שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הויתורים הכי שמחים בספרות
    גליה עוז כותבת לילדים. אבל הפרוזה למבוגרים לימדה אותה שאין בספרות ויתורים שמחים. הפלוס שלהם: דלק לדרמות גדולות. מהמלחמות של טולסטוי, ועד לברדלס של סיציליה
    נפתח בחדשות הרעות: אין ויתורים שמחים. בוויתור אמיתי יש עצב. אבל ההשלמה, שהיא חלק מכל וויתור, היא עניין מורכב יותר. השלמה עשויה מחומרים כמו פיוס, פשרה, התמסרות לבלתי נמנע, הכרה בוגרת במיגבלות. ויתורים הם דלק לדרמות גדולות.

     

     

    מלחמה ושלום, מאת לב טולסטוי

    טולסטוי, הרב-רנטגן הערמומי הזה שמתאר כל אירוע מבפנים ומבחוץ בו זמנית, מלך הריאליטי שמוכיח פעם אחר פעם שאין סתירה בין איכות לרייטינג, מציל את גיבורו פייר בזוחוב ברגע האחרון מהוצאה להורג בידי כוחותיו של נפוליאון. השבוי שלצדו נגרר אל כיתת היורים, ו"אחוז אימה, קפץ אחורנית ונאחז בפייר (פייר נחרד ונחלץ ממנו)/ כאשר הקריבוהו אל העמוד, נשתתק לפתע, והיה כאילו הבין פתאום משהו/ מביט על סביבו בעיניים נוצצות כחיה שנורתה".


    טולסטוי. רב -רנטגן ערמומי (צילום: GettyImages)

     

    אחר כך בא הוויתור של פייר: "למן אותו הרגע, שבו ראה פייר את מעשה הרצח האיום הזה שנעשה בידי בני אדם שלא רצו לעשותו/ הושמדה האמונה בתכליתו הטובה של העולם, אף בנפש האדם ובנפשו שלו, ובאלוהים". ספרות גדולה מישירה מבט אל הרצח, מפרקת אותו לגורמיו. לא תקבלו כאן את הרגש המשוכפל של שידורי-החדשות, שהתיאורים שלהם כושלים תמיד בניסיון להסביר את הזוועה. טולסטוי מאפשר לקורא להתקיים בתוך התודעה של אדם אחר, לא פחות. כבוד לבורא עולם.

     

    אלה תולדות, מאת אלזה מורנטה

    ההורות היא כנראה הוויתור הגדול מכולם. ואולי אפשר לכתוב את זה אחרת: הורות היא, בהגדרה, נכונות לוויתור. נשים הצטיינו מאז ומעולם ביכולת המיוחדת הזאת, בין אם מכוח האינסטינקט או בגלל התניות מגדריות. אבל מורנטה, שהרומן הגדול שלה מתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה באיטליה, לא מעמידה זה מול זה גברים ונשים - אלא את ההיסטוריה מול היחיד.


    על רקע מלחמת העולם השנייה באיטליה (עטיפת הספר)

     

    אימהותה של אידה איננה קורבן אלא איתן טבע שכולו כוח רצון והתרסה. לא פמיניזם יש פה אלא הומניזם, שבמרחב שלו יש מקום לא רק לשני המינים אלא גם לכלבה בֶלה (שהיא בלי ספק אחת הדמויות האימהיות הנהדרות בספרות העולמית).

     

    "גדליה", מתוך "חיל הפרשים" של איסאק באבל

    זהו סיפור קצר, שניים וחצי עמודים, אבל איזה יהלום! (בתרגומה המצוין של נילי מירסקי). גיבורו ובן דמותו של באבל הוא קומיסר בצבא האדום, שעל אף החזות המהפכנית והאנטי-דתית שלו אופפת אותו בערבי שבתות "תוגה סמיכה של זכרונות" והוא נזכר בסבא שלו, "שהיה מלטף בזקנו הצהוב את כרכי אבן-עזרא". בהלך הרוח הזה, של חיפוש אחר "רקיק יהודי, כוס תה יהודית ובתוכה קצת מן האלוהים הזה שיצא בדימוס", הוא פוגש את גדליה, יהודי זקן שעושה את דרכו לבית הכנסת.

     

    גדליה מוכן לומר "כן" למהפכה, אבל מסרב לוותר על השבת, כלומר על זהותו הדתית. בנדיבות רבה הוא מוכן להציע "אינטרנציונל של אנשים טובים", כתחליף לאינטרנציונל המעמדי. אבל הגיבור המפוכח מסביר לו שאת האינטרנציונל "אוכלים באבק שריפה...ומתבלים בדם המשובח מכולם". המהפכה, אומר הסופר בשפתו השירית, היא רוצחת.

     

    אז אם המהפכה רוצחת ואלוהים גימלאי, מה נשאר לסופר? להתבונן בבני אדם, להכיל אותם על מוגבלותם, על אמונותיהם העיקשות, לזכור כמה קצר זמנם על פני האדמה וכמה אפסית השליטה שבידם, לאהוב אותם באופן צ'כובי, עוקץ וסולח, בלי אידיאליזציה. מאחורי החיספוס הפואטי שהוא סימן ההיכר של באבל, לבו יוצא אל הנרדף, אל הנידח, אל זה שעבר זמנו. ואפילו אל האלוהים הזה, שיצא בדימוס.

     

    הברדלס, מאת ג'וזפה ת' די למפדוזה

    צעיף מעודן של ויתור והשלמה מונח על הרומן הגדול הזה, שעלילתו מתרחשת על רקע כיבוש סיציליה בידי גאריבלדי ב-1860. דון פאבריציו סאלינה, גיבור הרומן ובן למעמד האצולה השוקע, מוותר על מאבק (אבוד מראש) כנגד גאריבלדי והכוחות החדשים, העממיים, שמאיימים על זכויות היתר שלו, מוותר על רווחים כדי לא להתעמר באיכרים הנתונים לשליטתו, ובכך משלים עם התמעטות רכושו ועם ירידת קרנה של משפחתו, ובעיקר נוטש רגשית את ילדיו לטובת אחיינו, כוכב עולה בזירה הפוליטית החדשה. הוויתור האחרון גרוע מכולם: כמוהו כוויתור על עצמו.


    צעיף מעודן של ויתור והשלמה (עטיפת הספר)

     

    על כל הוויתורים האלה נחה איזה רוח של שמחה סודית, כאילו יש טעם לחגוג דווקא את הדברים שאפשר להביט בהם ואי אפשר לשלוט בהם, וכאילו עצם ההתבוננות היא סיבת החגיגה: המבט (כמו אצל באבל) מפצה על המוות.

     

    "מיו מיו שלי", מאת אסטריד לינדגרן

    שניים וחצי העמודים האחרונים בספר הזה הם מהיפים והעצובים שקראתי. הגיבור הוא יתום

    הגדל אצל הורים מאמצים שאינם אוהבים אותו. ההרפתקאה שבמרכז הספר היא סאגה של הימלטות מהריאליה העצובה אל מחוזות של גבורה והקרבה, שהפרס עליהן הוא אהבת אב. אבל האם ההרפתקאה התרחשה במציאות או בדמיונו של הילד, שברח מהבית אל החורשה הסמוכה?

     

    על אמו המאמצת אומר הילד: "דודה אדלה סבורה כי אם רק תלך לחורשת טגנר ותחפש - תמצא אותי יושב שם על ספסל ואוכל תפוח ומשחק קצת בבקבוק בירה ריק... אבל היא טועה, הדודה אדלה. הו, כמה טועה היא! שום בוסי אינו יושב על שום ספסל בחורשת טגנר. כי הוא בארץ מרחקים. הוא בארץ מרחקים, אני אומר לכם. מקום שצפצפות הכסף מרשרשות/ מקום שם נמצא אביו המלך האוהב אותו כל כך".

     

    כילדה לא היה לי ספק שזה סוף טוב, ושבוסי אכן חי עכשיו בארץ מרחקים. כיום, המלים האלה נקראות כהכחשה נואשת של המציאות. ככה זה. להיות קורא מבוגר - גם זה ויתור.

     

     

    ספר הילדים של גליה עוז, "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא", ראה אור בהוצאת כתר. סרטה התיעודי "יהודים עכשיו", ישודר בערוץ הראשון ב-19 באפריל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים