דודות יקרות, שחררו והפסיקו לשדך לי
אני מעריכה את הכוונות הטובות ואת המקום בגן עדן שיהיה שמור לכן אחרי שלושה זיווגים, אבל די. כשהבחור הנכון יגיע, הוא יגיע. עד אז, באמת שאין צורך להמשיך להתקשר לאמא שלי ולהציע כל מיני רווקים לא ממש מבוקשים כדי לגאול אותי מייסורי הרווקות
למכירה: בלונדינית, 1.67, שנת 1982, שמורה היטב! זה השלט שכדאי שאתלה על עצמי, עדיף מכל היח"צנות שה"דודות" שלי מנסות לעשות עבורי בטוב ליבן. אני נורא אוהבת את אותן "דודות" שכוללות את כל הנשים שעברו את גיל 50 וחיתנו את הילדים שלהן, שאומרות לי: "איך זה שבחורה מוצלחת כמוך עוד לא מצאה מישהו?"
איך זה, את שואלת? בואי אני אסביר לך: קמתי בבוקר והחלטתי שממש בא לי שתשאלי אותי את השאלה הזאת, אז העפתי את כל המחזרים שעמדו ליד הדלת ויצאתי מהבית לבד. לאיזו תשובה הן מצפות? באמת בא לי לדעת איזו תשובה תצליח לספק אותן, להשתיק ולא לפרצף לי עם הבעת פנים של "יו איזו מסכנה, ועוד יותר מסכנה אמא שלה".
מאחר שאני מעריכה את הדאגה, ועדיין מכבדת את המבוגרים ממני, אני נותנת את התשובה הפוליטית הנכונה (שאגב, אמא שלי לימדה אותי להגיד): "הבחור הנכון בזמן הנכון, כנראה שזה עוד לא הזמן". לדעתי, זאת תשובה נהדרת. היא קצרה, מתחמקת ואופטימית. אבל ל"דודות" זה בחיים לא מספיק.
מיד מגיעות התגובות: "אבל מתי זה הזמן הנכון? את כבר לא ילדה", או "טוב, אתם הדור הצעיר זה אחרת, אני בגילך כבר הייתי עם שני ילדים", ויש את האהוב עליי ביותר: "מתוקה, בואי אלמד אותך משהו מנסיוני הרב, אל תחפשי דוגמנים. מה שחשוב זה שהוא יהיה בעל דואג ואבא טוב לילדים". וואוו! אז לא לחכות שדודי בלסר יכרע ברך ויצהיר על אהבתו? ממש ניפצתן לי את החלום.
מה הן חושבות? שאני לא רוצה שיבוא איזה אביר, או לפחות נסיך, יסחף אותי מכאן לאיזה בית במושב ויעשה לי ילדים? ברור שכן! אבל זה לא אומר שאני מוכנה להתפשר על בן זוג לחיים רק בשביל הסטטוס – נשואה. לכן, "דודות" יקרות, די עם המלח, זה קצת צורב.
מה לעשות, אלכס מ"היפה והחנון" הוא לא הטיפוס שלי
יש שדרוג לאותן "דודות" מתעניינות, והן ה"דודות" המציעות, וזאת מכה רצינית. הן מתקשרות קודם כל לאמא שלי, בתקווה שאמא שלי לחוצה שהבת שלה תתחתן ותסכים לכל חתן פוטנציאלי שנקרה בדרכה. הן מספרות על הבן של זאת שהיא חברה של השכנה של הסבתא, ואיזה מזל שהוא רווק ויתאים בדיוק לבת שלך. אגב, זה הקריטריון היחיד שצריך במצב הזה: סטטוס - רווק.
אמא שלי יודעת שמידע כזה לא מרשים אותי במיוחד ומבררת בנימוס אם לבחור יש פייסבוק, כי כך אפשר לקבל רושם ראשוני אודותיו כמו: חובב מדע בדיוני, מתעסק בטקסי כתות למיניהם וכדומה.
לאחר מכן, מגיעה ה-שיחה. אמא ואבא שלי מחליטים לדבר איתי, יחד כמובן כי חזקים השניים על האחת, ומסבירים לי ש"דודהל'ה" התקשרה ויש לה מישהו להכיר לי. זה השלב בו אני אמורה להיות נלהבת, מסוקרנת וכמובן להסכים מיד, אבל זה לא ממש קורה.
לאחר בדיקת הפרופיל בפייסבוק (במידה ויש) ושלילה מיידית על המקום, חס וחלילה לא כי הוא בחור רע, אלא פשוט לא בשבילי, מגיע המשא ומתן עם ההורים על למה כן ולמה לא, ולמה חייבים לתת הזדמנות גם לאלכס מ"היפה והחנון" (שאין לי שום דבר נגדו, הוא פשוט לא הטיפוס שלי). בסוף הם מוותרים, כמובן בלי לשכוח להגיד לי שחבל ואולי אני מפספסת.
המערכה לגירוי ייסורי המצפון מההורים לא מסתיימת שם. לאחר מכן מגיעה השיחה מאמא שלי ל"דודה", בה היא חצי מתנצלת ומדברת כאילו היא בעצמה נפרדת מהבחור ואומרת: "אני יודעת שהוא בחור טוב, אני מכירה את המשפחה. הסברתי לה את זה אבל..." סליחה אמא יקרה, על מה את מתנצלת בדיוק? לא מתאים לי - נקודה. אני לא חייבת הסברים ונימוקים על חיי הפרטיים.
לכן, אני פונה אליכן "דודות" יקרות. אני מבינה ומעריכה את הרצון והכוונות הטובות, ואת המקום בגן עדן שמחכה לכן לאחר שלושה זיווגים, כי כנראה אחרת לא תגיעו לשם, אבל שחררו! אני לא דואגת ולא לחוצה. אני אתחתן רק עם אדם שהוא חברי הטוב ביותר, שאני נמשכת אליו ומאמינה בו בכל ליבי ויודעת שאני אוהב גם עוד 50 שנה. אני סמוכה ובטוחה, שכשהוא יגיע אדע זאת ולא אוותר.
אל תדאגו, אתן תקבלו הזמנה לחתונה.
לפנייה לכתב/ת 
