שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זריחה מציתה אש בעצים"
    תנועת המטוטלת שבין שירי הלל לנוף לשירי זקנה ביצירתו של טוביה ריבנר, טומנת בחובה גם מחאה חברתית-פוליטית עזת מבע. בתוך שירים שבמרכזם מוזיקה או אמנות פלסטית, תמיד ניצב עימות עם נושא נוסף מן העבר - כמו השואה

    טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2008, הוא אחד משלושה משוררים ישראלים חשובים שאירע להם "נס הפריחה המאוחרת". הראשון היה אבות ישורון חתן פרס ישראל לשנת 1992, ששירתו הגיעה לשיאיה משלהי שנות השבעים ואילך.

     

     

    מבחינה כרונולוגית טוביה ריבנר (יליד 1924) הוא השני. ספר ביכוריו "האש באבן" ראה אור ב-1957. מאז פרסם ספרים רבים שבהם מיטב השירה העברית בשלל נושאים ודגמים. עם זאת, מבט על ביצירתו מגלה שהחל בספר "פסל ומסכה", הוא נכנס למהלך יצירתי נדיר המשלב פוריות מדהימה עם איכות שירית בכותבו מאות שירים, רבים מהם מן המעלה האמנותית הגבוהה ביותר. המשורר השלישי הוא אריה סיון, חתן פרס ישראל לשנת 2010, משורר תל-אביבי וילידי מובהק שהחזקים בספריו ראו אור החל בראשית שנות השמונים.


    "אי אפשר לומר שירה שוב ושוב" (עטיפת הספר)

     

    כדי להבין את כותרת ספרו החדש והמעולה של טוביה ריבנר "שירים סותרים", די לצטט את שורת הפתיחה של השיר "אי אפשר": "אי אפשר לומר שירה שוב ושוב" כותב המשורר. אבל בגיל 87 הוא מפרסם ספר חדש העולה על גדותיו משפעת שירים נפלאים, רובם נכתבו בשנה האחרונה.

     

    גרילה בתוך השירה

    את תבנית הסתירה ניתן לגלות כמעט בכל השירים, אולי משום שהיא המצב הבסיסי של היצור החי, כל עוד נשמה באפו. הנה, למשל, בשיר אהבה קצרצר המכונה "זריחה" כותב המשורר "חושך/ זאת את?/ מבול של אור", ובכך מצליח בצורה בקטית או ג'אקומטית, מינימליסטית להפליא, לתאר אהבה גדולה לאישה תוך מתן תוקף חדש למטפורה השחוקה זה מכבר "אַת האור של חיי".

     

    ויש סתירות אחרות, המתקיימות בין השירים לבין עצמם. בשיר קצרצר נוסף "דמדומים קצרים מדי", כותב ריבנר: "לא ניתן להמשיך - / מחשיך". זה כל השיר וההחשכה גולשת אל תוך המרחבים השקטים של העמוד הריק, המשתרעים מתחת למילה האחרונה. אבל מי כריבנר מודע לאפקט "הבוקר שלמחרת" וכך הוא מתחיל את "זה שיר" בשורה: "זריחה מציתה אש בעצים", וממשיך בתיאור טבע יפהפה בטרם ימטיר אש וגופרית על החברה הישראלית:

     

    "הצמחנו טייקונים במהירות של טייפון./ כרינו בור לעניינו./ התעמרנו בערבים. גזלנו כיזבנו לעגנו". מי שלא הבחין ששירתו של ריבנר היא גם מיצירות המחאה החברתית והפוליטית עזות המבע במקומותינו מוזמן לקרוא ברצינות את הספר "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים". צאתו לאור עברה בשקט מעורר דאגה והרי הוא זועק יותר מכל המגפונים של עמיתיי הצעירים מקבוצת "גרילה תרבות".

     

    מטבע הדברים רשימה מעין זאת איננה יכולה לכסות את תנועת המטוטלת שבין שירי הלל לנוף לשירי זקנה, המודעים לפרידה הכפויה ממנו; בין שירים שבמרכזם מוזיקה או אמנות פלסטית המעומתים תמיד עם משהו נוסף - שואה, מלחמת אזרחים, אבדן אישי, שכול.

     

    אם יש שירה ארס-פואטית יש גם שירה ארס-קיומית, כמו שמיטיב לשאול השיר הקצרצר "שאלה": "כמה שנים אפשר/ לשמור על שיווי-משקל/ על פי התהום?". כל יצירתו של ריבנר בשירה, בצילום, במחקר, בהוראה, בעריכה ובהוצאה לאור היא שמירה נדירה על אותו שיווי משקל על פי תהום, תהום הביוגרפיה שלו. יצירה זו היא ניצחון יוצא דופן של רוח האדם החי והיוצר על קריאתם של צללי המתים הקרובים לו ביותר, קריאה המטלטלת אותו בשוכבו, בקומו, בלכתו וביושבו אל שולחן הכתיבה.

     

    פרוזה קצוצת שורות

    זהו המרחק שבין ראיית הירח כאיש זקן או כ"גווייה מתגלגלת" להיאחזות בנעורי העבר, לא רק בברטיסלבה הרחוקה אלא גם ב"ימי העמק" שהיו "אביב ימי מרעה, צאן לאט, לאט/ והשכיבה על פני האדמה, צמוד כמו/ אל אהובה נושמת ניחוחות". שכן שיריו של ריבנר מלאים חיים עד קצה גבול היכולת לא פחות משהם מלאים "מחשבות על מתים", כשורתו הנודעת של אלתרמן (שכמדומני הושאלה מן המשורר הפולני-יהודי יוליאן טובים).

     

    אולי אין זה המקום לדבר על לשונם של השירים הללו אבל אי אפשר שלא להזכיר את העברית החזקה והמשוכללת שלהם, את המקצבים החופשיים שמצליחים לנוע בגמישות בין הסיפורי-דיבורי לשירי, בין מסורות השירה הגדולות להווה, בין הנשגב ליומיומי. אין זה דבר של מה בכך לכתוב בשלהי העשור הראשון של האלף החדש שירי טבע שעומדים איתנים על רגליהם, כמו השיר "בין חשון לכסלו", המוקדש לזכרו היקר של עמיתנו המשותף, המשורר פיצ'י יהורם בן מאיר.

     

    בשיר "מונולוג של השירה" כותב ריבנר "אני מתחבאה מפני עצמי ולובשת פרוזה". יש רגעים כאלה שנדמה למשורר שהוא כותב בעצם פרוזה קצוצת שורות. שלכאורה הסיפור מתגבר על מה ששר בשיר. אבל זה רק נדמה משום שהשורות של ריבנר מצליחות לשיר דרך הסיפור, מבעד לסיפור, מעבר לסיפור.

     

    מיטיב לתאר את השירים הללו המשורר ישראל פנקס, שכותב באחרית הדבר הקצרה לספר: "דבר-מה חרישי ועמוק מתרחש בשירה הזאת. כמו פלג תת-קרקעי נסתר, שזרימתו לא הופרעה מעולם, ואף יותר מאשר בספריו הקודמים, המשורר דובר אלינו בשפה חסכונית, לא-מתייפייפת, החפה מכל ספרותיות".

     

    לצד היותו משורר משובח טוביה ריבנר הוא גם צלם-אמן. רבים משיריו עושים שימוש בתצלומים כדי להתמודד עם תחנות חייו באירופה ובישראל וכבר עמד על כך בהרחבה פרופ' גבריאל צורן, שייחד לתופעה הרצאה מרתקת. אביא כאן כדוגמא את השיר המצמרר "תצלום שחור-לבן, קיץ 1939". איזו דרך מופלאה להציב זיכרון אהבה לחברים משכבר. איזו דרך חכמה ונוקבת לומר את שעשתה לדורם מלחמת העולם השנייה:

     

    "הנה הם כולם, חברי תנועת הנוער בסלובקיה/ המסתכלים שבעים שנה הישר אל תוך עיניי./

    לא, לא כולם, יש צוחקים זה אל זה, אחד/ עוסק בדגל קטנטן, ובחורה אחת מסבה/ את ראשה. היער שברקע האפיר כולו./ את השמות אני זוכר רק בחלקם./ למעלה, אמנון, שמשון, אחר כך אלי, בהיר מאוד,/ ויהושע, חולמני מעט, גרשון, מטפחת על ראשו/ כמו ספרדי או אינדיאני, מָצוֹ הרוצה להסתתר/ דוּבְּקוֹ – חיוך ומשקפיים./ למטה, בשורה הראשונה אַיָּה ושִׂמחה./ מעט מעליהן באמצע מיכאל וגבריאל, חיים/ חציו נועז וחציו רהוי, וגם אני ללא חולצה./ אף לא אחד לא הסתלק מכאן. אף לא אחד./ אנחנו בטיול, בפסק-זמן, שמחים./ כל העתיד לפנינו".

     

    התמזל מזלה של השירה העברית שריבנר עם חלק מחבריו נחלצו מן התצלום ומאירופה ההיא והגיעו לחופי המבטחים של ארץ ישראל. עשרות שנים אחר-כך התמזל מזלי להיות המו"ל של אחדים מספריו - שירה, אוטוביוגרפיה, תצלומים. על אלה מודה לי המשורר בהקדשה בפתח ספרו הנוכחי בעודי עומד משתאה לנוכח יפעת שיריו החדשים. דבריי האחרונים יכולים להוות גילוי נאות. שאר דבריי הם קידה למשורר עברי דגול.

     

    "שירים סותרים" מאת טוביה ריבנר. הוצאת אבן חושן, 2011, 72 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ריבנר. נס הפריחה המאוחרת
    צילום: מורן פרידריקסון-ריבנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים