זווית חדשה למושיעים הוותיקים
לצד נאמנות לחומר שהפך אותם למושיעי הרוק'נרול לפני עשר שנים, הסטרוקס מציגים באלבומם החדש "Angles" גם זירות וגישות חדשות. מי שיבוא נטול ציפיות יגלה כמה פנינים מבטיחות
ההייפ, אחח ההייפ. לעתים נדמה כי מוטב היה לכולנו בלעדיו. שהרי מה מונע מהאדם את אותו אושר חמקמק אם לא הפער האדיר בין ציפיות למציאות? אי ההתאמה שמתפוצצת בפנים בכל פעם שמאורע מסקרן מתנגש במציאות אדישה, הוא האשם העיקרי בחוסר שביעות הרצון שלנו.
הסטרוקס מבינים משהו בהייפ ותקוות גדולות. סביר להניח שהסיבה המרכזית לשחרורו של "Angles", אלבום האולפן הרביעי שלהם, כחמש שנים ארוכות לאחר קודמו, היא הפחד מאי עמידה, שלא לומר קריסה, תחת הררי הציפיות. קריסה שתביא לאובדן הכדור איתו רצו מאז שנחת במגרש שלהם בשנת 2001.
סטרוקס, מודל 2011. עדיין משכנעים כצעירים שיכבשו את העולם
אז איך האלבום החדש של הסטרוקס? ובכן, תלוי למה ציפיתם. אם הגעתם להאזין ל-34 הדקות שלו כדף חלק, סביר להניח שזכיתם לחווית האזנה לא רעה בכלל. למנהיג הלהקה, ג'וליאן קזבלנקס, זה כבר עבד בעבר, כאשר אלבום הסולו הרקיד והמעולה שלו מהשנה שעברה התגלה כמשב רוח צונן שקצר ערימות שבחים מוצדקות. רוח האלקטרוניקה והדאנס חדרה גם לחלקים נרחבים מעבודתו עם להקת האם, כפי שמבשר "Machu Picchu" הפותח את האלבום החדש.
אך מכיוון שמרבית המאזינים יגיעו עם מטען של חיבה מוקדמת, המפגש בין הסאונד החדש לגישה המוכרת של הסטרוקס עשוי להתגלות לרובם כפושר יותר. למרות שלמען האמת, מתוך עשרת שירי האלבום, לפחות חמישה מתגלים כראויים ביותר, וגם השארית הפחות אטרקטיבית יכלה להתקמם בנוחות באחד משלושת אלבומי ההרכב הקודמים.
הקליפ לסינגל "Under Cover Of Darkness"
"Under Cover Of Darkness", הסינגל הראשון מהאסופה, הוא דוגמה מצויינת ליכולת של החמישייה הניו-יורקית לשמר את הקסם ששלט באלבום הבכורה "Is This It", אשר הציב עבורה רף יצירה גבוה להמשך. אולי גבוה מדי. גם השיר "Taken For A Fool" הוא מהיציאות הללו שגורמות לך לחשוב שקזבלנקס, האמונד ושות' הם עדיין ילדים בני 21שהולכים לכבוש את העולם.
אבל לא רק דריכה במקום וסיפוק בסיס מעריצים קבוע יש כאן. לצד נאמנות ברורה לחומרים שהפכו אותם למושיעי הרוקנ'רול בתחילת העשור הקודם, הסטרוקס משחקים עכשיו בזירות ובגישות חדשות להם. לרוב זה יוצא להם מצוין, כמו ב-"Gratisfaction", בו הם נשמעים כמו להקת מחווה לרולינג סטונס, כולל טאץ' סבנטיז המעניק לשירתו של קזבלנקס את מגע קולו של מיק ג'אגר. הפתיחה והבית של "Two Kinds Of Happiness" מעזים להשמע כמו תוצר מבית החרושת לעוגמה מתוקה של הקיור. אלה, חייבים להודות, הרכבים די נהדרים להיות מושפע מהם.
ועדיין, נראה כאילו זה לא תמיד מספיק. חווית ההאזנה הראשונית ל-"Angles" ("זוויות", ולא "Angels", כפי שנכתב בכמה מקומות) לא מרצה מיידית ובניגוד לאלבום הבכורה הממכר שלהם, דורשת מספר האזנות בכדי לגלות את הפנינים הטמונות בו. קטע כמו "Call Me Back" (שפשוט דורש מאש-אפ עם "The Girl From Ipanema") לא יכבוש אמנם מהרגע הראשון, אך יתגמל ככל שההקשבה לו תרבה.
זו, ככל הנראה, הבעיה העיקרית של הסטרוקס. אחרי שקרעו לגזרים את גיהנום השעמום שנלכד בו רוק הגיטרות בסוף שנות התשעים, הציפיות מהם תמיד ירקיעו שחקים. מצד אחד זה נחמד לכבוש את העולם בגיל כל כך צעיר. מצד שני, העיניים תמיד נישאות אליך בתקווה שתניף בגאווה את דגל הבשורה החדשה. לך תסביר להם שלא כל יום הוא יום שבץ ולפעמים החדשות הן שהכל ממש, אבל ממש בסדר.
סטרוקס, "NMC, "Angles
לפנייה לכתב/ת 
"Angles". דרושות מספר האזנות
עטיפת אלבום
מומלצים
