שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ליויה שכלה את בנה, וילדה שוב בגיל 49
    אחרי שבנה מת בגיל ‭,22‬ החליטה ליויה תאודור שכדי לחיות היא צריכה להיכנס להריון. אחרי הפריות ילדה את איתי ביום הולדתה ה-49. בגינה שואלים אם היא הסבתא, אבל היא לא מתחרטת. "קרה לי נס", אמרה ל"זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות"

    ביום שבו מת בנה רותם, שהיה בן 22 בלבד, קיבלה הביולוגית ד"ר ליויה תאודור החלטה דרמטית. "הוא היה בבת-עיני, ילד יפה תואר ושאפתן‭,"‬ היא מספרת. "הוא נהרג בבוקר, ובאותו ערב עמדתי מול המראה ואמרתי לבעלי: 'אני מוכרחה להציל את עצמי ואת המשפחה הזאת. אני הולכת להביא תינוק לעולם".

     

     

    היא עמדה בהבטחתה והיום, בגיל ‭,51‬ יש לה תינוק בן שנתיים בשם איתי, "כי אלוהים איתו מ-א' ועד ת‭.'‬ נס. לא האמנתי שיכול לקרות לי כזה נס".

     

    לשקוע ולמות - או לחיות

    רותם נפטר בנסיבות טראגיות, אחרי שהשלים שנה וחצי בקורס טיס, סיים את שירותו הצבאי ביחידה מובחרת בחיל האוויר ונרשם ללימודי רפואה. "ביום הלוויה באה לנחם אותי חברה של אמא שלי שאיבדה ילד במלחמת יום כיפור, והיא אמרה לי בנחישות, 'את תחיי בשביל הילדים החיים שלך ולא תקברי את עצמך בשביל הילד שמת‭.'‬ היו לי שתי אפשרויות: לשקוע ולמות או לחיות. החלטתי לחיות, אבל איבדתי את הטעם לחיים. הרגשתי שרק ההחלטה להביא ילד חדש לעולם תיתן לי סיבה לשרוד את הימים".

     

    עד לרגע שבו היכה האסון, החיים חייכו לתאודור. היא נולדה למשפחה תל-אביבית אמידה, גדלה בכפר-שמריהו, שם היא מתגוררת עד היום, ומיד אחרי שירותה הצבאי נישאה לד"ר יונתן תאודור, ‭,52‬ רופא שיניים. בשנות ה‭80-‬ פנתה ללימודי ביולוגיה, ועד גיל 30 השלימה דוקטורט והביאה לעולם שלושה ילדים, אביב ‭,(24)‬ יסמין ‭(20)‬ ורותם. היא השתלבה כחוקרת במכון ההמטולוגי במרכז הרפואי שיבא בתל-השומר, ובהמשך ניהלה בו את מעבדות הגסטרו ומעבדות לאבחון גנטי מוקדם של סרטן.

     

    בגיל 40 החליטה תאודור לעבור לשוק הפרטי‭".‬תקרת הזכוכית של בית חולים התחילה להכות לי על הראש‭,"‬ היא מסבירה. היא הייתה ממייסדי טבורית, בנק דם פרטי לשימור תאי גזע, ניהלה אותו כשנתיים ובמקביל השלימה בהצטיינות תואר נוסף במינהל עסקים. בתפקידה הבא, סגנית נשיא בחברת אסיה-גייט, התמחתה בפיתוח עסקי של חברות ישראליות בתחום הביו-טכנולוגיה ביפן, ובעקבותיו הקימה את המיזם ‭.MyCells‬ הרעיון של הסטארט-אפ מתבסס על ידע מעולם הרפואה ומתבצע על-ידי רופאים בלבד: ריפוי פצעים ושיקום רקמות באמצעות הזרקת טסיות דם, המכילות ריכוז גבוה מאוד של חומרים מעודדי גדילה, המגייסים תאי רקמה ותאי גזע לבניית קולגן חדש בעור. אלא שכאן נשאב דם מהמטופל כדי לחדש את מראה העור – לטשטש קמטים וכתמים.

     

    החברה הושקה ב‭,2008-‬ והטיפול קיבל את אישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי ‭.(FDA)‬ מאז היא משווקת את מוצריה בהצלחה ליותר מ‭40-‬ מדינות, בהן קוריאה, סינגפור, איטליה, בריטניה וצרפת, עם מחזור מכירות שנתי של מעל מיליון דולר. בקרוב תוציא החברה דור חדש של ערכות משופרות, שיטפלו בעיגולים שחורים מתחת לעיניים ובאזורים בעייתיים במיוחד כמו הצוואר. בארץ הן נמכרות לרשימת רופאים המופיעים באתר המיזם ועוברים הדרכה בטיפול בשיטה אצל מומחה רפואת העור ד"ר צחי שלקוביץ‭.'‬

     

    "רציתי להסיט את ההגה לתהום"

    תאודור שכלה את בנה כשהייתה בשיא השגשוג המקצועי, זמן לא רב אחרי ששבה ממסע עסקים מוצלח ביפן. "השכל החליט להמשיך לתפקד, אבל הגוף והנפש אמרו משהו אחר‭,"‬ היא מתארת. "לא רציתי לאכול, לישון או לקרוא. עברתי תהליך של הסתגרות, השתבללות סביב ריק. יצרתי סביב עצמי חומות ופחדתי שלעולם אי-אפשר יהיה להבקיע אותן".

     

    היא ניסתה הסחות דעת שונות, כמו טיול להרי הדולמיטים באיטליה, אבל דווקא שם הציפו אותה רגשותיה במלוא העוצמה. "נסענו עם חברים, והרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך. לקחתי את המכונית והתחלתי לנהוג בשביל המתפתל מעל התהום. הרגשתי כל-כך רע, שהיה רגע אחד מסוים שרציתי להסיט את ההגה לתהום. לא להיות יותר. לא עשיתי את זה, כי ידעתי שאני חייבת להביא תינוק לעולם, ולכן אני זקוקה לרחם שלי כדי ליצור בו חיים חדשים".

     

    בגיל 48 לכולם היה ברור שנכונה לה התמודדות מורכבת. "הרופאים תמכו בי ועודדו אותי לגמרי, אבל זה לא היה פשוט. היציאה הראשונה שלי מהבית אחרי שרותם מת הייתה לגיניקולוג כדי להוציא את ההתקן התוך-רחמי, ומיד נכנסתי לסדרה של טיפולי הפריה חוץ-גופית. הייתה לי מטרה שנתנה לי הצדקה להתחיל לאכול שוב, ליצור קשר עם הסביבה. בהדרגה התחלתי גם לענוד תכשיטים וחזרתי לעבודה".

     

    היא עברה שבע הפריות כושלות. "התהליך היה רצוף משברים וייאוש. בכל פעם שקיבלתי תשובה שלילית, נפלתי חזק. אבל אני לומדת קבלה, וזה חיזק אותי מאוד. הייתה איזו ידיעה פנימית חזקה שאני אצליח, לא היה לי ספק בזה בכלל. הייתי מאוד עסוקה אז בהקמת החברה וחדורת מטרה בצורה ממש אובססיבית. אמרתי לעצמי‭',‬אני אצליח‭'!‬ נפלתי ואמרתי, 'אני אצליח! אני אצליח! אני מוכרחה להביא ילד לעולם‭.'‬ נסעתי לחו"ל לכנסים, וכל הזמן אמרתי לעצמי‭',‬אני אצליח'".

     

    הניסיונות המפרכים לא מנעו ממנה להקדיש זמן גם לעצמה. "במקביל לטיפולי ההפריה והאבל התנסיתי בעצמי בטיפולים לחידוש הנעורים ועברתי תהליך פיזי ונפשי של התחדשות. הבנתי שמותר לי להיות יפה ולהרגיש יפה, כי זה שאני אם שכולה לא אומר שאני צריכה להיראות כמו אסון מתקרב".

     

    היא הרתה בדיוק תשעה חודשים לאחר מותו של בנה. "הצלחתי דווקא כשקצת שיחררתי לחץ. נסעתי לסקי, נשמתי אוויר פסגות ועשיתי את מה שרותם ואני כל-כך אהבנו לעשות ביחד‭."‬ חיבור רב-משמעות נוסף התרחש כשהדופק של העובר זוהה לראשונה ביום השנה למותו של רותם. "אין מקריות. אני מאמינה שנשמה חדשה צריכה להגיע לעולם בדיוק ברגע מסוים‭."‬

     

    איך עבר עלייך ההיריון?  

    "נראיתי פורחת, ממש זוהרת. לא האמנתי שנס כזה יכול לקרות לי, ויונתן בעלי ממש הלך על עננים. אבל זה היה היריון יקר, ואני הייתי בהיסטריה טוטאלית. על כל דימום קטן טסתי לרופא כמו מטורפת. שכרתי מכשיר כדי להקשיב לדופק של התינוק וכמובן שהקשבתי לו כל שלוש שעות".


    "עתידו המשפחתי והכלכלי מובטח". ד"ר ליויה תאודור ואיתי (צילום: יובל חן)

     

    מתנה ליום ההולדת

    הלידה התרחשה בדיוק ביום הולדתה ה‭.49-‬ תאודור תיכננה ללדת בניתוח קיסרי, אבל הלידה התחילה בעיצומו של אירוע חברתי בצפון. "באמצע שיחה עם ידידה ירדו לי פתאום המים. נכנסתי לגמרי להיסטריה, התחלתי לצעוק, 'התינוק מת, התינוק מת‭'!‬ למזלי היה שם רופא שהרגיע אותי וליווה אותי עד לתל-השומר".

     

    היא ילדה תינוק בריא במשקל ‭3,100‬ קילו, אבל אחרי הלידה סבלה מרעלת היריון. "הייתי משוכנעת שאם התינוק חי ושלם, אני זאת שצריכה ללכת. שכבתי במיטה בבית החולים ואמרתי לעצמי, 'הלילה אני הולכת‭.'‬ עדיין לא האמנתי שחסד כזה יכול לקרות לי, נס כל-כך גדול. אומרים שמקריות זאת הדרך של הבורא להישאר אנונימי. לי ברור שהכל היה מסודר מלמעלה. איתי נולד ב‭,12.12-‬ תאריך נורא יפה. קיבלתי מתנה מדהימה ליום ההולדת שלי. התינוק הזה הביא אושר למשפחה, והוא הבסיס שבזכותו כולנו ממשיכים לתפקד. אני לא יודעת איך בעלי היה שורד את מותו של רותם בלי איתי. כשהוא חוזר הביתה, איתי מתנפל עליו בצעקות 'אבא אבא‭.'‬ הוא החזיר לנו את השפיות והנורמליות".

     

    איך קיבלו הילדים הגדולים את האח החדש?  

    "יסמין חששה שהיא תיראה מגוחך בעיני החברות שלה בגלל פערי הגילים עם אחיה התינוק, אבל היא הפכה למוקד חברתי, החברים שלה מתכנסים סביבו. מדהים לראות איך הם מגיעים מהצבא במדים, רוקדים סביבו, משתוללים איתו ורודפים אחריו בכל הבית. היום יסמין לא יכולה לתאר לעצמה את החיים בלעדיו. קשה לתאר את האהבה ואת הקשר שיש לה לילד הזה, מין שילוב של אמא ואחות. אביב השתחרר מהצבא ונסע לחו"ל, והסיבה העיקרית שהוא חזר הייתה הגעגועים העזים שלו לאיתי. יש ביניהם דמיון פיזי, ואיתי שובב בדיוק כמו שאביב היה. לראות את שניהם משחקים בבית כדורגל זה מחזה שובה לב".

     

    לא פשוט להיות אמא לתינוק, כשכמה מחברותיה הן כבר סבתות. "להגיד לך שזה קל לרדוף בגיל 50 אחרי פרחח? זה יהיה שקר. וזה פרחח יוצא דופן, שכל יום שובר שתי ואזות, רץ עם האייפון שלי בבית ונתלה על מנורות. בשבתות אני שוכבת מעולפת במיטה עם קומפרסים על העיניים, כשאיתי מחריש עולמות עם מערכת התופים החדשה שקיבל במתנה".

     

    אין חרטות?  

    "ברור לי שאני מפסידה דברים שאנשים אחרים עושים בגיל שלי. החברים שלי מנהלים שיחות על נסיעות אקזוטיות לחו"ל ועל נכדים, ואני מדברת על חיתולים וגני ילדים. יש לא מעט ויתורים, אבל יחד עם זה לא הייתי מוותרת לשנייה אחת על החיים שלי עם הפגע הזה. החיים קיבלו משמעות".

     

    את האמא או הסבתא?

    היא כבר התרגלה למבטים המופתעים של הסביבה. "כשאיתי יתגייס, אני אהיה בת ‭,67‬ וכבר היום כשאני הולכת איתו לגן השעשועים, אמהות מסתכלות עליי בפרצופים חשדניים, שואלות את עצמן אם אני האמא או הסבתא. עם זאת, היום כבר יש אפשרות להקפיא ביציות ולקבל תרומת ביצית בארץ, כך שהתופעה של אמהות מאוחרת תהיה נפוצה יותר ויותר.

     

    "אני מנסה לשמור על הבריאות, מקפידה על בדיקות שגרתיות, אבל אני גם יודעת שאין ביטחון לאף אחד. ילד יכול להיוולד להורים בני ‭,25‬ שחלילה עלול לקרות להם משהו בגיל ‭.40‬ אני מקווה להאריך ימים. לקחתי בחשבון שלאיתי יש שני אחים בוגרים, ואם חלילה יקרה משהו לי או לבעלי, הוא לא יישאר לבד בעולם, ככה שעתידו המשפחתי והכלכלי מובטח. אני מקווה לזכות בכמה שיותר שנים לגדל את הילד השמח הזה ולתת לו בסיס מצוין בהמשך חייו".

     

    גם בתוך האושר הגדול שמציף אותה עכשיו היא זוכרת תמיד את הכאב הנורא שממנו הכל התחיל. "כשהייתי בשיא האבל אמרו לי, 'על האפר הזה עוד יפרחו פרחים‭.'‬ חשבתי שמהתלים בי. היום אני יודעת שזה נכון, הכל עניין של בחירה. כי בתוך כל תחושת החידלון הנוראית הזאת, למרות שזה נראה בלתי אפשרי, ישנה החלטה ויש בחירה. הבחירה היא לבחור בחיים. אפשר לבחור להישאר באבל מתמשך, אבל אפשר גם לקחת את הגורל בידיים ולהמשיך לתפקד כמשפחה, ובהמשך יגיע גם האושר. זאת בחירה יומיומית, כי לפעמים כשאת קמה בבוקר את שוכחת שבחרת, וצריך לבחור כל פעם מחדש. ברור שיש עדיין רגעים של עצב, ואני מניחה שזה יישאר כל החיים, אבל הבית שלנו שמח ומלא אנשים, ואיתי הוא הסמל לניצחון החיים".


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ליויה שכלה את בנה, וילדה שוב בגיל 49"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "התינוק הזה הביא אושר למשפחה". ד"ר ליויה תאודור ובנה
    צילום: יובל חן
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים