סינדרום Wikileaks: אצלנו זה לא יכול לקרות
"אצלנו זה לא יכול היה לקרות", אמר סא"ל יותם שלזינגר, כשהוא מרים את הכוס שבידו לבחון את צבע הגרפה באור השמש הסתווית
"אצלנו זה לא יכול היה לקרות", אמר סא"ל יותם שלזינגר, כשהוא מרים את הכוס שבידו לבחון את צבע הגרפה באור השמש הסתווית. "זו שבירה של כל מה שלמדנו בנושא המידור. לא יעלה על הדעת שסמל קשר בחדר המבצעים האוגדתי יוכל לקרוא את ההתכתבות של משרד החוץ. רק האמריקאים יכולים להיות כל כך טיפשים". נאלצתי להזכיר לו שדווקא כן, גם אצלנו ביטחון שדה השאיר חור עצום במערך הגנות המידע, דרכו דלפו אלפי מסמכים מסווגים לעיתונות. "זה לא אותו הדבר", אמר יותם – ולא הצליח לגייס נימוק משכנע מדוע לא.
"מה ההבדל?", שאלתי. "שאצלנו זו הייתה סמלת, לא סמ"ר, ושהחומר הועבר לעיתונאי של הארץ ולא לאתר Wikileaks? בכל מקרה זה היה עבודה פנימית, של מישהו שלא צריך לפרוץ שום הגנה כדי לגנוב מידע מהמערכת. והמוטיבציה היא כרגיל פוליטית - התנגדות למשימה שהפוליטיקאים הטילו על הצבא. ודרך אגב, בשני המקרים מי שמחזיק במידע המודלף ברח ללונדון. מעניין מה עושה את המקום הזה לעיר מקלט ללוחמי הגרילה התקשורתית?"
אתר מורשת ימי הביניים
ישבנו בגינה הזעירה של מלון Gombit במרכז העיר העתיקה של ברגמו, פנינת תרבות רנסנס אותנטית שהשתמרה להפליא בלב האזור התעשייתי של לומברדיה, צפון איטליה. העיר התחתית של ברגמו אינה מיוחדת ומדריכי התיירות מתייחסים אליה כנקודת מוצא נוחה לאזור האגמים הקסומים שלמרגלות האלפים. אבל העיר העתיקה על ראש ההר, מוקפת חומה וסמטאותיה המפותלות מרוצפות אבנים, היא אתר ביקור חובה לתייר שחולף בדרך המהירה בין מילנו לוונציה.
הסמינר בו השתתפנו תוכנן מלכתחילה להיערך במילנו, מהלך מאה קילומטרים מערבה מכאן. אבל מישהו פישל ולא בדק מה עוד מתוכנן לסוף השבוע הזה. רק כשהתחילו בסידורים המעשיים, כמו שמירת חדרי מלון ושולחנות במסעדות, התברר שמילנו נכבשה על ידי כנופיות אוהדי כדורגל ומוטב למצוא מחסה בעיר שהמהפכה התעשייתית פסחה עליה. במילנו פגשה הקבוצה המקומית אינטרנציונלה את יובנטוס מטורינו בקרב לחיים ולמוות שנקרא "הדרבי של איטליה". רחובות העיר, שבימים כתיקונם משמשים מסלולי דוגמנות ליפות בבנות איטליה, נכבשו על ידי זכרים ספוגי בירה, שפניהם צבועות כלוחמים מאורים והפיוזים שלהם דקים כחוט השערה.
ברגמו, לעומת זאת, הציעה שלווה מושלמת בין בנייני האבן מימי הביניים שסמטאות צרות מתעקלות ביניהם ללא תוכנית הנדסית. אדריכלים רומאים אולי המציאו את התכנון האורבני המודרני, רבוע ומסודר כמרחב קרטזי, אבל את העיר העתיקה של ברגמו בנו אנשים שנקבצו על ראש הגבעה, מבועתים מגייסות הוואנדלים שפשטו מצפון. הם השאירו את המורשת האימפריאלית למטה והידקו את הבניה על ראש ההר לפקעת צפופה, שלא מאפשרת לצבאות בוזזים לנוע בקלות ממקום למקום. בדיוק כפי שעשו אזרחים בכל העולם הישן, מאדינבורו בסקוטלנד עד צנעה בתימן. לדעת המארגנים של הסמינר זו הייתה הבמה המושלמת לדון בשאלה, האם אנו פראנואידים או שאננים מדי בנוגע לאבטחת מערכות מידע?"
לכבס פוליטיקה באור השמש
"כל הנחלים הולכים אל הים, וכל המדליפים בורחים ללונדון", נהם בעליצות מייג'ור (בדימוס) ריימונד הסטינגס, בריטי שמשתדל לא לדרוך על אדמת הוד מלכותה מאז שפרסם בשנות ה-80' ספר על עלילותיו ב-MI6 הבריטי. "האנגלים אוהבים להצטייר כאלופי חופש המידע וזכות ה-Civil Servants להדליף", הוא המשיך בקולו הרועם. "הם רק לא אוהבים כאשר הסודות נחשפים מחדר המיטות שלהם. חוק הסודות הממשלתיים נשמר בבריטניה בקפדנות שלא הייתה מביישת את קרומוול - או את לוורנטי פאבלוביץ' בריה.”
“מה כבר סיפרתי באוטוביוגרפיה שלי שהקפיץ את ממשלת הוד מלכותה לדרוש את הסגרתי? שערב הסעודית הפכה ליעד היצוא הצבאי מספר 1 של בריטניה ורק בזכות ההזמנות שלה לא נסגרו המפעלים האחרונים של התעשייה האווירית שלנו? לא, את זה כולם יודעים. מה שהרגיז אותם אלה הפרטים, איך מבטיחים הזמנות שמנות כאשר אתה מנהל מו"מ עם נציג של בית המלוכה המושחת. את מי צריך לשחד, איך מסתירים את ההוצאה בתקציב השימור של נכסי תרבות (סעיף ארמונות בית וינדזור) ומדוע האופוזיציה שותקת."
"לא, אין סיכוי לדליפת סודות דומה מבריטניה, גם אם יש בלונדון יותר תמיכה ל-Wikileaks מבכל מקום אחר בעולם. הבריטים אוהבים לראות את האמריקאים מתפתלים, כפי שהם נהנו להשפיל את ישראל בפרשת מרדכי ואנונו. אבל לא לחשוף את ערוותם שלהם. זה לא. תרבות ה-Stiff Upper Lip לא מרשה לכבס פוליטיקה באור השמש".
להסתבך בצביעות
"במסדרונות קי ד'אורסי, משרד החוץ הצרפתי, כולם מתלוננים על כאבי מותניים מרוב צחוק", תרם את חלקו ז'אן קלוד בונמארי, מנהל אבטחה ראשי באחד הבנקים הגדולים בפריז. "הבוגרים המהוללים של אקול נורמל סופריור אף פעם לא הצליחו להבין, מדוע ה"אנגלו-סקסים" מסתבכים ברשת הצביעות שלהם עצמם. הפקיד הצרפתי הנמוך ביותר יודע, שצביעות היא מכשיר ציני לסבך את היריב שלך בהתגוננות בזמן שאתה עושה את אותו הדבר רק יותר בשקט."
"הם קוראים לזה פטריוטיות ומשקטים את מצפונם בארוחה טובה, שמתחילה בצהריים ונגמרת כאשר באמת כבר מאוחר מדי להתחיל לעבוד. אני לא חושב שב-40 השנים האחרונות התעשייה הצבאית הצרפתית מכרה כדור אחד בלי שהעסקה תלווה בשוחד. בדרך כלל, בשוחד כפול. הפקיד במדינת היעד שמקבל כסף כדי לחתום על ההזמנה, צריך להפריש חלק ממנו לקרן הבחירות של המפלגה השלטת בצרפת. כולם יודעים זאת ואף אחד לא מתרגש במיוחד.
צוחק מי שצוחק אחרון
אבל צוחק מי שצוחק אחרון. היוהרה של הפקידים גורמת להם לעשות שטויות מובהקות ולא לראות את המלכודות שמשובצות לרוב במערכת הצרפתית. לדוגמה, אתם זוכרים איך מנהל השקעות זוטר בסניף הסינגפורי של בנק בריטי ידוע (Barings Bank) גרם לקריסה של המוסד בעסקאות מפוקפקות, שעד היום לא ברור איך לא הפעילו את כל פעמוני האזעקה? 13 שנים אחר כך אירוע דומה התרחש בסניף המרכזי של בנק צרפתי גדול עוד יותר (Societe Generale) והנזק הכספי כפול פי 5 מאשר בבנק הבריטי."
"האם זה מחק את החיוכים השחצניים של המנהלים בפריז כאשר באתי להסביר את המנגנונים של SOX ובזל 2? בוודאי שלא. צרפתים לא חזקים באירוניה עצמית. עכשיו הם לועגים למבוכת האמריקאים, בלי להבין שהסיבה היחידה מדוע אף אחד לא מדליף את מברקי השגרירים הצרפתיים היא, שאף אחד לא מתעניין במה שיש להם להגיד!"
"ביטחון פנים הוא תוצאה של תרבות ארגון יותר משהיא תפוקה של מערכת תוכנה כזו או אחרת", אומר לואי מרטינז מניו יורק, יועץ אבטחה למשרד לביטחון המולדת ומרצה באקדמיה של המשטרה הפדרלית. "הטעות הנפוצה ביותר בארה"ב, במיוחד במגזר העסקי, היא לשאול תמיד, איפה ה-ROI, החזר ההשקעה? בתי הספר למנהל עסקים מלמדים את הסטודנטים שאפשר לשקלל את כל הגורמים הרלוונטיים לקבלת החלטות בכסף. כסף שאפשר להרוויח או כסף שאפשר לחסוך את הוצאתו."
"וכאשר הכול מדוד בכסף אזי אופטימיזציה היא פשוט בעיה טכנית של מציאת הערך הקיצון של הפונקציה. הכלכלנים כנראה מתקשים לטפל באופטימיזציה של מערכות מרובות משתנים - אולי משום שלא מלמדים אותם פתרון משוואות דיפרנציאליות חלקיות. אבל השיטות הנלמדות בבית הספר למנהל עסקים עובדות לא רע בניהול עסקי, משום שכל מנהל עסקים יכול להניח שגם המתחרים שלו חושבים בצורה רציונלית וכל אחד מהם מנסה למקסם את הבונוסים שלו, לא לקלקל את מצב הרוח של יריביו."
נאיביות כמדיניות לאומית
"לדאבונם והפתעתם, זה לגמרי לא נכון בנושאים פוליטיים-צבאיים, ובמיוחד לא כשאתה נלחם בטרור. בין-לאדן לא מנסה להרוויח כלום, רק לגרום נזק לשטן הגדול בוושינגטון. כאשר פקיד ממשל מחליט שה-ROI של אמצעי הגנה מסוים אינו משכנע, הוא פותח בכך הזמנה לטרוריסט חסר השכלה כלכלית, שלא מעוניין ב-ROI, רק בפגיעה אנושה ביוקרת ארה"ב."
"ואחרי שאמריקה הושפלה, הפטריוטים בקונגרס מתמלאים רוח לחימה ומעודדים את הנשיא להוציא 3 טריליון דולר על מלחמה חסרת תכלית בעיראק. איפה ה-ROI של המלחמה בטרור? למה לא הקצתם 10% מהתקציב שהולך היום למלחמה באפגניסטן לפעילות מנע, כאשר עוד היה אפשר לגדר את פעילות הטרור בשיטות שהישראלים קוראים להן "סיכול ממוקד"?
לחשוב כמו חייל
"הבעיה היא, שכאשר אני מרצה את תורת דיכוי הטרור לעוזרי המחקר של הסנטורים (הם למעשה מעצבים את מרבית האמונות המקובלות על הגבעה) הם לועגים לי, שאני מדבר "כמו חייל". ומה רע בכך שאני מכיר בעובדה, שחיילים מבינים בעימותים אלימים יותר ממרבית בוגרי הקורסים במדעי המדינה שפגשתי? "אתה תקוע במושגים של המלחמה הקרה", מגיעה התשובה המתנשאת, "תכף תתחיל לדבר על "תיאורית הדומינו" ותציע לנו ללמד את איראן מהיכן מ...ן הדג".
"אתם מאמינים שהרצינות הנאיבית הזאת נחשבת היום בוושינגטון לדבר הנכון פוליטית? שרעיונות הבל תמימים הופכים למדיניות משום שסותמים את הפה לגווארדיה הישנה, אנשי שטח שהעמידו את "חוכמת הרחוב" שלהם למבחן הישרדות מול סוכני הרשע של ה-KGB והשטאזי - ויכלו להם?"
"הזקנים הולכים הביתה ואת מקומם תופסים חבר'ה צעירים, שלמדו להילחם על PlayStation ותרגלו את כישוריהם החברתיים במאות שעות מול מסכי Facebook. אני לא זוכר תקופה דומה של אידיוטיות ממוסדת מאז סוף שנות ה-60, כאשר אמריקה האמינה כי תמהיל מרוכז של רוק, סמים וסקס הוא התרופה לכל תסכול והמתכון לצאת מוייטנאם."
קיץ אינדיאני בלומברדיה
ערב סגול ירד על ברגמו, שהצליחה להתחמק מהסתיו הסוער שירד על צפון אירופה. "קיץ אינדיאני" קוראים לעונה הזאת באמריקה, כאשר עלי השלכת לוהבים בכל גווני הספקטרום בין זהוב לארגמן והאור מושלם לטיול של אחר הצהריים. בכיכר המרכזית, Piazza Vecchia, פרסו המלצרים מפות לבנות מעומלנות לקראת ארוחת הערב, במקום המפות המשובצות באדום לבן שעושות את מלאכתן ביום. קרוניות הרכבל, שנקרא שם Fonicolare, התמלא אנשים שיצאו מהמשרדים ומיהרו לתפוס שולחן טוב במסעדה פופולרית."
"באיטליה ארוחת הערב מתחילה מוקדם, ובדרך כלל אין סיכוי לאכול ב"משמרת שנייה". בטלוויזיה הקרינו תמונות פאפארצ'י של חתיכות חטובות לתפארת, שמילאו תפקידי מארחות במסיבות החשק של ראש הממשלה השרוי במחלוקת. לא נראה שמישהו מהמקומיים מתרגש מכך, שהמיליארדר המזדקן לא סיגל לעצמו דיבור תקין פוליטית והוא ממשיך להפגין תפיסה "שוביניסטית" בנוסח יו הפנר קשישה.
כדורגל לפני פוליטיקה
ברלוסקוני, שמתייחס למדיה ולאנשי התביעה הכללית באותה תערובת של צדקנות והתרסה שהוציאה מוניטין לליברמן, היה מצליח יותר לו ניהל את הקריירה שלו בישראל. האיטלקים אינם מכורים כל כך לזעם קדוש והמלצר נאלץ להחליף תחנה על פי דרישת הקהל. בבת אחת עברה על המסעדה טרנספורמציה מדהימה. רחש הסכו"ם הושתק וכל העיניים רותקו לשידור הישיר מהמשחק במילנו.
גם אנחנו, הזרים שנקבצו מכל מדינות המערב לדבר על אבטחה בעידן הענן, נאלצנו לסתום את הפה. כאן לא מערבבים ביזנס בכדורגל ולא מפריעים לשדרנים להמציא מחדש את אומנות השירה האופראית. בוודאי שלא בברגמו, עירו של המלחין הפורה דוניצטי, שהספיק לחבר לא פחות מ-78 אופרות לפני שמת בגיל 51 מסיבוכי עגבת, בחיקן האוהב של האחיות הרחומות מהמנזר המקומי.
חוסר סימטריה בסייברספייס
הדברים של מרטינז היו הרמת כדור מושלם להנחתה עבור יותם שלזינגר. "אבטחה היא דיסציפלינה צבאית, ללא ספק, אבל אנו לא מדברים על מלחמה קונבנציונלית, סימטרית, בין צבאות שמחויבים לאותה תרבות", הוא התחיל את מליאת הערב אחרי שהמשחק הסתיים והכוסות מולאו מחדש בנוזל אלכוהולי מעודד עיכול. "המלחמה בסייברספייס היא בלתי סימטרית במובהק."
"בדרך כלל היוזמה יוצאת מגופים קטנים וחלשים, שאין להם סיכוי להתמודד בדרך הג'נטלמנית הישנה, כשווים מול שווים. התקפה מקוונת היא סוג של מלחמת גרילה, שלעיתים קרובות מתדרדרת לטרור פשוט. כאשר ארגון טרור תוקף מטרה אזרחית "רכה", למשל על ידי הטמנת פצצה במטוס עמוס אזרחים "בלתי מעורבים", המטרה אינה להרוג את הנוסעים. הם לא נחשבים כלל ומותם הוא מכשיר, אמפליפאייר, לחזק את מסר ההפחדה שהארגון רוצה לשדר."
"בצורה דומה, ארגון טרור שמחפש אמצעים לשבש את החיים במדינה כלשהי לא חייב לתקוף את הנכסים הדיגיטליים המוגנים היטב של השלטון. די אם הוא יגרום לאזרחים לפחד משימוש סדיר באתרי הממשל הזמין ולחזור לעמוד בתור לפני הפקידים. הנזק אולי לא מצטלם טוב למהדורת חדשות הטלוויזיה, אך כשההצלחה נמדדת בנזק למשק הלאומי מאובדן שעות עבודה, זה יכול להסתכם במיליארדים. כמו המחיר של הזמן האבוד בבדיקות ביטחון בשדות התעופה."
השלטון נאלץ להילחם בפיראטיות
"מבחינה זו, באופן פרדוקסלי, התפתחות מודל "מחשוב הענן" מחזירה במידה מסוימת את הסימטריה להתמודדות. אם עד כה התוקפים התארגנו ללא הפרעה בעולם התחתון הדיגיטלי בעוד העסקים הלגיטימיים התגוננו כל אחד בכוחות עצמו, בעולם של עננים יהיה הכרח למסד פעולה משותפת של כל ספקי השירות - כמובן בתמיכה ממשלתית."
"בראייה היסטורית הדבר מקביל למלחמה בשודדי הים במאות ה-18 וה-19. כל עוד השליטים באירופה התייחסו למסחר הימי כאל סוג של הרפתקנות עסקית וניערו את חוצנם מהבקשות של הסוחרים לקבל הגנה של הכתר, עסקי הפיראטים שגשגו. הכתר הבריטי אפילו עודד את ההרפתקנים לצאת לפשיטות על הספנות הספרדית, שהזרימה זהב מאמריקה לחצר "הקיסרות הרומית הקדושה".
"רק כאשר התפתחו המוסדות הקפיטליסטיים הראשונים, קבוצות של בעלי הון בריטיים התאגדו בחברות בע"מ כדי לרכז קפיטל עבור מבצעי התיישבות חובקי עולם, נאלצו השליטים לפעול בצורה התקפית נגד שודדי הים. ואז הפיראטים דוכאו במהירות וביעילות - מה שלא השיגו העימותים בים עשו ההתקפות על נמלי המילוט שלהם, באיי הודו המערבית, בארכיפלג האינדונזי ובחוף תוניסיה. הפיראטיות חוסלה אחרי שהמעצמות הימיות השליטו נורמה שאין אופציה לשבת על הגדר. שליט שלא נלחם בפיראטים, שלא לדבר על מי שנותן להם מחסה, הוא עצמו הופך ליעד צבאי."
"אני צופה להתפתחות דומה באבטחת הרשת. כל עוד האינטרנט היה "ים פתוח" לגולשים, ללא שלטון מרכזי, ההאקרים חגגו. אבל הכניסה של גופים רבי עוצמה כאינטרסנטים באספקת שירותי ענן, משנה את חוקי המשחק. העוצמה הכלכלית והפוליטית של חברות בליגה של מיקרוסופט וגוגל יכולה להכריע את הסרבנות החבלנית של מדינות סוררות-חוק, בהן ההאקרים מוצאים חוף מבטחים".
מבית מדרשו של נלסון
האנלוגיה הימית העירה את סיר מייקל ראתרפורד, אדמירל בדימוס שעוד זוכר בנוסטלגיה את השיירות למורמונסק והלקחים של הצי המלכותי במלחמה נגד הצוללות הגרמניות. "אני לא בטוח שאני מבין מה זה הענן שאתם מדברים עליו, אבל ההגנה על קווי תעבורה פתוחים במים בינלאומיים זה משהו שהאדמירליות עוסקת בו כבר 300 שנה", הוא דיבר בשקט, בחרחור רך של זקנים, עיניו הכחולות פתוחות רק כדי סדק צר מעל לחיים תפוחות, מרושתות נימים אדומות.
"הלקח הראשון הוא, שאי אפשר להפוך את האוקיינוס למקום בטוח על ידי פטרולים ופעילות אגרסיבית בלתי ממוקדת. גם כאשר הצי האמריקאי הצטרף אלינו ב-1943 בניסיון לנקות את "הפער האטלנטי" מצוללות גרמניות, הכישלון היה מוחץ. בכל רגע נתון היו לנו בים כ-10 ספינות קרב מול כל צוללת, ובכל זאת הם הטביעו את הסוחרות בקצב רצחני בעוד הקרביות מבזבזות דלק וכוח אדם על טחינת מים. רק כאשר חזרנו למשטר השיירות, כלומר ריכוז הסחורות ב"עדר" צפוף, שהקרביות מקיפות אותו כמו כלבי רועים, המאזן השתנה לטובתנו."
ריכוז המאמץ בנקודות ההכרעה
"אני מאמין שגישה דומה דרושה גם באינטרנט. אל תנסו לסנן הכל, להילחם בכל הצללים ולבזבז אנרגיה על כל שטות. רכזו את ההגנה סביב התכנים האמיתיים, הקיפו אותם באמצעים שהוכיחו את חסינותם להתקפות והקדימו את ההאקרים בפיתוח תוכנות הגנה." הוא סיכם את משנתו.
היה צורך בהרבה דמיון כדי לראות בגבר שעל הפודיום, ישיש כבד גוף ולבוש קרדיגן מהוהה, את קצין הימייה הצעיר שלא זנח לרגע את הגשר מליל ה-4 ליולי 1942, כאשר ניתנה הפקודה לשיירת הספינות PQ-17 להתפזר, ועד לבוקר ה-11 לחודש, כאשר המשחתת שלו נכנסה ברוח נכאים לנמל ארכנגלסק, בים הלבן הרוסי. 21 ספינות הוטבעו במהלך השבוע הנורא הזה על ידי הצוללות הגרמניות ומאות ימאים קפאו למוות בין גושי הקרח ששמש הקיץ פרקה אך לא גמרה להמיס. הוא ידע שהאסון התרחש רק משום שקצין המשמרת באדמירליות נבהל מהידיעה, ש'טירפיץ' הנוראה יצאה מהפיורד הנורבגי בו היא עגנה מזה חצי שנה, והוציא את פקודת הפיזור לפני שהתברר כי אין בכוונתה לתקוף את השיירה.
"המטפורה של "נתיבי ים פתוחים" די מטעה", הוא המשיך. "כדי להעביר שיירה בשלום, הנתיב צריך להית פתוח רק לחלון זמן קצר יחסית ובאותו זמן אתם אמורים ליצור יתרון כמותי ואיכותי על פני התוקפים. אני מבין שלבחור הישראלי קשה לקבל זאת, משום שהתרבות הצבאית שהוא מביא מצה"ל עוצבה בקרבות יבשה, לא בים. אם אני זוכר טוב, ב-1948 שילמתם מחיר יקר עבור אסטרטגית השיירות ורק כשעברתם להגנה אזורית, כלומר כיבוש שטחים שולטים על נתיבי התחבורה, הכרעתם לטובתכם את הקרב על ירושלים. אתם מאוהבים באסטרטגיה תוקפנית, אבל יש מקרים שהיתרון שייך דווקא למתגונן."
תיבת פנדורה נפתחת
בדרך לכסא עוד הספיק סיר מייקל ראתרפורד למלמל בקול, תוך שהוא מפטם בקדחתנות את המקטרת הישנה שלו בטבק ריחני, "בים אין שטחים שולטים, ונדמה לי שגם באינטרנט אין. לכן הלקח הימי רלוונטי יותר מהקרדיט שאתם נותנים לדעתו של מלח זקן". רוב הנוכחים בקושי שמו לב לדבריו של האדמיראל והמשיכו לתקתק בעצבנות Email אחד אחר השני על המחשבים הניידים שלפניהם.
אבל מייג'ור סטיב לובלס מהאקדמיה הימית באנאפוליס לא יכול היה להתאפק. "עם כל הכבוד לסיר מייקל", הוא פתח בזהירות את תיבת הפנדורה של יחסי בריטניה-ארה"ב בשנים הגורליות ההן, "היו אלה המטוסים, בעיקר הקטלינות, שניצחו בקרב על האטלנטי, לא המשחתות. רק כאשר פותחו הטכנולוגיות לתקיפה מהאוויר - ובכך יש חלק דומיננטי לדחף ההמצאתי הבריטי - החלה הכף לנטות לטובתנו."
"המכ"ם האווירי הקומפקטי, המבוסס על שפופרת מגנטרון, הוא החשוב בהמצאות האלה. אבל היו עוד רבות אחרות שתרמו לקריסת מתקפת "להקות הזאבים" של דוניץ בקיץ 1943. ולא נשכח את התפקיד של אולטרה, פיצוח קוד ההצפנה של הצי הגרמני, בהכוונת הפטרולים האוויריים לאזורי ההתארגנות של הצוללות, שזו דוגמה מופתית לערך של חדירה למערכות התקשורת של האויב."
השגיאה הגדולה ביותר של צ'רצ'יל
אם סטיב לובלס רצה להרגיז את סיר מייקל, נראה היה שמזימתו לא צלחה. האדמירל הזקן התרווח בכורסה, שיחרר את קשר העניבה ועצם את עיניו. סטיב לא ויתר והעלה את גובה ההימור: "מה שהיה חסר לכם במהלך 4 השנים הראשונות למלחמה הוא צי מפציצים ראוי לשמו. בעלות הברית בנו אלפי מפציצים כבדים ושלחו אותם להפציץ את ערי גרמניה בחוסר יעילות משווע. 2 מיליון טון פצצות שפכתם על מטרות אזרחיות בלי לפגוע מהותית בכושר הלחימה של הגרמנים - אבל לא היו לכם מספיק מפציצים כדי להקצות אותם לצי, שדרישותיו נתקלו בהתנגדות המוחלטת של "האריס המפציץ".
"אפילו צ'רצ'יל, בעל הרקע הנכון באסטרטגיה ימית עוד ממלחמת העולם הראשונה, קיבל את התפיסה המוטעית של חיל האוויר, שאת הצוללות צריך להשמיד על הקרקע, במפעלי הפלדה והמספנות, לא בים. המערכה על האטלנטי הייתה הקריטית ביותר לשרידת בריטניה ככוח צבאי אפקטיבי - הרבה יותר חשובה מכל מה שקרה באגן הים התיכון ובצפון אפריקה - ובכל זאת פחות מאחוז אחד מהיצור התעופתי הגיע לזירת המלחמה בצוללות! זו אולי הפאשלה הגדולה ביותר של ניהול המלחמה בהנהגת צ'רצ'יל".
שוברים את הכלים ולא משחקים
החשבון בין סיר מייקל ומייג'ור לובלס לא נסגר בכך, אך גם הם הסכימו כי חרגנו כבר מאוד מהמסגרת של הדיון. "אני לא בטוחה שאפשר להסיק תובנות רלוונטיות מהלקחים של מלחמת העולם השנייה", אומרת דר' דניאל לוט, מרצה ב-INSEAD בפונטנבלו, "אבל בטוח שצריך להבין את הדינמיקה שהביאה לפרסום המסמכים ב-Wikileaks. אני לא מכירה עוד אירוע של פריצת אבטחה בקנה מידה דומה, וכאן אפילו לא מדובר בהצלחה של מוסד ביון או כנופיית פשע ממומנת היטב."
"סמל ראשון בצבא ארה"ב, שעדיין לא ברור על מה יצא כעסו, החליט להדליף לאתר Web אנרכיסטי מאות אלפי מסמכים מסווגים שכלל לא היו אמורים להגיע להישג ידיו. אני גם לא רוצה להיכנס לאספקט הפוליטי, האם הוא עשה נכון אן שההדלפה במקרה זה היא סוג של בגידה. יותר מעניין להבין איך נשברו כל חוקי האבטחה בלי שמישהו יבין מה קורה. לדעתי, שבירות דומות קורות יותר ממה שאנו רוצים להאמין, רק שברוב המקרים לא נמצא בשטח מישהו שרוצה לנצל את הפרצה לקידום האג'נדה שלו."
"היום ידוע שהפריצה נוצרה כאשר איזשהו גאון בפנטגון נתן הוראה לסלק את חומות המידור על מנת שהכוחות בשטח יקבלו גישה מהירה לכל המידע הדרוש להם. זו הייתה תגובה נמהרת לסינדרום הידוע של מודיעין, שנשאר מתויק בכספת הקמ"ן במפקדה העורפית - בעוד הלוחמים מגששים את דרכם באפלת ענן הקרב. החיילים האמריקאים בעיראק התלוננו שלא מספקים להם מידע אמין על הסביבה הפוליטית בה הם פועלים, מי בן ברית אמיתי ומי אופורטוניסטי שמוכן לתקוע בכל גרע סכין בגב."
"מישהו בוושינגטון חשב שהמידע נמצא במסמכים של משרד החוץ, בעיקר בדיווחים של השגרירות בבגדד, ונתן הוראה לא ברורה לספק נגישות לאנשי הצבא. מסתבר שההוראה הכללית הוצאה לפועל בלי שהגורמים האחראיים על אבטחת מידע יכינו מתודה להקצאת הרשאות. מי צריך לבדוק כל הרשאה לחוד ומי יוודא שכל מחסום אותו מבקשים לפרק אכן מונע הגעת המידע הנכון לאנשים הנכונים בזמן הנכון. הצבא דרש פעולה מיידית, לחתוך החוצה את הבירוקרטיה, וכך סמל ראשון משועמם בעיראק מקבל גישה למברקים ששולח שגריר אמריקאי ביפן אודות מועדוני הגיישות הפופולריים בין מנהגי יפן."
הגורם האנושי אשם
"ניסו להסביר לי שזו תוצאה של טעות," הרימה דניאל את קולה כדי להתגבר על רחש המלמולים שאחז בקהל, "אך קשה לי להבין איך מתחוללת טעות כזאת. המטייחים הרגילים קוראים לזה "הגורם האנושי" ומצביעים על החייל בקצה השרשרת שהדליף את המידע. נכון, צריך להאשים את הגורם האנושי, אבל זה לא החייל."
"מי שפישל בגדול זו שרשרת הפיקוד, משר ההגנה עד לקצין הביטחון במחלקת המדינה, שלא מצאה זמן ועניין בטיפול פרטני בכל תהליך ההנגשה של מידע מסווג. למעשה, קשה לי להבין איך מתקבלות החלטות כאלה בלי מעורבות שרת החוץ! מישהו פותח את הכספת של המשרד ומזמין כל דכפין לבוא ולקחת כרצונו, בלי אף מעצור אפקטיבי, בלי ביקורת מוקדמת ובלי רישום בדיעבד, ובעלת הבית לא יודעת מזה! אתם יכולים להעלות על דעתכם מצב דומה בבנק מסחרי וכספת גדושה שטרות כסף? פתאום מתברר כי הממשל הפדרלי, ברמות הגבוהות ביותר שלו, מתנהג בחוסר אחריות של מתבגר שגילה את Facebook. מישהו יכול להסביר את זה?"
נעשה מאוחר והטיסה שלי אמורה לצאת מחר בבוקר. בחוסר רצון עזבתי את הדיון והלכתי לארוז את המזוודה. בדרך נטפל אלי עיתונאי אירי, שרצה לדעת מה אני יודע על התולעת Stuxnet, שפגעה בצנטריפוגות של מתקני הפרדת האורניום באיראן. באמת לא ידעתי מה להשיב לו, אבל זה לא הפריע לו לדווח שהישראלים מאחורי התעלול.
ברלוסקוני המשיך לתפוס את מרכז מהדורת החדשות המקומית, בין ידיעות על אסונות טבע מכל קצות תבל. האירופים נכנסו לבהלה כשהתברר שיוון היא רק קצה הקרחון ומתחת לפני המים הסכנה מקיפה את המשק הספרדי, הפורטוגזי, האירי ואולי גם האיטלקי. האירו נראה לפתע חלש, האיחוד האירופי נמהר ולרגע שכחו מישראל. וגם שאלת האבטחה של הענן נדחתה לימים נוחים יותר. אולי אחרי דאבוס, אולי כשיגיע הוואקנס.
.
צילום: AP
מומלצים
