זוכרים את הווספה? רכבנו כבר על החדשה

אי אפשר להתווכח עם הנתונים - הווספה הישנה ההיא, עם הצמיג החלופי וההילוכים בצדו השמאלי של הכידון, היא אייקון מוטורי לכל דבר ועניין. העובדה שלמעלה מ-17 מיליון וספות נמכרו במשך יותר מ-60 שנה, אמורה לסתום את הגולל על כל ויכוח אפשרי.

וספה של כולם

מאז הצגתה ב-1946, הפכה הווספה שם נרדף לכלי דו-גלגלי עבור כולם. בעולם שידע רק אופנועים כבדים, מלוכלכים "גבריים" ומורכבים לתפעול ושליטה, הוצג רכב זריז וקל משקל עם מקום והגנה לרגלי הרוכב, מנוע פשוט מאחור, זול לרכישה ופשוט לתחזוקה. הווספה הייתה פתרון שימושי מאוד לבעיית התחבורה של אירופה אחרי מלחמת עולם מתישה, והשאר כאמור, היסטוריה.

אלא שאותה שימושיות שהפכה אותה לנחשקת כל-כך, היא זו שהביאה בסופו של דבר למותה. המתחרים האוטומטיים מהמזרח גרמו לה להרגיש מיושנת, לא נעימה ומסובכת לתפעול. הייצור הופסק, ואת מקומה תפסו וספות חדישות עם מנועים ארבע-פעימתיים חזקים, נקיים ושקטים ובעלי תמסורת ואריאטור מקובלות, בניסיון לקסום לקהל צעיר. בהצלחה חלקית בלבד.

רנסנס, או תחיית המתים?

וכעת מתעוררת הווספה הישנה לחיים חדשים. ובניגוד למספר דוגמאות מהעולם הארבע גלגלי - ראו ערך חיפושית, מיני או פיאט 500 - לא מדובר כאן בתרגיל עיצובי בעיקרו, אלא ממש באותה PX נושנה שנולדה אי שם לפני למעלה משלושה עשורים - ב-1977 ליתר דיוק. אכן, עם מנוע שתי פעימות בנפח 125 או 150 סמ"ק, ארבעה הילוכים ומצמד המופעלים בעזרת יד שמאל, חישוקי "10 קטנטנים, גוף מתכת ותאמינו או לא, אפילו גלגל חלופי.

פיאג'ו היצרנית בחרה ברומא כאתר אידאלי להצגת ה-PX המחודשת, ואי אפשר כמובן להאשים אותם. הווספה פורטת היטב על מיתרי נוסטלגיה איטלקית, ואם ההופעה נערכת על רקע הקוליסאום, מה טוב. הארגון היה אף הוא איטלקי למהדרין, ולכן בקושי הספקנו לרכב על הכלי.

והיא נוסעת, רק כמו פעם

וככה זה בדיוק מרגיש. תנוחת הרכיבה גבוהה וזקופה, והידיים נאלצות להשלח הרחק לפנים אל כידון נמוך וצר. יש מרווח מצוין לברכיים, ומדרס הרגליים מעט צפוף. לחיצה על מתג ההנעה (קבלו חידוש מפתיע) והווספה מתעוררת מחדש לחיים בטרטור עדין ומרוחק וללא הזמזום המוכר ההוא - חגורת החנק האקולוגית עושה את שלה.

ברחובות רומא המגווני המשובשים לא פעם, הוכיחה הווספה יכולת ספיגה טובה. אלא שעומס גבוה מהמקובל, למשל בעת רכיבה מהירה או עם שני רוכבים, יכריע את המתלים הפשוטים ויחשוף את הרוכב לטלטולים ונדנודים, תוך סגירת מהלך מתלה וחבטות בגב הרוכב. הבלמים? אל תבנו על עוצמה מיוחדת או תחושה טובה. כי אין.

תפעול התיבה הידנית הוא סיפור בפני עצמו. משיכה בידית המצמד הרכה וכיפוף כף היד מעלה בתנוחה לא לגמרי טבעית, ישלב כמו תמיד להילוך ראשון. לצערכם יש עוד שלושה כאלה, והמעבר ביניהם מצריך היכרות ומעורבות בין רוכב למכניקה, שעברה מהעולם זה מכבר.

אגב, פיאג'ו לא מפרסמת נתונים לגבי הספק המנועים, אך שניהם מרגישים חנוקים וחלשים מעט. הכוח הקיים זמין כבר מסל"ד נמוך, ומאפשר למתוח את ההילוך השני מעמידה ועד לכ-60 קמ"ש. זה אמנם נוח, אבל קטנועי 125 עדכניים יהיו מהירים ממנה במידה מביכה כמעט.

המושב המשודרג מרגיש נוח יותר מווספות של ימים עברו, ותחתיו תמצאו עדיין את פתחי התדלוק והשימון. אבל אין שום תא אחסון, למעט תא כפפות קטן.

ישן ולא חדש?

ללא קשר לזמן המועט שביליתי במחיצתה, כל בחינה של הווספה באופן שכלתני, נדונה לכישלון. מה שיש כאן היא פיסת טכנולוגיה מוטורית ארכאית, שמייצרת רגעי קסם בלבם של מכורים. בניגוד לעדרי הכלים האוטומטיים והחרישיים-יעילים שמציפים אותנו כבר שנים, הווספה כופה עלייך מעורבות, דורשת שתפעיל אותה, ומתגמלת בחוויה שלקוחה מעידן אחר, תמים יותר.

אבל אותה רכיבה קצרצרה הוכיחה גם כי בכל פרמטר שתוכלו להעלות על דעתכם המוטורית, ל-PX החדשה-ישנה אין שום יתרון על קטנועים מודרנים מוכרים. אין לנו שום ספק שבאיטליה היא עומדת להמכר היטב. לא רק מכיוון שהשוק העצום שם מסוגל לבלוע הכל, אלא בעיקר מכיוון שמדובר בסוג של הצהרה אופנתית-פטריוטית, ולא פחות חשוב, תג-מחיר מאד תחרותי.

גם אלינו תגיע הווספה החדשה, אם כי תאריך מדויק ותג-מחיר משוער, עדיין אין. מותר להניח כי תג המחיר יהיה גם כאן תחרותי, אך בדיוק כמו באיטליה, הוא יהיה חייב - יחד עם עיצוב נוסטלגי - לפצות על נוחות תפעול ושימושיות שאינן עומדות בקו אחד עם התחרות המודרנית.