למרות שנהוג להאשים אותי באסקפיזם, אני מסרבת להודות באשמה. אני קוראת בכל יום את “ניו-יורק טיימס” ופעם בשבוע, ביום שישי, את החדשות מהארץ. כשאירועים יוצאי דופן מתרחשים אני גם גולשת ל"האפינגטון פוסט", ואם פספסתי משהו קריטי אני אחפש אותו ביוטיוב. יחד עם זאת, אני מסרבת, עוד מימי בארץ הקודש, לשבת מול הטלוויזיה ולתת לצונאמי התקשורתי לשטוף לי את המוח.

קודם כל וידוי: כבר כמה חודשים שאנחנו מנותקים מהכבלים, משום שאף אחד מיושבי הבית לא צופה בטלוויזיה, מה שהוביל להכרה בחוסר ההצדקה לתשלום הקנס החודשי לטיים וורנר, אך ורק משום שהפרופסור חרד שיתרחש לו אסון קולוסאלי שיחריב את העולם ולנו לא יהיה את סי.אן.אן כדי לדעת מה קורה. ניסיון שערכנו בבית, שכלל חמישה ערבים בהם התיישבנו כולנו לצפות בסי.אן.אן, בזמן האסון בהאיטי, הבהיר לנו עד כמה סוג הדיווח הזה, הרפטטיבי והמלא בעצמו, לא מועיל לנו בכלום, שלא לדבר על כך שהוא גוזל מזמננו היקר. התובנה הזאת, יחד עם הטיפול בחרדה, הביאו לאקט האמיץ של ההתנתקות מהכבלים וההתחברות לערוצי החדשות האינטרנטים.

"הטבע תמיד ייצר אסונות, זה טבעו, וגם בבסיסו של האדם, יצריו הרי אסון". ניצולים בעיר סדנאי, יפן (צילום: AP)

השבוע, בשיחת סקייפ עם הארץ, שאלו אותי שוב, בטון מאשים משהו, אם אנחנו לא מרותקים לטלוויזיה. הזכרתי שאין לנו טלוויזיה ואמרתי שלא, אבל מיד המשכתי, תוך שאני מתגוננת מההאשמה הנושנה שאני חיה בבועה, ש-כן, שמענו על האסון ביפן, וכן, קראנו גם על הרצח בהתנחלות. ולא, לא תודה, אנחנו לא מרותקים לטלוויזיה, כי אנחנו לא חובבי אסונות. הזדעזענו מהאסון ביפן, ואנחנו עדיין מזועזעים מהאינפורמציה שמגיעה משם, והזדעזענו מהרצח הנפשע של משפחת פוגל בהתנחלות איתמר, כמו גם מכך שנראה שהנרטיב המידל איסטי לא משתנה, והאגרסיה ההדדית חוגגת את נצחונה השפל. כשהפלשתינאים מתנצלים הם מוסיפים איזה משפט שיעצבן את ישראל. וביבי, כדי לפייס את המתנחלים, שמוצאים סיבה להתקיף פלשתינאים חפים מפשע ברחבי הגדה, בונה עוד חמש מאות יחידות דיור במקומות מסוכסכים עד מוות, כאילו שאם ימשיך לחפור בבור הזה זה יעזור למישהו לצאת ממנו.

אז אפילו שאנחנו מהמידל איסט, השבוע דווקא האוקיינוס הלא שקט העסיק אותנו, והאסון ביפן נראה לנו קרוב יותר. לפני חודשיים, הפרופסור, שספרו תורגם לפני שנתיים ליפנית, ואני, נפגשו בניו-יורק עם קולגה יפני שלו ועם אשתו, ב"לה מונד" שליד אוניברסיטת קולומביה. בארוחת צהרים חטופה, ניסינו לתקשר עם שברי האנגלית ובעיקר עם המון חוסר ביטחון הדדי לגבי כללי הטקס. למרות החשש מכשל חמור בתקשורת הצלחנו לנהל שיחה. אשת הקולגה המקסימה אמרה לי שהיא מעריצה אותי שיש לי מקצוע, בעוד שביפן, בעיר בה היא גדלה, מצפים מנשים שיתמכו בגבר. אני, שהתעניינתי מאד בחיים בעולם שנראה לי כל כך רחוק מבחינה תרבותית, ניסיתי להכיר אותה ושאלתי המון שאלות. היא סיפרה לי שבעלה בא ממשפחה שבבעלותה רשת מסעדות ושהיא נאלצה לעבוד בעסק של משפחתו. כיוון שהמשפחה הייתה אמידה ודתית, הוא יכל היה ללכת ללמוד. וכיוון שהיה מוצלח הוא הפך לפרופסור לתיאולוגיה. היא סיפרה במין ביישנות, שככה יצא שהיא טיפלה בבית ובילדים. אבל היא לא נראתה לי מרירה בכלל. נהפוך הוא, היא התרגשה מאד מללוות את בעלה, מלהיות בניו-יורק, וגמעה בתאווה את החוויה האמריקאית.

השבוע, אחרי ששמענו על הצונאמי, שלחנו להם אי-מייל וקבלנו אי-מייל בחזרה. באותה אנגלית קטועה, שזכרתי מהמפגש הקצר, שהפכה עוד יותר שברירית לנוכח ממדי הזוועה, בעלה סיפר שרק עכשיו הוא מתחיל לעכל את מה שקרה. הוא כתב: "בהתחלה רעידת האדמה... אחר כך המים... אחר כך השריפות... אחר כך הסכנה הרדיואקטיבית... הבן הבכור שלנו בחיים... ההורים שלנו בחיים... לא היה לנו קשר עם הבן הצעיר.... זה נורא מה שקרה לנו". וזה באמת נשמע נורא.

ככה יצא, שלא היינו צריכים לשבת מרותקים לטלוויזיה כדי לדעת מה קורה ביפן. קראנו בעיתון, ראינו באתרי האינטרנט ושמענו קולות משם. נראה שיש לנו מה ללמוד מהיפנים לא רק בכל מה שקשור בהיי טק (שכן האירועים האחרונים לימדו שגם המעצמה הטכנולוגית הזאת לא חסינה מפני זעמו של פוסידון), אלא בעיקר במה שקשור לאיפוק ומשמעת.

הטבע תמיד ייצר אסונות, זה טבעו, וגם בבסיסו של האדם, יצריו הרי אסון. "אל תתנו להם רובים", אל תיישבו אותם במקומות פגועי סכסוך, ובאופן כללי יותר, אל תתנו להם אנרגיה גרעינית, ובני האדם יהיו פחות הרסניים כלפי עצמם. מי שלא הפנים את מה שצ'כוב אמר על אקדח שמופיע במערכה הראשונה שסופו לירות במערכה האחרונה, אולי ישתכנע אחרי שראינו איך שהמוות וההרס מגיעים גם כשמתכוונים לתוצאות חיוביות.