שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כולנו תחת אותם השמיים
    עבור הקולות הקיצונים הפלסטינים היית יהודי מדי. עבור הקולות הקיצונים בישראל, היית בוגד. אבל בשבילי, היית שותף לתפיסת עולם שאינה מאמינה בקיצורי דרך, אלא בעיקר בעבודה קשה. מרב יודילוביץ' נפרדת מידידהּ, ג'וליאנו מר

    מי שכיוון את היד שאחזה באקדח, מי שסחט את ההדק שכוון להרוג, לא את נפשו של ג'ול ביקש לחסל ולהמית, אלא את התקווה שייצג. לא הכרתי איש אמיץ לב כמותך.

     

    באזור הנפיץ הזה לעתים קרובות מבלבלים בין אומץ לבין טירוף. כמה נוח היה להלביש עליך שיגעון, ג'ול, ידידי. בכך, יכולים היו כל העומדים מן הצד לפתור את עצמם בצקצוק לשון מול היצר ההרסני והבלתי פוסק שלך לעשות, לא לקבל את המציאות כתכתיב, לפלס את דרכך כפי שאתה רואה אותה, להגדיר מחדש מן השוליים את המרכז.


    מר. "לבטח יהיו כאלה שיאשימו אותך במותך" (צילום: EPA)

     

    זה אפשר להם, ג'ול, להסיר מעצמם אחריות לחדלונם, לקפיאה על השמרים ולחוסר המעש. אמרת לי פעם "מים עומדים מביאים מחלות. אסור לשקוט על השמרים". ואתה, שלא שקטת לרגע, האם עכשיו מצאת שקט?

     

    רצח ג'וליאנו מר - הסיקור המלא ב-ynet:

     

    הדם עוד לא יבש וכבר נשמעים קולותיהם של מחרחרי המלחמה, אלה ששומרים את גחלת השנאה בוערת. בימים הקרובים יהיו לבטח כאלה שיאשימו אותך במותך.

    "חיפשת את זה", יאמרו. "מי שישן עם כלבים, שלא יתפלא". גם על יצחק רבין אמרו את אותו הדבר, זוכר?

     

    אתה, שמעולם לא באמת האמנת בגבולות, אמרת לי אז, בפתיחה המחודשת והחגיגית של תיאטרון החופש בג'נין שקיבלת בירושה מאמך, ארנה, כשנשכבנו על הדיונות על פי פקודתך וכשסיור צה"לי כיוון אלינו זרקורים: "אנחנו כולנו תחת אותם השמים. כמה קרוב, כמה רחוק". את המרחק הזה, ג'ול, ביקשת לבטל, ועשית את זה בלב מלא אמונה שתצליח, גם אם בשנים האחרונות התגנב אל לבך, שעייף, החשש שלא לעולם חוסן.

     

    אמרת לי שאתה מפחד

    החיים בין לבין עייפו אותך. גם הקשיים הביורוקרטיים והפוליטיקה הפנימית שאיימה לחדור אל בין כתלי התיאטרון. "זו מלחמה בלתי פוסקת", אמרת לי, "לפעמים אני חושב להרים ידיים". זה היה קצת אחרי שגורמים קיצוניים פנו אל הורי הילדים שפקדו את התיאטרון והחלו במסע דה-לגיטימציה משסה נגדך.


    "ספק אם מישהו ישכח את המראה על הגשר" (צילום: נועם מושקוביץ)

     

    הם קראו לך מושחת ושפל, טענו שאתה סוכן כפול של הציונות. אמרת לי אז שאתה מפחד. "מוציא אותם מדעתם שאדם שהוא חצי יהודי, עומד בראש אחד הפרויקטים החשובים בצפון הגדה. זו גזענות צבועה", אמרת, "מעולם לא הייתי כל כך יהודי כמו שאני עכשיו בג'נין. אחרי כל העבודה במחנה, יהיה מאוד מצער למות מכדור פלסטיני". וזה בדיוק מה שקרה. עבור הקולות הקיצונים הפלסטינים היית יהודי מדי. עבור הקולות הקיצונים בישראל, היית בוגד.

     

    בשבילי, היית שותף לתפיסת עולם שאינה מאמינה בקיצורי דרך אלא בעבודה קשה. תודה, ג'ול, סערות וזיעה מעולם לא הפחידו אותך. בשביל פרא אדם שכמוך, אתגרים, הרי, היו סיבה לקום בבוקר. זה היה נכון לבמה. זה היה נכון לחיים שטרפת ברעב אינסופי. והרעב הזה בדיוק, זה שהניע אותך, הפך אותך לבלתי נשכח, צרוב על דיסק הזיכרון של כל מי שנקרית בדרכו.

     

    את הכריזמה שלך אי אפשר לפברק או לשחזר. את הנוכחות, את האינסטינקטים החייתיים, אציל-פרא שכמותך, יהלום גולמי. גם את הטבעיות והכישרון, את החן שובה הלב שגרם לאנשים פשוט ללכת אחריך, אי אפשר למחזר. מנהיג בחיים. מנהיג על הבמה. פה גדול ואגו אינסופי, אבל עם לא מעט קבלות מאחוריך, שהפכו את שתי התכונות האלה במטה מוזר של קסם לחינניות.

     

    חייכת כשאמרתי לך אחרי צפייה ב"מראה מעל הגשר" שעלתה מחדש לאחרונה על הבמה בישראל, שאין ולא יהיה לך תחליף. חייכת ושתקת.

    ידעת שזה נכון, אתה הדבר האמיתי. גבר שבגברים, אפילו ארתור מילר לא יכול היה להעלות בנפשו שחקן שיהפוך את אדי קרבונה, פועל נמל קשה יום, לסערה של טסטוסטרון.

     

    מי שראה אותך על הבמה הגדולה של הבימה, ספק אם ישכח את המראה שם, על הגשר. התגעגעת לבמה, אני יודעת. שלא לציטוט אמרת לי אז שאתה לא חושב שיזמינו אותך יותר לשחק. סביר להניח שצדקת. הם לא רצו להתעסק איתך. אחרי שתיקה די ארוכה, כשלחצתי אותך לקיר, הודית: "היום אני מתגעגע". היום - מאוחר וגעגוע - הוא כל מה שנשאר. אין מי שימלא את החלל שלך, איש יקר. עכשיו, אחרי הפרק שלך שהסתיים, נשאר רק געגוע.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסנת טרבלסי
    "מעולם לא הייתי כל כך יהודי כמו שאני עכשיו בג'נין"
    צילום: אסנת טרבלסי
    7 לילות
    מומלצים