החיים אחרי ושתי

לוס אנג'לס היא עיר לא פשוטה לשחקנים מתחילים, לכל מלצרית כאן יש תוכנית מגירה איך להחליף את נטלי פורטמן, כולל נאום אוסקר מוכן מראש, וכל ברמן ישלוף את "פיטץ' המעלית" שלו לכל דיכפין, ב-30 שניות או פחות הוא יצליח לתקצר לכם את התסריט שלו ולהסביר למה הוא גאוני ולמה אתם, כמובן, צריכים לממן את הפקתו.

היו לנו קצת יותר מ-30 שניות, אז החלטנו לשבת לשיחה עם אלינור נחמני, שביום ראשון הקרוב תעלה לבמה בתיאטרון "ווייטפייר" בשרמן אוקס עם הצגת ילדים שכתבה והפיקה. שם ההצגה? "אסתר", והיא מבוססת על המגילה שעושה לנו בכל שנה שמח מחדש. שטף הדיבור המהיר של אלינור נחמני, אלי בקיצור, כשהאנגלית קופצת ומתבלת את העברית בכל משפט שני, מגלה משהו מהמרץ של בת ה-29 הזו, המרץ שהביא אותה לכתוב, להפיק, לשחק ולהעלות לבמה את המלכה אסתר בלבוש חדש.

אז איך זה, רצינו להפנות לצעירה מבאר שבע את השאלה ששאל נתן זך בזמנו, איך זה שכוכב אחד מעז? ועוד בעיר המטורפת הזו?

עבודה סיזיפית כזאתי

הדרך של נחמני מקבוצת התיאטרון של תיכון מקיף א', שבין בוגריה בעבר נמנים בין השאר צביקה הדר ויהודית רביץ, ועד להעלאת המחזה הראשון שכתבה בכיכובה על במות אל.איי לא הייתה ישירה, אלא דווקא מפותלת ומלאת סימני שאלה.

מירב כתבה - אלינור (צילום: יאיר בר-אור)

אחרי השירות הצבאי הגיעה נחמני לארה"ב, כמו מיטב בני ובנות ישראל, כדי לעבוד בעגלות בקניוני היבשת. "השתחררתי והגעתי לכאן בדרך לדרום אמריקה כזה", היא מספרת. "בוא תעבוד בעגלות שלושה חודשים, וסע לדרום אמריקה שמייח, אבל זה לא עבד בדיוק ככה". בפועל החוש הניהולי של נחמני הביא לקידומה מהיר, ויצא שהיא ניהלה שמונה עגלות קוסמטיקה, בשמונה קניונים שונים בצפון אל.איי, במשך שנה וחצי. מה שאומר שלקח לה שנתיים לפני שהגיעה לטיול המיוחל לדרום אמריקה, שנמשך חצי שנה. אבל הרומן עם העגלות לא נגמר, ונחמני המשיכה לפתוח אותן כביזנס משלה. הפעם באורנג' קאונטי.

"בכריסמס את עושה בוחטות, ובמהלך השנה את עדיין עושה כסף", היא מסבירה. "אבל לא המשכתי עם זה כי זה ביזנס שלוקח את כל כולך, את קמה בבוקר וצריכה ללכת לעבודה בבאסה, זה עבודה סיזיפית כזאתי. חיפשתי את הדבר הבא".

היא נזכרת בנוסטלגיה בימי התיכון: "זאת הייתה חוויה מדהימה. שלושה חודשים כל שנה היינו בחזרות מאסיביות, מקימים את התפאורה, תלבושות, שירה, הייתה לנו אורקסטרה שלמה שישבה מתחת לבמה, ממש ברודוויי, רק בתיכון. תמיד רציתי לחזור להופיע, כי זה הדבר הכי כיפי שיש. תיאטרון תמיד משך אותי, כי אם את משעממת אנשים יוצאים ואת יכולה לראות אותם, אבל אם את טובה, אנשים מוחאים כפיים. עזבתי את החלום כי המציאות לוקחת אותך ל'בואי תהיי ריאלית עם החיים שלך'. בגלל אותה גישה עמדתי לחזור לארץ אחרי העגלות".

ואז?

"פגשתי את וויל סמית' במקרה, אבל לא משנה...", אלינור משנה פאזה ומתכוונת לעבור הלאה.

רגע, רגע, מה זאת אומרת 'במקרה'? וויל סמית'? ככה סתם, ברחוב?

היא חוככת בדעתה אם להיכנס לסיפור, אבל נראה שהייתה לו השפעה גדולה עליה ואני זוכה בסיפור:

"הוא צילם סרט בהוליווד בולברד, ואני הייתי עם חברה שהייתה כאן בביקור מהארץ בדרך להופעה. ראינו שיש צילומים ושאלנו מי מצטלם. כשאמרו לנו שוויל סמית', שאלתי את חברה שלי, את רוצה תמונה איתו? היא אמרה לי, נו באמת, אבל לא ויתרתי. שאלתי את הבודי גארדס איך מדברים איתו ועמדתי במקום אסטרטגי. שמעתי שהוא היה בדיוק היה בארץ כמה חודשים לפני זה. כשהוא עבר עשיתי את המבטא הישראלי הכי כבד, וצרחתי לו: 'וויר פרום איזראל! ווי לאב יו!' הצחקתי אותו ופשוט קראתי לו לבוא להצטלם איתנו. חברה שלי רצתה לצלם אז אמרתי לה: בואי הנה, זה פאקינג וויל סמית', כדאי שתבקשי ממישהו אחר לצלם ותהיי בתמונה. הוא אומר לי, מה את עושה פה, את תיירת? אמרתי לו שאני גרה פה והחלום שלי זה להיות שחקנית. הוא אומר לי, 'את באל.איי, את בהוליווד, למה את רק חולמת?' אמרתי או.קיי, אני לוקחת את זה בתור השראה. התחלתי לחפש באינטרנט קליפים שלו, מאוד 'אינספיריישונל'. אני גם מאוד אוהבת את הסרט שלו עם הבן שלו, The Pursuit of Happyness. הוא היה ראפר די כושל לפני 'פרש פרינס אוף בל אייר'. אמרתי לעצמי, בואי תלכי אחרי החלום שלך, תפסיקי להיות פחדנית, ומשם התחיל הסוויץ'".

זה מה שגוד אקטינג איז אבאוט

אלינור התחילה בבירור על בתי ספר למשחק והמשיכה בצפיה בשיעורים בבית הספר "בברלי הילס פלייהאוס". בשנתיים האחרונות היא גם לומדת שם משחק ונלהבת מאוד לדבר על בית הספר.

"מלכת אסתר שלי היא עם ג'ינס וטי שרט". משתתפי ההצגה "אסתר" (צילום: יאיר בר-אור)

"הלכתי לשם והיה קליק מיידי. זה פשוט בית לשחקן. עובדים פעמיים בשבוע על סצינות. כל שיעור מורכב מלעשות סצינות ולקבל ביקורת מהמורה, וצריך גם לעשות חזרות מחוץ לבית הספר. הם מדברים על צ'ק ליסט של עשרים קריטריונים, שכשעובדים על דמות צריך טו מייק שור, שאתה מתייחס לכל הדברים האלה. טכניקה זה כל מה שעובד בשבילך. אם צריך להיות מאוד אמוציונילית בסצינה, אז צריך 'טו פייק איט טיל יו מייק איט', אם זה נראה ריל אנד בליבאבל. זה מאוד פרקטי והמורים מדהימים. יש שחקנים מהסידרהLost שממשיכים לקחת שיעורים. הם מאוד סטריקט, אסור לאחר, אסור לשתות או לעשות סמים 24 שעות לפני שיעור. נגיד המבטא שלי – בהתחלה אמרו לי לעבוד על זה. אחרי חודשיים לא היה שיפור, אז הם אמרו לי, אולי אנחנו לא הבית ספר המתאים בשבילך. מיד לקחתי שיעורי מבטא פרטיים עם מורה שעוצרת על כל אות, נותנת תרגילים ללסת, ללשון, להרגיל את השרירים לעבוד אחרת".

בזמן הלימודים עבדה אלינור בהתחלה כמלצרית בחומוס בר בטרזנה, ובהמשך ב-The Spot, מסעדה ים תיכונית ובאר נרגילות באנסינו.

מה קרה איתך מבחינת עבודה במשחק בזמן הזה?

"הלכתי לאודישנים לסרטי סטודנטים, סמול באדג'ט. עדיין אין לי אייג'נט אבל עשיתי הד שוטס. תראי, על כל דבר בעיר את צריכה לשלם. הבעיה הייתה שבשנה הראשונה לא היה לי ביטחון עצמי בשיט, לא האמנתי בעצמי".

אז איך זה השתנה?

"השינוי קרה כשעשיתי בכיתה סצינה מהסרט Single White Female ", סרט שבו ג'ניפר ג'ייסון לי משחקת פסיכופתית שמתנכלת לשותפה שלה לדירה, אותה משחקת של ברידג'ט פונדה, ושיוצא עכשיו בגירסה מחודשת בשם The Roommate .

"קיבלתי על הסצינה ביקורת מדהימה. הקאסטינג הרגיל שלי זה לשחק את הרוצחת, כי יש בי משהו אדג'י, אבל המורה אמר לי שהוא רוצה לראות את הצד השני שלי. בסצינה, הרוצחת מספרת לי שהיא הרגה את החבר שלי וקושרת אותי לכסא. הצלחתי להעביר שאני מפחדת, שאני בפאניקה ממנה. הגעתי לרמות אמוציונליות שגם כשהמורה עצרה את הסצינה ונתנה דיירקשינס, הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני בסצינה, 'ג'אסט בי', זה קליקד-אין, ואז פשוט יותר קל לך להאמין בעצמך".

בגלל שקיבלת ביקורת טובה?

"זה מעבר לזה. הרגשתי שהייתי שם. לא שפטתי את עצמי כמו שהייתי עושה קודם, פשוט הייתי שם. הבנתי שזה מה שגוד אקטינג איז אבאוט, ורציתי להיות שם. זה מוזר כי אני די ביישנית, אני לא אוהבת מצלמות עלי, אני מאוד נרווס. אבל אני אוהבת להיות על במה".

אז איך בעצם התגלגלת לכתיבה והפקה של הצגת ילדים?

"הייתי באודישן של הצגה לילדים, משהו על פיראטים, וזה היה אחד האודישנים הכי כיפיים שהייתי בהם. לא קיבלתי את התפקיד וזה בסדר. בבית ספר תמיד דוחפים: 'אל תחכו להוליווד. זה עידן האינטרנט - עשו את הכל בעצמכם'. פתאום קפץ לי הרעיון, למה שאני לא אעשה משהו לילדים? באתי הביתה ופתחתי מגילת אסתר".

ככה סתם יש לך מגילת אסתר בבית?

"לא, באינטרנט! יש בעברית ובאנגלית".

מלכה עם מסר

לא חסרות דמויות נשיות בתנ"ך, אבל מעטות מהן זכו לקאסטינג ראשי כמו אסתר, וגם לה, למרות שהיא הדמות הנשית שזכתה לתיאור המפורט ביותר בתנ"ך, אין הרבה שורות. אבל בהחלט אפשר לראות שהדמות שנתנה למגילה את שמה עוברת מהפך משמעותי מנערה פסיבית שמבצעת את כל מה שדודה ובעלה אומרים לה לעשות לדמות יוזמת, העומדת על שלה. נראה שזאת לא נקודת הדמיון היחידה בין אסתר לאלינור. אלינור לקחה את הסיפור המקראי ועדכנה אותו לימינו אנו:

"שיניתי קצת את התנ"ך" (כרזת ההצגה "אסתר")

"באמת יש קטע בהצגה שאני בתור אסתר פותחת מגילות לחפש משהו, לא מוצאת, והולכת לאינטרנט. בהצגה יש המון הומור, אבל היה חשוב לי גם להכניס מוסר השכל. מלכת אסתר שלי היא עם ג'ינס וטי שרט, רק בסוף-בסוף היא עם שמלה. המלך יורד על הבחורות שהן גולד-דיגרס ורק רוצות תכשיטים וזהב, והוא רק מחפש מישהי שתרצה באמת להכיר אותו. אסתר באה בג'ינס לנשף וקוראת את הספרים שבספריה שלו, היא לא חושבת שהוא ירצה בכלל להכיר אותה. היא גם מוטרדת מזה שהיא יהודיה ואיך היא תשמור על הזהות היהודית שלה בארמון שבו כולם סוגדי אלילים. שיניתי קצת את התנ"ך עם הדמות של אחשוורוש, שיחקתי קצת עם הקטע של סימבה, כאילו הוא מלך צעיר וקול, רוק סטאר, והמן הרשע הוא יד ימינו, כי ההורים שלו נפטרו. המלך עובר תהליך. בהתחלה הוא אובד עצות ובסוף יודע איך לנהל את הממלכה, כי יותר מעניין שהדמויות עוברות מסע מסוים, מתחילות איפשהו ומסיימות במקום אחר. גם אסתר בהתחלה קצת ביישנית וחששנית. הכנסתי גם דמות נוספת – שישי, שהיא יועצת של אחשוורוש – משהו בין עוזרת לפרסונל אסיסטנט. את ושתי הורגים בהתחלה. היא קיימת רק בתור טקסט-מסג', היא לא באה לנשף.

"הקונפליקט בין מרדכי להמן נשאר בהצגה, כשמרדכי לא משתחווה להמן כי הוא יהודי. כשהמן מחליט על מוות לעם היהודי זה נראה כמו שיר קברט בווגאס עם רקדניות, והוא יוצא עם גלגל מזל כזה, כי הוא מהמר באיזה תאריך הוא יהרוג את היהודים, כמו שכתוב, הפיל פור. מרדכי הוא דוד מגניב כזה, על סקייטבורד, 'הכל בסדר, אלוהים איתנו'. לא הורגים את המן בסוף, כי זה הצגה לילדים. לוקחים את הטבעת שלו, ונותנים אותה למרדכי שהופך להיות היועץ של המלך".

רצית לעשות הצגה קלילה, אבל בעצם יש בסיפור הזה דברים כבדים שצריך להתמודד איתם.

"התמודדתי עם זה עם הומור. בסופו של דבר אסתר יוצאת גיבורה כי היא טייקס אקשן אגיינסט אול אודס, מוצאת את הכוח להאמין בעצמה. זה המסר שאני רוצה שהילדים יקבלו, שבכל אחד מאיתנו יש גיבור ואת יכולה להתחבר לכוחות שלך. אסתר מחזירה את הכתר כי היא שיקרה ולא הייתה אמיתית לעצמה ולזהות שלה, אבל המלך רוצה להתחתן איתה בכל זאת. וזה המסר: אף פעם אל תתביישי במי שאת ואל תשתני בשביל לרצות אחרים".

בהצגה משתתפים חמישה שחקנים, ושמונה רקדנים ורקדניות. "השחקנים מקבלים שכר. אני משלמת להם כי אני לא מאמינה ששחקן טוב צריך לעשות את מה שהוא עושה בחינם. היו עוד שחקנים אבל לפני שבועיים הורדתי חלק מהקאסט, כי היו בעיות לו"ז. אני לא יכולה שפעם כן מגיעים לחזרה, פעם לא. הם שחקנים מקצועיים, זה התפקיד שלהם. שווה להשתתף בשביל הניסיון, החוויה. אני לא אוהבת לעבוד בחינם, אבל אם יש משהו שירתק אותי אני אעשה אותו. גם הילרי סוונק קיבלתה רק 75 דולר ליום כשהשתתפה בסרטBoys Don't Cry . זה היה אינדיפנדנט פילם, והיא עשתה עבודה מעולה".

איזה עוד אנשים השתתפו בהפקה?

"הבמאי הוא בחור שלומד איתי, מייקל ג'יימס, שכבר ביים תיאטרון לילדים. הוא די צעיר, בן 22, אבל מגיל 12 הוא משחק. הוא עשה מלא מיוזיקלס. אני מאוד גאה במה שהוא עשה, במה שאנחנו עשינו. הכוריאוגרפית, שרה מיטשל, הופיעה בסרט 'בורלסק' עם שר וכריסטינה אגילרה ורוקדת עם ליידי גאגא. דקלה בלבן מעצבת את כל הסט. תלבושות לקחתי מדודה שלי, שהיא בעלת העסק 'פנטזיה במרקש' שעושה חינות מרוקאיות. יש להם דברים מדהימים".

אז מלכת בגרסה שלך אסתר בעצם מרוקאית?

"סוג של".

שאלת מיליון הדולר היא, כמובן, איך בחורה שעובדת כמלצרית מצליחה להרים הפקה כזאת באופן עצמאי?

"חסכתי קצת מהעגלות, וביקשתי הרבה טובות מאנשים. הרבה שמחו לעזור. הראשונה שאמרה לי כן זו איליי סגל, קוסמטיקאית, בחורה מדהימה. עשיתי תוכניה וביקשתי מאנשים שיהיו ספונסרים ובתמורה יקבלו מודעה בתוכניה, ביניהם חומוס בר, דה-גייט, מסעדה עם בעלים לבנוני, שידע שזאת הצגה עם מהות יהודית, אבל כל הקהילה שלו זה ישראלים. במבה אוסם זה הספונסר הראשי. האמת שכמעט כל מי ששאלתי אמר לי כן".

איך את מסבירה את זה?

"אולי הם אוהבים הצגות לילדים", היא מצטנעת.

נו, באמת. ואיך בכל זאת?

"אולי הם נדבקו מההתלהבות שלי מהפרויקט, הם ראו כמה שאני אוהבת את זה".

הביז של השואו

באמת ההתלהבות ושמחת החיים של אלינור מדבקים.

מאיפה הדרייב והמוטיבציה, איך היו לך את הכוחות להרים את הפרויקט הזה לבד בעצם?

"זה רק להאמין בעצמך. לפני שנה וחצי כתבתי את ההצגה, פניתי למישהו שיעזור לי והוא לא רצה שאני אהיה אסתר המלכה. אמרתי טנקיו, באט נו טנקיו. לא היו לי את הביצים לעשות את זה לבד. קלינט איסטווד פעם אמר, אם תחשוב למה לא לעשות משהו תמיד תמצא מכשולים. ג'אסט דו איט. השנה נתתי את ההצגה לכותב אמריקאי, בריאן האנט, שישכתב. כי האנגלית שלי טובה אבל לא ברמה של ילד שגדל פה. פשוט אמרתי, 'את הולכת על זה, תעשי תוכנית בסיסית, אל תרדי לכל הפרטים הכי קטנים. תתחילי עם הליהוק, עם הבמאי, עם התיאטרון, עם הכסף שיש לך להשקיע ואז תוכלי להשיג משקיעים נוספים'. אבל היה חשוב לי לשחק".

ומה ההורים שלך אומרים?

"ההורים שלי מקסימים. הם תומכים ומדהימים, אני מתה על המשפחה שלי. הרבה אנשים לא מקבלים תמיכה מהמשפחה שלהם בתחום הזה, אבל ההורים שלי תמיד אמרו לי, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. הם לא אומרים לי, 'תבואי לארץ, תחזרי'".

מה את מקווה שיקרה עם ההצגה?

אנחנו מתחילים עם חמש הצגות בוואלי, ובעזרת השם נאריך ונופיע גם באורנג' קאונטי או סאן דייגו. נשמח ללכת להופיע בכל מקום עם אולם, בג'יי.סי.סי למשל. החלום שלי הוא שנרוץ עם ההצגה עד פורים הבא ושלא רק יהודים וישראלים יבואו לראות אלא כולם, כל מי שאוהב תיאטרון, ילדים ומבוגרים".

ומה החלום שלך בגדול?

"החלום? להיות מאושרת. אני רוצה אוסקר, בעל מקסים ומשפחה", אומרת אלינור כשדמעות מבצבצות פתאום בעיניה.

אבל בדרך לאוסקר צריך לעמוד מול מצלמה. לא אמרת שאת ביישנית מול מצלמות?

"למרות שאני אוהבת תיאטרון ובמה, אייל מייק אן אקספשן לטובת הקולנוע. אחרח שאני מסיימת את ההצגה אני אלך לעשות שיעורי משחק מול מצלמה לעמוד מול הפחד שלי בעצם".

אז מה בעצם יש בך שדוחף אותך להצליח, בהשוואה לכל שחקנית מתחילה אחרת בעיר?

"שואו ביז זה שואו ביז: זה לא רק שואו - זה גם ביזנס, ואני מאמינה שלי יש גם את הצד של הביזנס. אם אני יוצרת הצגה, אפשר גם ליצור סרט, לעשות את אותו הדבר מול המצלמה. יהיה נחמד אם כל זה יקרה תוך חמש שנים. נראה לי שזה ריאליסטי".

אלינור אומרת את הדברים בחצי חיוך, אבל יש לי הרגשה שהיא רצינית לגמרי. השם הוא אלי נחמני. עוד תשמעו עליה.

הצגת הבכורה של "אסתר" עולה בתיאטרון "ווייטפייר" ביום ראשון, 13 במרץ, ב-11 בבוקר ותוצג בכל יום ראשון עד 10 באפריל. ההצגה מוצגת באנגלית ומתאימה לילדים מגיל 4 ומעלה ולכל המשפחה.