיטה לא נראה הגיוני? החלק שבו כל הלחץ והמירוץ היומי נגמר ומתפנה לך זמן לחשוב על עצמך? זה השלב שבו אני כותב עכשיו.

 

 

הזמן הזה שבו הלחץ ביום נרגע הוא בדרך כלל החלק העצוב אצלי, שבו אני מתחיל לחשוב. הגעתי למסקנה שאני ככל הנראה לא רוצה שינוי בחיי או בתפישות שלי עד כה, שלא הביאו לי אושר רב. אז נכון שעם מור היו רגעי אושר, אבל בסופו של דבר נפרדנו בגלל שלא היה לנו טוב. לא עם עצמנו, וכתוצאה מכך - גם לא ביחד.

 

נחמד לי להיות בעמדה הזאת של הביקורת כלפי העולם

וגם עכשיו, בסטטוס של הלבד, באופן לא מפתיע במיוחד לאור ההיכרות שלי עם עצמי ועם עקשנותי, אין שינוי. הגעתי למסקנה שנחמד לי להיות בעמדה הזאת של הביקורת כלפי העולם. להגיד לעצמי שאיך זה שאני, הרגיש הזה (שאף אחד לא יודע על קיום הרגישות בו), איש הקרח מבחוץ עם האש שבוערת מבפנים, לא מוצא מישהי.

 

הכוונה היא לתחושה שמלווה אותי שנים, לא רק עכשיו. הרי גם עם מור הרגשתי ככה בחלק גדול מהזמן. איך זה שזאת או אחרת לא מבינות את זה. והרי ברור שהן לא מבינות את זה - באמת שלא צריך להיות גאון כדי להבין למה הן לא מבינות. רק בכתב אני מבין כמה שזה פאתטי, המרמור העצמי הזה. מעבר לעובדה שזה לא מועיל באף צורה כלפי חוץ, זה גם אוכל אותי גם כלפי פנים. וככה אולי הפכתי לסטודנט הכי זקן נפשית בעולם.

 

החשש הזה מלהיפתח, שמא מישהו יוכל לראות שאני בעצם בן אדם נושם, וחי, ורגיש, ובן אדם... כי אז איפגע. כמו שנפגעתי בעבר, אם זה מחברים, מנשים. וכמה שזה עצוב שאני מבין את המנגנון הזה היטב – אבל הוא גדול עליי ואני לא מצליח לשנות אותו. ואת זה גם מאה טורים לא יוכלו לשנות. כאן בא לידי ביטוי המאבק המתמיד שבין השכל ללב.

 

~ ~ הצבעת כבר בעד סיפור ההיכרות הכי מרגש בתחרות נפלנו ברשת? ~ ~

 

הפגמים האנושיים האלה, באופן כללי יש שתי אפשרויות להתייחסות שלנו אליהם: או שאנו מודעים להם, שזה המצב הטוב לכאורה, או שאנחנו לא מודעים. אבל גם אם אנחנו מודעים, בחלק גדול מהמקרים נתקשה לשנותם. הרי לכאורה זה פשוט: אתה יודע מה הפגם, מה הבעיה שלך. אתה יודע, פחות או יותר, שצריך לשנות את האופן שבו אתה חושב על דברים. ברור לך שלא מדובר במחשבה רציונלית, ובכל זאת, אינך מצליח להשתחרר ממנה.

 

אני רואה את עצמי כלוחם מצטיין. שאתן להם לנצח אותי?

השלב הבא, אגב, הוא ההחלטה אם אתה משלים עם הפגמים שבך, שוב, כמו כל בן אנוש אחר, או ממשיך להיאבק בהם. בכל זאת, אני רואה את עצמי כפייטר, לוחם מצטיין. שאתן להם לנצח אותי? אני כותב, ותוך כדי כתיבה משתעשע. הם, הרי, זה בעצם אני. טוב גם להשתעשע מידי פעם.

 

יצא לי לדבר על זה עם ידידה שפעם הייתה שמנה (או במשטרת הפוליטיקלי קורקט שתוקפת אותנו: כבדת משקל). היום היא נראית מדהים, יפהפיה אמיתית, ועדיין לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה הזאת, מהפחד הזה. אני אומר לה שהיא מדהימה ויכולה להירגע, ובכל זאת, לא משנה מה אגיד, זה לא ישנה דבר. וזה חבל. כי היא דואגת לאיך שהיא נראית בכל רגע. זה אמנם לא הנושא המרכזי בחייה, אבל זה שם בכל רגע. לא עוזב.

 

בכלל, לאחרים קל מאוד לייעץ. אני אלוף בזה, נהנה מזה נורא. הבעיה של הידידה ושלי די דומה. אם אצלה מדובר בהרגשה שהיא שמנה, אצלי מדובר בתחושת הבדידות, הדחיות. בדומה לבעיה שלה, נדמה לי שארגיש כך לעולם. בדומה אליה - גם לי אין סיבה כרגע.

 

אני לכאורה מוקף באנשים כל היום, יש חברים בנמצא, אבל ההרגשה עדיין שם. אם אצלה יש צורך באישור על חיצוניותה, והיא צריכה מחמאות על המראה החיצוני שלה, אצלי הבדידות, שנדמה לי שלא אפריז אם אשווה אותה לסרטן שמתפשט ופוגע בי, דורשת טיפול דומה. עד כה לא גיליתי מהו הטיפול הנדרש. מחמאות אצלה – ואצלי מה?

 

מאז הפרידה אין ברירה: אני יוצא יותר, מסתובב, מחפש. כמו כל שאר עדר הזומבים המשוטטים להם בחיפוש אחר הנפש התאומה. מצד אחד מרגיש רע עם עצמי על זה. חושב לעצמי מה זה מעיד על הקשר עם מור, שאם תוך זמן כל כך קצר אני ממשיך הלאה. הרי אהבתי אותה באמת, ומה זה אומר על אהבה. מצד שני מסביר לעצמי שאין בכך כל פסול ושזאת דרכו של עולם. רגע אחד למעלה, רגע אחד למטה, מחפש את דרכי בעולם הפנויים פנויות.

 

לא מצליח להיות עצמי לחלוטין בחברת נשים חדשות

זה לחלוטין עולם שאני לא בנוי אליו. כל הביטחון שיש לי בפגישות לצרכי עבודה, ניהול וארגון פרויקטים, כל זה נעלם. כאילו שאין לי מה להציע לאשה או באינטראקציה חברתית מסוג לא פרקטי-ניהולי. בעוד שברור לי שזה לא נכון, בפועל, ולמרות הטורים הרגשניים והחופרים שאני כותב כאן, אני לא מצליח, פשוט לא מצליח, להיות עצמי לחלוטין בחברת אנשים חדשים. נשים חדשות. ואם עד כה לא היה לי בכך צורך – כי הייתי בקשר ארוך מאוד – עכשיו זאת מיומנות הכרחית שהגיע הזמן לפתח.

  

אני כותב שאני נגד משחקים, אבל מתעניין יותר במי שמשחקת בי מאשר באחרת שמביעה בי עניין. אני כותב נגד צביעות, אבל מיישם מעט. אני מתלונן על היחס מאחת אבל נותן יחס דומה לאחרת. פחות מתעניין במי שמתעניינת בי וממשיך להתעניין במי שהבהירה שלא רוצה. אז נכון, זה ניתוח פשטני, כי זאת שמעוניינת פחות מעניינת באופן כללי, אבל בכל זאת: המסקנה שלי היא שיש דברים שהם חזקים מאיתנו. ממני לפחות. החולשות האנושיות במיטבן.

 

עכשיו אני כותב את הטור החושפני והרגיש הזה, ומחר אהיה באוניברסיטה אותו אדם עם פנים חמורות סבר, שמתמקד בעבודה הרבה שלו ומעמיד פנים שהוא מרוצה מזה. עצוב וכמעט חסר אונים.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מיומנות הכרחית שהגיע הזמן לפתח
צילום: jupiter
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים