שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "בצרפת גאים שלראשי המדינה יש מאהבות"

    למרות שהוא מודה ש"הוא אינו מרבה לצחוק", הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון חוזר אלינו עם "פוטיש". "זה מצחיק שאנשים אוהבים קומדיות, אבל לא מעריכים אותן", הוא אומר בראיון ומצהיר שהוא אינו אוהב את סרקוזי ומאוכזב מקרלה ברוני

    בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת פרץ בסערה יוצר צרפתי צעיר וחתרני בשם פרנסואה אוזון. הוא הנפיק סרטים פרובוקטיביים, מתריסים, סקסיים, מסוגננים, סאטיריים, לעתים קאמפיים, בוטים וטורדי שלווה. אוזון עסק במיניות וניגח ועקץ את הבורגנות הצרפתית השבעה, המרוצה מעצמה, המושחתת והמתפנקת, אז לא מפתיע שהוא הוכתר כ"הילד הרע של הקולנוע הצרפתי". 

     

    המבקרים השוו את אוזון לגאון המנוח השנוי במחלוקת ריינר וורנר פאסבינדר, בגלל חיבתו לגברים, הנושאים הטעונים בהם הוא עוסק, העשייה האינטנסיבית והמגוונת. מהר מאוד, כוכבות צרפת נעמדו בתור לעבוד אצל אוזון. בתחילת שנות ה-2000 הוא ביסס את מעמדו עם "מתחת לחול", "בריכת שחייה" ו"8 נשים".

     

    השיא הגיע מהר מדי, ואוזון החל לפספס ולאכזב. אחרי שני הכישלונות "אנג'ל" (2007) ו"ריקי" (2008), חלק מהמבקרים כבר הספיד אותו. אבל אוזון בן ה-43 הוכיח שההספדים היו מוקדמים - סרטו החדש "פוטיש - אישה-צעצוע" מבהיר שהוא לא אמר את המילה האחרונה.

     

    אישה צעצוע - גם הסרט

    הסרט המשעשע, השנון והמלבב הזה יפתח במוצאי שבת את פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-8 (שייערך במשך שבועיים בסינמטקים), ומשם יגיע לבתי הקולנוע. העלילה המבוססת על מחזה של פייר בארילה וז'אן-פייר גרדי, מתרחשת בצפון צרפת, 1977. גיבורת הסרט היא סוזאן (אותה מגלמת קתרין דנב) - עקרת בית מושלמת ואם-סבתא למופת, שבשעות הפנאי כותבת שירה ועושה ג'וגינג.


    אוזון עם ג'ודית גודרש, דנב, קארין ויאר ולוקיני בוונציה (צילום: MCT)

     

    היא מתעלמת ממעללי בעלה הבוגדני (פבריס לוקיני) שמנהיג את מפעל המטריות המשפחתי ומנהל רומן עם מזכירתו. הוא מתייחס לרעייתו כאל "פוטיש" – מילה בצרפתית שמשמעותה אגרטל, ולמעשה משמשת מונח מעליב לאישה הנתפסת כקישוט או כסוג של צעצוע, שחיה בצילו של בעלה.

     

    כשעובדי המפעל פוצחים בשביתה, הבעל מתמוטט, סוזאן מחליטה לקחת את העניינים לידים ומתחילה לנהל את המפעל. אקט שמטלטל את הוויתה הבורגנית הנינוחה. היא מגלה לפתע את הפמיניזם וההגשמה העצמית. סוזאן גם מחדשת את הקשר עם ראש העיר-חבר הפרלמנט הקומוניסט (ז'ראר דפרדייה), איתו היא השתגלה בראשית נישואיה.

     

    "אני מכיר את המחזה, שעליו מבוסס 'פוטיש' כבר הרבה זמן, וחשבתי שהוא יאפשר לי לדבר על מקומן של הנשים בחברה ובפוליטיקה. אבל רציתי למצוא את הדרך איך לקשר בין העלילה שלו להוויה העכשווית, למציאות של היום", אמר אוזון. "בסוף מצאתי את הקישור הזה, בעקבות מערכת הבחירות של 2007, בה התמודד ניקולא סרקוזי מול המועד לנשיאות סגולן רויאל. מדהים היה לגלות איך במערכת הבחירות הזאת, אנשים עדיין הפגינו שנאת נשים ושוביניזם, ממש כמו בסבנטיז".

     

    מה אתה חושב על תפקודו של הנשיא סרקוזי?

     

    "אני לא אוהב אותו. זה מצחיק שאשתו קרלה ברוני עשתה בדיוק את האבולוציה ההפוכה מזאת של סוזאן - מאישה משוחררת ועצמאית עם הרבה מאהבים היא הפכה לפוטיש מושלמת, שכל הזמן אומרת: 'הבעל שלי, הבעל שלי'".


    כל הזמן היא אשתו. ברוני וסרקוזי (צילום: AFP)

     

    זאת הפעם הראשונה שאתה עושה קומדיה. למה בעצם?

     

    "יותר קשה לעשות קומדיה מאשר דרמה, בגלל שאתה צריך ליצור את הקצב הנכון והעיתוי המדויק. אם לא תגרום לאנשים לצחוק, זה יהיה איום ונורא. זה מצחיק שאנשים אוהבים קומדיות, אבל לא מעריכים אותן. בקאן דחו אותנו. הם צפו בסרט שלוש פעמים, ואז הם אמרו לנו: 'אנחנו אוהבים את הסרט, אבל זאת קומדיה'".

     

    לדברי אוזון, הוא רצה ב"פוטיש", לערבב ז'אנרים ולכלול גם רגעים מלודרמטיים. "בסרט יש אפילו תחושה של מלנכוליה והוא עוסק בהזדקנות של גברים ונשים, בגילאי השישים לחייהם. לא ידעתי אם השילוב הזה יעבוד, ואם אנשים ילכו ויזרמו בעקבות החיבור הזה. ואז בהקרנת הבכורה בוונציה אנשים צחקו יותר ממה שחשבתי, אבל היו רגעים בהם לא צחקו בכלל. אולי הייתי צריך לעשות הקרנות מבחן, כמו שנהוג לעשות באמריקה, ולתקן בהתאם".

     

    מה גורם לך לצחוק בחיים, בקולנוע?

     

    "אני לא צוחק הרבה. אני מחייך".


    אוזון. מחייך, לא צוחק (צילום: MCT)

     

    כשניגשת לשחזור ולעיצוב ב"פוטיש", ממי שאבת השראה?

     

    "בראש שלי חלפו הזיכרונות מהסרטים שראיתי בצעירותי, בעיקר הקומדיות של לואי דה פינס משנות ה-70. ניסתי לראות אותן שוב, אבל הן איומות, אז הפסקתי. במיוחד שלא רציתי לעשות בעצמי קומדיה כזאת".

     

    דנב ודפרדייה - שוב ביחד

    ב"פוטיש", אוזון שב לעבוד עם דנב, איתה הוא גם עשה את "8 נשים". "ניסיתי להתנהג איתה בטבעיות ב'8 נשים', כי לא רציתי לתת לה יחס מועדף ושונה. ב'פוטיש' לעומת זאת היא הייתה מאוד מעורבת בעשיית הסרט. למשל עשינו יחד תחקיר מקיף לגבי התלבושות, התספורות והפוליטיקה. קתרין נמצאת בגיל שבו היא מוכנה לעשות כל דבר. היא פתוחה לגמרי, ומוכנה להתנסות ולהעז, ואפשר לראות את זה בסרט".

     

    ולמה בחרת לצוות לה את ז'ראר דפרדייה?

     

    "אני לא מאוד מקורי - כשמחפשים מישהו שיגלם את המאהב של קתרין דנב, הרעיון הראשון שקופץ בראש הוא דפרדייה. בשביל הקהל הצרפתי, מדובר בעצם במשפחה - כשהם צופים בצמד הזה על המסך, זה כמו לצפות במשפחה שלהם. השניים עשו יחד לא מעט סרטים. אז לא מפתיע שהצרפתים מאוד מתרגשים לראות אותם יחד. הם כמו ההורים שלנו, ואנחנו אוהבים לראות אותם יחד. השנים לא מתראים הרבה, אבל כשהם נפגשים, יש ביניהם כימיה".

     

    באחת הסצינות, דנב ודפרדייה מבקרים במועדון שם מושמע השיר "Parlez-Vous Francais" של באקארה, שהתחרה באירוויזיון 1978 (בו זכה יזהר כהן עם "אבניבי"), למרות שהסרט מתרחש בשנת 1977. אוזון מודה שהיו כמה בעיות בשחזור, אך אלו התגמדו ביחס לצילומי הסצינה בה הצמד דנב ודפרדייה מפזזים.


    דפרדייה ודנב. צמד חמד

     

    "זה היה אסון. ז'ראר היה שיכור", חשף אוזון, "לפני שצילמנו את הסצנה, ז'ראר וקתרין הרגיעו אותי. אבל כשהתחלנו לצלם אותה, זה היה ונורא. הם לא היו בקצב, וז'ראר היה עצבני - כמו שאפשר לראות בסרט. הוא שמן למדי, אז זה לא היה מוצלח. צילמתי עוד כמה טייקים, ואז בחדר העריכה, הבנתי שזה לא איכפת אם הם רקדנים טובים, מספיק שאתה קולט את הרכות בעיניים של ז'ראר, ואת הנשיות של קתרין. הם לא צריכים להיות פרד אסטר וג'ינגר רוג'רס. מה שחשוב זה לא הכוריאוגרפיה, אלא העונג לראות את השנים רוקדים יחד".

     

    ויו לה פרנסואה

    לאוזון חשובה האירוניה, בחיים ובקולנוע כאחד, וגם "פוטיש" שופע אירוניה. "אני לא יכול להבין איך קהל צעיר אהב את הסרט 'התחלה'. הוא כל כך נטול אירוניה. כשראיתי את 'התחלה', לא הבנתי את הסרט".

     

    אתה נע אחוז תזזית מהפקה אחת לשנייה. אתה היפראקטיבי?

     

    "זה הקצב שלי. כשאני מצלם, אני לא סובל. להיפך. אני מאוד נהנה. אני אוהב מה שאני עושה. יש לי חברים בצרפת, שהם נורא סובלים, כשהם מביימים, וחושבים שהכל נורא קשה. בשבילי לצלם סרט, זה כמו לצאת לחופשה. כמובן, שיש רגעים קשים, אבל בסך הכל עשיית סרטים כרוכה בהרבה שמחה ותשוקה".

     

    יש לך רצונות לעבוד בהוליווד?

     

    "בצרפת, הבמאי מאוד חשוב, ואילו בהוליווד המפיק הוא זה שחשוב, ולבמאי אין את ה'פיינל קאט'. אני לא בטוח שאוכל להתאים את עצמי ללוגיקה הזאת של התעשייה האמריקאית". 


    אוזון ודנב. ממשיכים לעבוד ביחד (צילום: MCT)

     

    אוזון הוא הומו מוצהר, אבל מקפיד בקנאות על חייו הפרטיים. הוא מוכן לומר רק ש"בשבילי, הסקסואליות היא החיים. בסרטים שלי חשוב לי לחקור את המיניות של הדמויות ולבדוק האם הן משקרות.

    אני חושב שבאמצעות עיסוק במיניות של בני אדם, אתה מגלה את הזהות האמיתית שלהם. אתה יכול לשקר בדיבורים ובמעשים שלך, אבל לא יכול לשקר במיניות שלך. בסקסואליות שלך, אתה אומר משהו על עצמך".

     

    טוענים שהצרפתים הם המאהבים הטובים ביותר. האמנם?

     

    "לא עשיתי מספיק סקס בכל העולם, כדי שאוכל להשוות בין הצרפתים לשאר העולם, ולקבוע האם זה נכון. אנחנו, הצרפתים אוהבים את העובדה שלאנשים יש הרבה רומנים. באמריקה עשו רעש מפרשת מוניקה לוינסקי וביל קלינטון. אצלנו לא עושים עניין מהמאהבות של המנהיגים שלנו. אנחנו דווקא גאים שיש לראשי המדינה הרבה מאהבות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אוזון. מחייך בעיקר
    צילום: MCT
    לאתר ההטבות
    מומלצים