עלבון מיתת הנשיקה היה אולי הגרוע בעלבונות
אפילו הגוף שלו לא התאהב בה. אפילו את הכבוד הקלוש של להיות זיון מוצלח לא היה לה. ומשהו היה ממשיך ובוכה מבפנים בלי נחמה, מפציר, מתווכח, מנסה לשכנע שלא ככה היה צריך. מתוך הספר החדש "שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו"
~~~ גבר ואשה מנהלים במשך שנים משא ומתן עיקש על אהבה ופחדים, על סקס ושירה, על דג מלוח ונשיקות. הוא איש מבריק ועצוב, סופר חשוב שנאלם לשנים רבות; היא עורכת שהעריצה אותו וחלמה לרפא את כל עצבונותיו, עד שהתייאשה והלכה לאהבה אחרת ~~~
לא הצלחתי ללמד אותו לנשק אותי, החניקה המחשבה פעם, כמו חול בגרון. שנים של תיקו נרגז במלחמת התשה נצחית, מכסה על איזה ורוד פנימי רך, עצוב כי לא נוגע, סרבן קבורה. צבא-צללים שלם כזה של אפשרויות שכשלוּ, מחתרת עלבונות-רפאים, עוקבים בלי הרף אחר חלוף הימים והלילות, מרירים, לא שקטים; מה שלא קרה מסרב להימחק ולגווע, ממשיך לקנא מהסדקים ומהפינות, קנאת הנפָלים בנולדים.
שרידי הנשיקה האמיתית שלהם שלא קרתה וכבר לא תקרה נותרו זמן רב במחשבה, כמו הצבעים הדהים-והולכים של השמיים כשהם חוזרים מקריית אונו, ורודים קרים ודקדנטיים של מיד אחרי שקיעה, סוף החורף. חייו יסתיימו בקרוב אולי, והיא נזכרת בעוד דברים שאף-פעם לא סיפרה לו, ומזמן החליטה שגם לא תספר. למשל, איך פעם אפילו בא לה להכין לו ארוחה ורודה לגמרי. משקה ורוד לפתיחה, קיר רויאל או פינק ליידי, קוקטייל רגלי סרטנים במיונז ורוד למנה ראשונה וסלמון לעיקרית, כמובן, או אולי עדיף משהו בשרי, פילה עגל בוער בפפריקה, או במרסלה, ולקינוח קציפת תותים בשמנת, ובין המנות גם משהו שרצתה להתפרע ולהמציא למענו במיוחד, סורבה דג-מלוח. על שולחן מכוסה מפה בגון ורוד-אלמוג כהה עם מפיות בד. לאור נרות. כל ההגזמות הוורדרדות האלה בלי בושה.
כשהעלתה את עניין הסקס בניתוחי הפוסט-מורטם שנהגו לערוך, ולפעמים הם עדיין עורכים, בפרשייה המפוספסת שלהם, הוא טען שזו היתה אשמתה, גם זה, כשלון הנשיקות שלהם והסקס שלהם בכלל, שלדבריה – רק לדבריה, כמובן, לא התעייף מלהדגיש – היה כל-כך לא מוצלח. הוא מצִדו לא הודה בכלום, להיפך, עוד התעקש לשקר שתמיד נמשך אליה, ועדיין, כן, מה היא מדברת, בהחלט היה לו טוב איתה במיטה.
"בואי לא נשכח שזה נפסק ביוזמתך"
- עד כמה שאני זוכר, כמובן, קינטר; כידוע לך, מזמן לא היה לי הכבוד. בואי לא נשכח שזה נפסק ביוזמתך. מבחינתי, מתי שרק תרצי אני אשמח לחזור ולברר את העניין לעומק.
- תמשיך לחלום, היתה אומרת, באותה נימת לצון קרירה כשלו.
והיא הרי הסתפקה במועט. הגישה לו את פיה הפתוח והתנשקה בלי חדווה, בולעת רוק ובושה, מבינה שאין קסם בנשיקות פיה. זייפה לו אורגזמות מעומק הלב ונאנחה בקול על גודל הנאתה, מושפלת מכדי להודות שמפני שלא נענה לה כמו שהיא נענתה לו, גם גופה שלה לא שמח בו. רק בהדרגה הבינה שזה לא חסר לו, כל מה שלא קרה, הניצוצות, הנוצות, דבש ניגר, מעוף פרפר, זמזום פֵיות: סקס זה סקס, על מה המהומה. שההבנה והסלחנות שלו לכל מה שאנושי כוללות גם סובלנות גמורה לזיופים, לתחליפים, מניעוֹת, חסכים, ושכל אלה הם סביבתו הטבעית. בה במידה מעולם לא הפריעו לו נישואיו התפלים לסתם מישהי, שלא עוררה בו מימיה לא אהבה וגם לא ממש עניין. אפילו לדבר איתה באמת הוא לא מסוגל, הודה ולא עזב; כלומר, לנהל איתה שיחה שמעבר לתכליתיות השִגרה. אבל אז מה, הרי צריך להיות אדם מן היישוב, נשוי למישהי, לעשות ילדים, שיהיה איזה בית. זהו, מה העניין.
הייתי צעירה ורעבה וככה הרגשתי – רעבה ומוכנה לכל
עם הזמן, כשנעשו רק חברים-לשיחה, במרחק בטוח מקרב-המגע החשוף עור אל עור, קרה שניסתה להסביר איך טעות כזאת נולדת. הוא הקשיב ברוב עניין – מההתחלה נפלה בפח ההקשבה הדקה שלו, עד עכשיו זה עוד קורה לה לפעמים – כשתיארה איך באחת משיחות האוכל שלהם, עוד די בהתחלה, פתאום מזווית העין הן צפו לה, נשיקות געגוע עירום, ורודות, יפהפיות, מתמוססות באוויר סביבם בהארה קלה, בלתי-חוזרת; מאותם ניחושים מפתיעים, מופרכים, שאת מנחשת להפליא בהבזק השיכור הראשון של ההתאהבות, רק לקטוף אל הפה בעצלתיים, פרחים דקים ורכים עם מרקם של סוֹרבֶּה, רק שסוֹרבֶּה לא קר, פרחים פושרים-חמימים הם היו, שקופים למחצה ואכילים בתכלית, ולא מתוקים, מלוחים דווקא, מי רוצה מתוק באמצע הארוחה; אתה זוכר, זה היה עוד רחוק מאוד ממנות הקינוח, הייתי צעירה ורעבה וככה הרגשתי – רעבה ומוכנה לכל, לעשות מעצמי טיפשה וליהנות מכל רגע, ולא יָכֹלְתִּי לָדַעַת – מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי*, אמרה, האשָמה שחֶציה התנצלות, והניסיון הרגיל, גם אחרי שנים, למצוא חן דרך הציטוט.
– רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן*, חייך, מאשר את האיתות שלה. זו אחת הסיבות לקושי הנמשך שלה להתאושש ממנו; הטבעיות שבה הוא מדבר שירה, זוכר מילים בסדר הנכון.
– לא, שמע, באמת, אתה זוכר, בפעם הראשונה שאכלנו יחד? – אתה זוכר שנפגשנו אצלי בעבודה, קרוב לצהריים, וישבנו יותר מהמתוכנן וירדנו ל"משׂבעת הפועלים עוזי לוזון"? אתה זוכר שהיינו יושבים שם, ממש מול הבניין של ההוצאה, בפינה של הגדודים ודירונדה...
הוא לא זכר את הארוחה הראשונה, זה לא היה יוצא דופן, רוב הסיפור שלהם הלך אצלו לאיבוד, והיא נותרה עם השקיפות שלה בעיניו וצער הבדידות הקטן הזה, עדה יחידה לרגע ההוא כשעמדו על המדרכה, מחכים שייפָּרֵם להם חור מקרי בתנועה כדי לחמוק בעדו לצד השני של הכביש, והוא הציץ בשלט בעיניים מצומצמות והמהם שזה נחמד, "משׂבעת הפועלים", נוסטלגיה קצת מתחנחנת אמנם אבל נחמד, ועוד בפינה הרת גורל שכזאת, הגדודים ודניאל דירונדה, סיפא וספרא, מה? והציץ בה לראות אם היא יודעת מה אמר, ושהפך את הסדר המקורי של הביטוי, ועל איזה גדודים מדובר, ומי בכלל היה אותו דירונדה – מנסה למקם אותה בסולם הנקבות המלומדות למחצה ולרביע שהיו מזדמנות לו בערבים הספרותיים ובכנסת ובמועצות ובדירקטוריונים ובהרצאות ובוועדות-הפרסים ובשאר עיסוקיו האינסופיים.
היא דווקא הצליחה להפגין ביטחון עצמי נוכח ההתגרות הקלה שלו, מתאפקת מלהשוויץ ברוחב השכלתה כביכול, ורק אמרה נכון, כן, וזה אפילו מופת של אמת בפרסום, המנות באמת ענקיות, וגם הרבה פועלים מהסביבה אוכלים כאן קבוע, ו... היא השתתקה איכשהו, מבט עיניו היה לפתע כולו בפניה, נדמה היה לה שהוא מביט בה בתשומת לב מלאה ובבת-אחת נהיה ביניהם מין רגע קל של, קשה לדעת, אולי ציפייה תמה, מלאה אמון, לאוכל בעִתו, לשובע, וכאילו לא ברור מי יאכיל את מי, אבל לא זה מה שחשוב, אלא רק היותם יחד.
ההסכמה שבמבט, ההבטחה למילים שעוד יבואו
צהריים תל אביביים בוהקים ועצבניים, ובדיוק עכשיו יש להם מקום טבעי בהם, וזה הדבר עצמו: קצב הנשימה המשותף, ההסכמה שבמבט, ההבטחה למילים שעוד יבואו, לשיחה ארוכה, לשפה משותפת, שפתיים משותפות.
שנים רבות שטפו ביניהם ועלבונות רבים כיבו את האהבה, אבל אין התיישנות על חמיצות העלבון ההדדי. ולפעמים היא עוד יכולה לומר, אתה יודע, זאת הבעיה בעצם, אולי היתה לנו שפה משותפת, אבל שפתיים משותפות לא, והוא יטיח בה, כתמיד, את יודעת שאני לא סובל משחקי מילים, זה זול, אפשר גם בלי ה"שפתיים משותפות" הזה. אילו זה היה טקסט שהיית עורכת, אני באמת מקווה שהיית מוחקת את זה.
מזמן היא עומדת בתלונותיו, יכולה בקלות להגיד בסדר, לא מתווכחת איתך, לא זה העניין, אבל שמע... וכאן יכולה להיות שתיקה קלה והיא כבר עוברת לנושא אחר, איזה כתב-יד מעניין שהגיע אליה בחודשים האחרונים, ותוך שיחה על הטיפוס המסקרן שהביא אותו – רופא, מתנחל, דוס עם כיפה שחורה וחוש הומור – הוא מגלה עניין בחריג הזה במצעד דיווֹת-הסִפרוּת הצעירות שבסיפורים עליהן נהגה תמיד לשעשע אותו (מסַפקת בידידות את העניין שלו בבחורות ברוכות-כישרון, בייחוד אם הן נוירוטיות כהוגן, אפילו מוכנה להעביר לו טלפונים, לא זה מה שמטריד אותה, מזמן לא, ואפילו בהתחלה, זה שיש לו עניינים עם עוד נשים כאלה ואחרות לא הפריע אלא רק הגביר את האמביציה להיות היחידה מכולן שתהיה יקרה ללבו באמת) – היא נזכרת שוב, אבל כבר לא מנסה להסביר לו, שמה שבאמת עורר בה באותו יום, כל-כך מזמן זה היה, את הלהיטות הבוגדנית ללכת שבי, את רפיון הרצון, מה שעשה אותה טיפשה ונימוחה ונוחה להסתנוור – לפַתח, בקיצור, את כל הסימפטומים הצפויים של פרי בשל להיקטף, שעליהם סמך שיופיעו במוקדם או במאוחר אצל הבאה-בתור התורנית – היתה התאווה הקניבלית התמימה והמאושרת שבה טרף את מנת הדג-מטיאס השמנמן עם טבעות בצל שהזמין, וזה הפך אצלם למיני-מסורת, בשנים הראשונות, כשהיו חוזרים מידי פעם למשׂבעה של לוזון.
לא התאפקה ושלחה מזלג חמדני לצלחת שלו
צבע הדג-מלוח בשמן, ורוד-כהה נא ועסיסי, רווּי, היה כמעט זהה לצבע פְּנים פיו, לשונו וחִכּוֹ ושפתיו הנעות, שהבזיק לה לפרקים בשעה שאכל, לח ומגרה – צבע פנימי של בשר חי עטוף קרום דקיק שקוף, נענה ברטט הודיה לתחושות הלעיסה, כמו היה כל בן-טעם גַשמי הפתעה דקה, מרנינה, הרבה מעבר למְקוּוה, אולי אפילו רמז לחסד קיומי. הוא התפעל בקול רם, באמת מזמן לא אכלתי דג-מלוח כל-כך טוב. זה אפילו הזכיר לו את הדגים המלוחים של הילדוּת שלו, שהיו נמכרים מחבית עץ גדולה עם חישוקי ברזל, במכולת בפינת קינג ג'ורג'. ולא רק משום שהחומוס-טחינה שלה החווירו בהשוואה למראה הנאתו הגלויה, אבל זה בכל אופן היה התירוץ המיידי, לא התאפקה ושלחה מזלג חמדני לצלחת שלו, והוא נרתע מעט מהסגת הגבול הפתאומית, אבל מיד התעשת וצירף את הסכין שלו, לעזור למזלג הזר שתקוע לו בצלחת. כיוון שטרם רשם וי על זיון איתה, עדיין היתה בבחינת איכות לא-מוכרת, ואולי, מי יודע, אפילו קצת קפריזית, ולכן, שלא להרוס משהו מבטיח, מחייבת בינתיים מידה של סובלנות רגישה, שיש עוד זמן לחזור ממנה בהמשך.
אבל נכון גם שלעומת כל הדברים האחרים שמהם חזר בו או שמלכתחילה הקפיד לא לתת דווקא זה נשאר, ההתמסרות המסוימת הזו לפלישתה למרחב שלו; עד היום הוא אחד האנשים הספורים מאוד שהיא יכולה לאכול להם מהצלחת מתי שמתחשק לה, רצויה, מפויסת, קרובה קִרבת דם ורוק. אבל עובדה גם, ולא שזאת עובדה שהיא אוהבת, שעד היום, כשהפרידה פעורה ביניהם בלתי-הפיכה, ריקה ויבשה כמו מִדבָּר וחסרת כאב, היא ממשיכה למנות בסתר את ההרשאות הללו, סימני הקִרבה הדקים, הכאילו מבטיחים עדיין, בחומת הניכור שלו שמעולם לא נסדקה.
הוא עזר לה לחתוך לעצמה חתיכה, לא קטנה מדי, די נדיבה בעצם, עוקב אחריה בעיניים של חיבה דאוגה כשהביאה אותה לפיה. המליחות העזה, הנענית בפשטות וברוך עשיר להפתיע ללשון החופרת בה, היתה אינטימית כמו טעם הדם בפה כשמוצצים אצבע פצועה, ולרגע שייטה בה המחשבה, מתנסחת מאי-שם קלושה ונוזלית, שזה כנראה גם טעמו המדויק של בשר-אדם. כבר קשה לזכור כמה זמן אחר-כך שכבה איתו בפעם הראשונה, זה ודאי לא לקח עוד הרבה, אבל הדימוי הממשי הראשון של מגע גופני אפשרי ביניהם, שנחרת בזיכרון מסוקרן וחם ונמס הרבה יותר מהסקס עצמו שהגיע סמוך אחריו, בא לה אז, עובדה, במשׂבעה של לוזון, בצהריים, בַדג-מלוח, עוד לפני המנה העיקרית, הרצון הזה הפתאומי להתקלף מכל איסור ורתיעה ולהגיש לו את פיה פתוח בלי הגנה, שיטרוף גם אותו. כלומר, היא היתה מרשה לו כמובן להמשיך ולטרוף אותה כולה עד העצם, אבל לא ככה רצתה את זה, לא להיבלע בבת-אחת בלי הבחנה, אלא שילמד אותה לאט בעל-פה, פה אל פה, להיסחף אליו בעדינות, חלקה ורכה, בהמשך להתפעמות המפתיעה שלו מהדג-מלוח הטעים....
- מתוך הספר החדש "שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו" מאת אלאונורה לב, הוצאת נ.ב. ספרים. זהו ספרה השלישי של לב, אחרי "הבוקר הראשון בגן עדן" ו"סוג מסוים של יתמות".
לפנייה לכתב/ת 
