"אבא שלי בשמים"; לגדל ילדים בצל השכול
מעיין יצחקי איבדה את בעלה כשהיתה בת 32, אם לשתי בנות קטנות ובתחילת הריונה השלישי. בטור אישי היא מספרת על ההתמודדות עם האבל ועם החלומות החוזרים על בן הזוג האהוב ועל השאלות הקשות שהבנות לא מפסיקות לשאול, שהובילו לכתיבת ספר לילדים שמתמודדים עם אובדן של אב
ביום קודר קיבלתי את הבשורה הקשה ביותר בחיי. זה היה יום גשום, השמים אפורים. למרות שתחושת אי-נוחות וחוסר שקט ליוותה אותי לאורך כל אותו היום, סירבתי להאמין שמשהו עלול לפגוע בזוגיות המושלמת של אביב ושלי, או בנו כמשפחה.
"אביב נהרג" - שתי המילים האלו שינו את חיי. בת 32, נותרתי לבד עם שרון בת הארבע ועם נועה בת השנתיים, כשאני בחודש השני להריוני. אביב ז"ל נהרג בשנת 2006 בקיבוץ גבעת חיים, בהיותו בן 37 בלבד, בעת עבודתו כמשגיח בחברת החשמל. הוא עבד על עמוד חשמל שממנו ניתק הזרם, אך במפתיע הזרם חזר ואביב נהרג במקום.
איך ממשיכים מכאן?
בבוקר המחרת, לאחר לילה ללא שינה, ניסיתי לאסוף את עצמי, להקים עצמי מהמיטה בידיעה שבנותיי זקוקות לי ושאני צריכה לשדר להן שהכול תחת שליטה. פעולות שגרתיות שביצעתי מדי יום במשך 32 שנות חיי (כמו צחצוח השיניים) הפכו מסובכות לביצוע. תפקדתי כמו רובוט. בדרך אל גן הילדים הסתכלתי מחלון המכונית, ולא הבנתי איך החיים בחוץ ממשיכים. קרה לי האסון הנורא ביותר, ושם הכל כרגיל.
שרון ונועה מטלטלות אותי מדי יום באמירות קשות - "איפה אבא?", "מתי הוא יחזור?" - וכשאני עונה "קברו את אבא באדמה", שרון מקשה: והוא לא יצטרך את הבגדים שלו? לא יהיה לו קר בחוץ? ואני עונה: לא.
הלילות הם הקונפליקטים הגדולים. מצד אחד אני ממהרת לעלות על יצועי בידיעה שגם הלילה אחלום עליו, אך הקושי מופיע כשהשחר מגיע, החלום נגוז ואיתו גם אביב. באחד החלומות אני שומעת את נועה קוראת לי משנתה ואני שולחת את אביב לבדוק מה קורה איתה, אך כשקולה מתחזק אני מבינה שאין לי ברירה ואני חייבת להתעורר כיוון שאביב כבר לא יוכל לעזור לי.
הסרט שרץ בראשי נע כל כך מהר שאין לי שליטה עליו. מי ילווה איתי את שרון לכיתה א'? מי יחגוג איתי את בת המצווה שלה? מי יעמוד איתי תחת החופה כשבנותיי יינשאו? לרגע אני עוצרת לחשוב. הרי הן עדיין רכות בשנים, ולא פעם דאגתי כיצד אגדל תינוק נוסף כשיש כבר שתי בנות קטנות שתלויות רק בי. בלבי ידעתי שאת ההריון הזה אני חייבת להמשיך, והטיפול בבנות בעוד בטני הולכת ותופחת נעשה קשה מיום ליום.
לאחר שבעה חודשים וחצי נולדה בתנו השלישית, ונקראה אביה, על שם אביב. לחוות את תהליך הלידה בלי בן זוגך הוא דבר מייסר. לראות נשים שבן זוגן מלווה אותן לחדר הלידה, קרע את לבי. בסוף הלידה הגיחה אביה לאוויר העולם. היא הכניסה הרבה אור ושמחה ללבנו, והעצב נמהל בשמחה.
שמה של אביה נשזר בשמו אביב, אך בשבילה אבא הוא תמונה שניצבת על הטלוויזיה בסלון. כל מה שהיא יודעת עליו ותדע הוא מה שסיפרתי לה, כי לה אין זיכרונות ותמונות משותפות איתו. כששואלים היכן אבא היא עונה: "אבא שלי מת, אבא שלי בשמים".
הזמן לא עושה את שלו
"הזמן יעשה את שלו" - את המשפט הזה שמעתי בלי סוף. יש רק דבר אחד שאני יכולה לומר לכל האנשים שאי פעם אמרו לי אותו: הזמן לא עושה את שלו, עם הכאב הזה חיים כל החיים. עם הזמן אני לומדת איך להרים את עצמי מתוך התהום שנפלתי לתוכה, ומפעם לפעם התהום פחות עמוקה, כיוון שאני לומדת לשלוט בה. עם הזמן אני מצליחה לראות גם את הדברים הקטנים והיפים של החיים, כמו פרח שפורח, שמים כחולים ואנשים שמחייכים אלי.
הרעיון לכתוב ספר ילדים שעוסק בשכול נולד כשבעלה של חברתי חלה בסרטן וכולם הבינו שזה הסוף. באחד הימים חיפשתי לילדיה ספר העוסק ביתמות מאב, אבל הספרים היחידים שמצאתי עסקו באיבוד סבא או חיית מחמד. הבנתי מיד שזה הפרויקט הבא שלי, כי במדינה כמו שלנו, שרוויה בשכול בשל מלחמות, תאונות ומחלות - הדבר הכרחי.
את החומר אספתי מתוך יומנה של שרון, בתי הבכורה. כשאביב נהרג שלחתי איתה לגן יומן, ובכל פעם שהיא דיברה על אביב או שהיו אינטראקציות בינה ובין ילדי הגן שקשורות למצב, הגננת דאגה לתעד הכל.
ההתמודדות של ילדה קטנה עם נושא גדול וכואב כמו השכול מביאה את שאר ילדי הגן להזדהות עם הכאב ולשתף אותה ברגשותיהם. ביחד גם הם לומדים למצוא בתוך הצער והכאב את הדברים היפים שבחיים.
הכותבת היא מחברת הספר "מכתב לאבא", על התמודדות של ילדה קטנה עם השכול, הוצאת אוריון .
לפנייה לכתב/ת 
