שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נחשו למה דומה מציאת חנייה בתל אביב?

    אתה מקנא באלו שברור שנמצאים בחנייה שלהם באופן קבוע, ומתייאש. אתה חושב שלא תמצא אותה אף פעם ושוקל לחזור לגור עם ההורים. וכשאתה כבר מוצא, אתה תוהה אם לא היית מוצא אחת שיותר מתאימה לך, אילו היית מחכה עוד קצת

    היום שאני הכי אוהב בשנה הוא יום כיפור. למה? הבה נחשוב, בגלל השקט? לא, אמהות צועקות על הילדים שלהן שלא יברחו עם האופניים זה לא שקט (מה אתן צועקות? אין מכוניות בכביש, תירגעו). אז אולי בגלל קדושת היום? לא יודע, יש דברים יותר מקודשים מלישון כל היום (בדיוק עכשיו שכחתי מה הם, אבל ברור לי שיש). אני אוהב את כיפור, כי זה היום היחיד בו אני לא מחפש חנייה, מקסימום איפה להעמיד את האופניים.

     

     

    אבל היום יום רגיל, ושוב חיפשתי חנייה במשך חצי שעה, וזה גרם לי לחשוב. לפני הפנייה ימינה ברמזור האחרון לפני השכונה שלי אני מתחיל להתכונן: שם את הדיסק האהוב עליי, מכוון את הווליום על העצמה הנכונה, מתרווח, מנקה את הראש וכמובן מנקה את המשקפיים – מלאכת הציד מתחילה.

     

    אני תמיד מתחיל אופטימי (או אולי טיפש – תלוי באיזה צד של ספת הפסיכולוג אתה), משוכנע שתחכה לי חנייה מתחת לבית, שהנסיכה על הסוס הלבן בדיוק פינתה. מה זה? איך אין שם חנייה? זה לא פייר. טוב, אני משכנע את עצמי שבתוך ארבע דקות גג אני מוצא. אחרי שעוברות ארבע דקות אני חושב שבגלל שאין שניות בשעון, אולי לא עברו ארבע דקות מלאות ויש עוד סיכוי (להנצל).

     

    עברו ארבע דקות. ועוד ארבע דקות. פתאום אני רואה חנייה, חושב "האם זו חנייה מספיק טובה בשבילי? מה יגיד הפקח כשיראה שחניתי פה? לא, אני לא לוזר, אני ממשיך לחפש משהו יותר טוב (למרות שאני נזכר במעורפל איך אתמול הבטחתי לעצמי שממחר אני תופס את החנייה הראשונה שאני רואה), אין לי כימיה עם החנייה הזו, זה פשוט מאוד רחוק מהבית שלי".

     

    בינתיים עוברות עוד ארבע דקות. הדיסק ששמתי נגמר וכולם סביבי מוצאים חנייה (אפילו אלה שהתחילו לחפש אחריי). ואז, בלי התראה מוקדמת, זה מתחיל. אני שם לב לחניות המפתות והבלתי מושגות, שכל הזמן תפוסות, והפעם היחידה שאני רואה אותן פנויות זה למשך עשר שניות, כשהרכב שלפניי נכנס אליהן (אם זו בחורה שחונה אז 10.1 שניות + פרטים לרכב שמאחורה). מה יש לו, לטרנטה הזה, שאין לי? התשובה היא חנייה, כמובן, ואני ממשיך בחיפושים.

     

    אני נתקל ברכב הבדואי, בכל שכונה יש כזה. הוא תקוע שם כבר שנים – אף אחד לא מסוגל להגיד מה הצבע שלו מרוב חרא של ציפורים, המראה שלו שבורה והשמשות אטומות מרוב דוחות, אבל מה? למניאק יש חנייה, ולא משנה שהחנייה לא רוצה אותו ומגיע לה שרכב חדש יפנק אותה, הוא יודע שהוא זכה בפיס, והחנייה המסכנה לעולם לא תקבל גט.

     

    אני רואה שניים רבים על החנייה שלא רציתי

    הגעתי לצומת T ומתלבט אם לפנות שמאלה או ימינה. אני מחליט שאם הספרות של הדקות בשעון מתחלקות ב-7 אני פונה ימינה, אחרת שמאלה. עד שאני מחשב את התרגיל המתמטי המסובך הזה (למה אין 70 שניות בדקה?) הרכב מאחוריי צופר. אני מחליט לפנות שמאלה.

     

    כשאני פונה אני רואה שלוש מכוניות לפניי, ויודע שאין סיכוי לתפוס חנייה, ויותר גרוע מזה - יש סיכוי לראות מישהו אחר תופס חנייה. אני נזכר בפעם האחרונה שנכנסתי לפאב, וראיתי את כל האנשים כבר מתחרמנים על הבר. ידעתי שאין שום מצב שאצא משם מאושר. אני מחכה שהמיני-פקק יסתיים, ואחזור לחפש ברחוב חדש שיש בו סיכוי. אוי, 49 כן מתחלק ב-7, ידעתי שהייתי צריך לפנות ימינה.

     

    המחשבות מציפות אותי. אני נזכר שלפני שבוע חניתי בדיוק פה, ואיך לפני יומיים תפסתי את החנייה שהמניאק שלפניי חונה בה עכשיו (לפי איך שהוא חונה אני מבין שזו מניאקית). אוי, ופתאום אני רואה את החנייה שוויתרתי עליה בתחילה הערב, כששתי מכוניות רבות עליה. איזה טמבל אני שוויתרתי עליה, היא כל כך קרובה לבית שלי.

     

    אני חוזר לעשות עוד סיבוב, ומחשבות עגומות פוקדות אותי: אני לא יודע איך אמצא חנייה בעיר הזו, אולי הגיע הזמן להתחיל להתפשר? לא, אני מחליט, עוד יש לי דלק במכל. לפחות לעוד סיבוב. כשאני מבין ששום מכונית לא זזה מאז הסיבוב הקודם, אני נזכר בעצה הכי ידועה בענייני חנייה: "חכה במקום, ותראה אחת מתפנה".

     

    רגע לפני הייאוש המוחלט, הבלתי ייאמן קורה

    האנשים שאומרים את זה הם בדיוק אלו שהתחתנו בגיל 22 עם החברה הראשונה, ובטוחים שזה ממש פשוט לתפוס חנייה, אה, סליחה, בחורה. הם לא מבינים מה הבעיה, יאללה, בסך הכל חנייה. אבל, לקראת גיל 40 הם מוציאים רשיון לאופנוע, ופתאום הם כל הזמן רוצים לבוא לחפש חנייה בתל אביב.

     

    המצב מתחיל להיות ממש קשה, ואני יודע שאין לי את האומץ לעשות מה שעושים בדרום העיר – לשלם עבור בחורה, סליחה, חנייה. זהו, אני מחליט שזה לא בשבילי ונזכר בבית של ההורים. שם היתה לי בובה של חנייה אישית שחיכתה לי כל ערב, במרחק אפס מהבית.

     

    ופתאום, בדיוק כשאני קרוב לייאוש מוחלט, אני רואה את הלא ייאמן: אורות רברס! יש. יש. אלוהים אוהב אותי (לא ההוא של יום כיפור, אלא זה שלובש את גופיה מספר 23 של השיקגו בולס). אני יודע שרגע מזוקק כזה של אושר אמיתי לא מגיע כל יום (האמת שדווקא כן, בערך בשעה 20:00, חוץ מבסופי שבוע). כל שנותר זה להמתין שהבחור יואיל בטובו לפנות את המקום.

     

    אני תופס מרחק ביטחון ומפעיל בגאווה את האיתות (בינתיים מתפלל שתבואנה מכוניות מאחוריי כדי שאוכל להשוויץ קצת, גם לי מגיעות 9.9 שניות בגן עדן). אני מסתכל על הנהג באוטו שיוצא מהחנייה ורואה את העצבות על פניו. כמו שכולם בתל אביב יודעים, פרידות זה דבר לא נעים.

     

    מאושר כולי אני מתחיל לתמרן פנימה, כשלפתע עולה בראשי מחשבה מפחידה: יכול להיות שאחרי עוד סיבוב הייתי תופס חנייה יותר קרובה הביתה? מה לא טוב בחנייה הזו, שהבחור ויתר עליה בכזו קלות?

     

    טוב, אני מרגיע את עצמי, יום שלישי היום. עוד פחות מתשע שעות כבר אפנה את החנייה. לא צריך להיבהל, לפחות אעביר בה לילה שקט אחד.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בסוף תגיע האחת בשבילי
    צילום: jupiter
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים