הדליק אותו כשאמרתי שאני מבוגרת ממנו
ערן ושי היו מוצ'יקלאברים בני 23, חבר'ה מפונקים שמטיילים בדרום אמריקה עם מזוודות. דווקא התאים לי, לטייל קצת יותר בנוחות, אבל לא ציפיתי שאמשך פתאום לבחור שצעיר ממני בעשר שנים, ככה באמצע העולם
מעניין אם הוא חושב עליי כמו שאני חושבת עליו. פעם הנחתי שאם אני מרגישה משהו כלפי מישהו, יש קשר מיסטי והוא גם חושב ומרגיש אליי.
את ערן הכרתי בברילוצ'ה, הוא היה יחד עם החבר שלו, שי. טיילתי יומיים, ואז במפתיע פגשתי אותם בלובי של המלון. אחרי שתי דקות שיחה סיפרו לי שהם נוסעים למחרת לפוקון ושאלו אם בא לי גם. לקח לי בדיוק שנייה להגיד "כן", ומיד נסענו לתחנה וקנינו לי כרטיס יחד איתם.
בשלב הזה לא ערן ולא שי עניינו אותי, אפילו היו רגעים שחשבתי שאני שוב עושה טעות מתוך אימפולסיביות. אבל היה מאוחר מדי, ולמחרת נסעתי איתם. ערן ושי הם ילדים בני 23 הנקראים מוצ'יקלאברים - חבר'ה צעירים מפונקים שמטיילים בדרום אמריקה עם מזוודות.
לרוב מדובר בחבר'ה מפוצצים שישנים במקומות יקרים יותר וכל היום מבלים במסיבות. הטרקים היחידים שהם מכירים הם טרקים יומיים, ועל שטח הם מעולם לא שמעו. זה דווקא התאים לי, אני כבר לא ילדה קטנה ולא בא לי להתכלב עם עוד עשרה בדורמס, הטיול שלי יעלה דרגה.
אבל, כבר בפוקון התחילו לעלות ספקות. היו להם מניירות של ילדים קטנים, כשכל אחד מושך לכיוון אחר. כך מצאנו את עצמנו משוטטים במשך שעות ברחובות פוקון ולא מוצאים מקום לישון. בסוף איכשהו מצאנו דורמס אצל משפחה צ'יליאנית, שבעונות עמוסות דוחקת את עצמה לחדר אחד ושאר החדרים הופכים לחדרי אירוח.
הודיתי לאלוהים שמצאנו מקום, התקלחנו ויצאנו לאיזה מועדון מקומי לרקוד. שי מצא שם בחורה, ואני וערן חזרנו לבד. בדרך חזרה ערן היה ממש שיכור והתחיל לצרוח על נהג המונית, פשוט סתם ככה ניסה להתווכח על עוד שני שקלים שהנהג הוסיף.
פתאום ראיתי את ערן באור אחר
רציתי לצאת מהמונית, להיפרד מהיום הזה, לשים את הראש על המיטה ולשקוע בעולם החלומות. אבל כשסוף סוף הגענו לחדר, במשך שעה ערן התחנן שאבוא לשבת לידו כי הוא רוצה "לדבר". תמימות ממני והלאה, בטח שלא בגיל הזה, ושוב מצאתי את עצמי בסשן של ילדים קטנים.
ערן אמר "בואי, אני רוצה לדבר", אני אמרתי "דבֵּר מרחוק", וכשזה לא עבד הוא התחיל להאשים אותי שאני נותנת לו להירקב שיכור במיטה עם הנעליים. בסוף נכנעתי, באתי והורדתי לו את הנעליים, ואז הוא תפס אותי והצמיד אותי אליו. כל מה שחשבתי זה איך אני מרחיקה את הדבר הזה ממני, ואז עלה רעיון הגיל.
בסוף חמקתי איכשהו למיטתי, וקמנו לבוקר חדש כאילו כלום לא קרה. יצאנו לטיול אופניים בים ובילינו יום שלם כאילו כלום. לקראת הערב יצאנו שוב שלושתנו להליכה בעיר, ואחרי מספר דקות אני וערן מצאנו את עצמנו לבד, כי שי הלך לאיבוד איפשהו.
זו היתה נקודת המפנה, ראיתי את ערן באור אחר. העיניים הכחולות שלו נצצו והחיוך כבש אותי, התמלאתי בחום ורציתי להרגיש אותו קרוב. אני רגילה לזה שבחיים או שאני פוגשת מישהו וישר הניצוצות מחברים בינינו, או שלא קורה שום דבר. במקרה הזה הניצוץ נדלק מאוחר, אין ספק שהפתעתי את עצמי.
בחורים בגילי לא היו כאלה מהנים
כבר באותו ערב ערן קפץ למיטתי ללא בושה, ליד שי, וקיבל מסאז' מפנק. התגפפנו קצת ואז סילקתי אותו למיטתו. לא עוברות חמש דקות, ואני קולטת עקיצות על הבטן שלי. מרוב סיפורי זוועות על כל הפשפשים בטיול נכנסתי לפניקה, וערן, האביר על הסוס הלבן, הציע כמובן שאשן איתו. כך ישנו חבוקים כל הלילה.
מדהים איך בנים לא מתרגשים אחרי כפיות, ובנות מתאהבות בטירוף. אני לא מבינה את זה, אבל כבר התחלתי להיקשר. עברנו בגלל הפשפשים להוסטל בוטיק, וגיליתי שערן הוא מוצ'יקלאבר מטרוסקסואל, נקי כזה. התיק שלו מלא קרמים לכל צורך, אפשר לחשוב שמדובר בכוסית מרמת השרון, אבל אני אהבתי את זה. כל ערב היינו נכנסים למיטה, והוא היה ריחני ונעים למגע.
מי שמכיר אותי יודע שרוח הילדות נמצאת בי כל הזמן ורק מחכה לפרוץ. הבמה היתה פתוחה, והמשכתי להפתיע את עצמי. איילת, שלא נמצאת בנתינה לאף גבר כבר כמה שנים, מכינה סנדביצ'ים לבנים, עושה מסאז'ים, סוגרת כרטיסים לכולם, עוזרת עם הכביסה, והכל מתוך אהבה ודאגה.
פשוט רציתי לעשות, רציתי לתת, ולא הרגשתי רע, או שמישהו חייב לי כי עשיתי, זה היה מתוך כיף אמיתי, והנתינה גרמה לי לאושר רב. איפה הבחורה הפמיניסטית שלא מזיזה אצבע לטובת הגברים? אהבתי את זה שהוא קרא לי 'מאמי שלי', שכל חמש דקות הוא שאל "נכון שאת דלוקה עליי?". סוף סוף היה גבר שיכול לדבר בחמימות. נכון שיש בו נגיעה של ערסיות, אבל זה נאמר במתיקות כובשת.
ציפיתי לחום וקיבלתי חיבוק קר
אחרי שבוע מדהים בפוקון החלטנו שהיעד הבא הוא ברזיל. כאן המשבר התקרב, כל אחד משך לכיוון אחר, והמשפט שכתוב בכל הוסטל בדרום אמריקה התאים בול: "אח שלי, זה הטיול שלך, עוף עליו".
בדרך מפוקון לבואנוס איירס זה קרה. הם התחברו לחבורת ערסים כבדה, הניסיון למצוא שפה משותפת עם החבר'ה האלה התיש אותי והחלטתי לוותר. כאב לי לוותר, אבל הבנתי שזו הבחירה הנכונה. הזיכרון האחרון שיש לי לפני הפיצוץ הגדול באוטובוס, והמונית לבד לאחר מכן, זה אני וערן באותה מיטה באוטובוס. אין ספק שנהניתי מהנסיעה.
וכך נפרדו דרכנו, למרות שידעתי שבעוד שלושה ימים אראה אותו שוב, הרי אנחנו על אותה טיסה לסלבדור. שלושת הימים עברו כמו נצח. אמנם יצא לי לראות להכיר חברים אחרים, אבל בלב היה חור שחיכה לראות אותו.
בסוף הרגע לו ייחלתי הגיע. אני עומדת בצ'ק-אין ורואה אותו מרחוק, ופתאום הלב מאיץ ומאיץ. ידעתי שזו לא נקודה טובה להגיד שלום, שחס וחלילה לא יעלה על ההתרגשות שלי, אז חיכיתי כמה דקות. הוא נעמד ממש לידי והתעלם, כאילו לא ראה. לא ברור לי המשחק הזה, אבל בכל זאת מדובר בילד בן 23. נרגעתי קצת ואמרתי שלום.
את השלום הזה דמיינתי עשרות פעמים בשלושת הימים, איך הוא אומר לי שהתגעגע ואיך הוא מחבק ואוהב, אבל השלום שקיבלתי היה קר. רציתי לשבור את הקרח, שאלתי מה עם חיבוק, וקיבלתי גם חיבוק קר. כל הטיסה התבאסתי, לא האמנתי שזה יהיה המצב, ובכל זאת אמרתי שבשבילי יהיה יותר טוב אם אפרד כמו שצריך.
ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני מקווה שיהיה לו המשך טיול מהנה, חיבקתי, נשקתי על לחיו והמשכתי. מרחוק ראיתי אותו מגניב מבטים ומחייך.
כשירדנו מהטיסה הוא אמר לי שחברים שלו ממשיכים לסלבדור והוא ממשיך לאי מורו סאו פאולו, לפגוש את האקסית שלו.
עמדתי בזה בגבורה, כולה עוד אכזבה.
לפנייה לכתב/ת 
