מה היה לנו סם

בקיץ הקרוב ייכנס אנדרה אגאסי להיכל התהילה של הטניס. לא היינו מופתעים מזה אלמלא הודה אגאסי שבעבר השתמש בסמים קשים, כשעל פחות מזה מנעו מדניס רודמן לככב בהיכל התהילה של הכדורסל. אוקיי, אז לרודמן היו לא מעט שיגועים ברזומה. אבל נראה שאולי הפעם יש כאן סוף לצביעות האמריקאית, שנושאת את גיבוריה לשמיים אבל ממהרת ליירט אותם ברגע שהם חורגים מהכללים.

אגאסי לא היה אותו בנאדם בלי הטניס, נקודה. כל מה שיש לו היום הגיע בזכות הספורט הזה. מבחינה מקצועית מדובר בשמונה תוארי גראנד סלאם ובזכייה בכל ארבעת הטורנירים הגדולים: אוסטרליה, ווימבלדון, רולאן גארוס ופלאשינג מדו. זה משהו שרפאל נדאל, הפנומן שמדורג כיום ראשון בעולם, עדיין חותר להשיג. מבחינה אישית נתן לו הטניס את אשתו, שטפי גראף, אחת השחקניות הטובות בעולם וחברה בהיכל התהילה מאז 2004. מבחינה כיסית נתן לו הענף מיליוני דולרים ואת האמצעים להקים בית ספר לטניס בלאס וגאס, שלומדים ומתאמנים בו מאות ילדים. כל זה ידוע. אבל סיפור הקריירה הלא שגרתי שלו נתן לו גם הזדמנות להוכיח שטניס הוא משחק של גברים - ובסופו של דבר, גם את האפשרות להשתחרר מהשקרים שסיפר בעיקר

לעצמו.

"אני גברי כמעט כמו אשתי" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

שנה אחרי שזכה במדליית זהב באולימפיאדת אטלנטה ב־1996 היה אגאסי אדם שבור. הוא חי עם ברוק שילדס, אבל היה לו ברור שהיא לא האישה בשבילו. הוא מאס בטניס אף על פי שהגיע לגבהים, והדביק בהתמדה תוספות שיער כדי להסתיר מעיני המעריצים - ובעיקר מעיניו שלו - את העובדה שהקרחת משתלטת לו על הראש. הוא היה פצוע, חש ריקנות והתדרדר למקום ה־141 בעולם. לא נותרה בו מוטיבציה להמשיך. ואז הגיע עוזרו האישי עם מנה של קריסטל מת', ואגאסי הגיע לשפל המדרגה.

כשהתאחדות הטניס העולמית ערכה לו בדיקת סמים שגרתית, התוצאה היתה חיובית. אגאסי, שחשש מהשעיה שתעלה לו בחוזי פרסום וחסויות, שלח להתאחדות מכתב מלא מילות חרטה, צער מעומק הלב, ובעיקר חצאי אמיתות לצד הרבה פחות מחצאים. ההתאחדות סלחה ושכחה, אבל אגאסי החליט לחשוף את האמת - אולי במטרה למכור ספרים, אולי כדי לנקות את המצפון - באוטוביוגרפיה Open, שיצאה לאור ב־2009. האוהדים, וגם ההתאחדות, הגיבו על הדברים שקראו שם בהפתעה ובאכזבה.

אפשר לגנות את אגאסי על ההתנהגות שלו ועל המקומות הנמוכים שאליהם הגיע, ואכן יש מי שטורחים להזכיר לו את זה בכל הזדמנות. מנגד אפשר גם לזכור שהוא קם על הרגליים והחליט שוב לחיות: זרק את תוספות השיער, גילח את הראש ונפרד מברוק שילדס. מבחינה מקצועית, 1998 היתה השנה שלו. במהלכה הוא זינק מהמקום ה־122 למקום השישי בעולם, וזכה בחמישה משמונת הגראנד סלאמים שלו.

השנים שחלפו עשו לאגאסי רק טוב. הוא חזר לאהוב את המשחק, והתאחד מחדש עם אביו האיראני, מתאגרף אולימפי לשעבר שכפה עליו אימונים בלתי נגמרים מול מכונת כדורי טניס. הוא חוגג כבר עשר שנות נישואים לגראף, ובעיקר מסתכל בגאווה על המיזם החדש שלו ושל אשתו: אקדמיה יוקרתית שמשלבת לימודים וטניס ומחנכת מאות ילדים למצוינות. ועל כל זה מנצח האיש שסיים רק תשע שנות לימוד, כן?

אין ספק, הימים המשובשים ההם גרמו לאגאסי לטפס למעלה ולהפוך למי שהוא היום: הול־אוף־פיימר של הטניס העולמי.