שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכל התחיל בקיבוץ
    "ילדת חוץ" של נורית זרחי אינו "סגירת חשבון פרטי" של כותבת עם ילדותה בקיבוץ, אלא שחזור כן עד כאב של תקופה מכרעת בחייה של ילדה, המוצאת עצמה יום אחד לבדה בעולם בלתי מובן

    על העטיפה הקדמית של הספר "ילדת חוץ" מאת נורית זרחי, שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת, מצוירת גיבורת הסיפור, דפנה. מבטה של הילדה נוגה, כתפייה שמוטות ושפת גופה מרמזת לתשישות והתכנסות פנימה. דיוקנה של דפנה מצויר על דף שנדמה כי נתלש ממחברת ומודבק על לוח כיתה.

     

    מדובר באדפטציה מצוינת של המאיירת מירב שאול, לדמותה של דפנה ולעולמה הפנימי, וכדימוי וויזואלי הוא מתפקד באופן מוצלח כסממן היכרות ראשוני של הקוראים הצעירים עם הסיפור המרגש.

     


    "מבטה של הילדה נוגה, כתפייה שמוטות" (עטיפת הספר)

     

    "ילדת חוץ" פורסם לראשונה ב-1978, בהוצאת זמורה ביתן, זיכה את המחברת בפרס יציב לספרות ילדים, הפך במרוצת השנים לקלאסיקה מכוננת בספרות הנוער הישראלית, ולאחד מספריה האהובים והמוכרים של זרחי. סיפור המעשה מתאר את המעבר הדרמטי שחל בחייה של דפנה בת השמונה, היתומה מאב, אשר עוקרת יחד עם אמה מבית סבתה בירושלים לקיבוץ. המעבר טומן בחובו התמודדות ארוכה עם אורח חיים שונה, עם ניתוק מאמה, עם החינוך המשותף ועם חבורת ילדים קיבוצניקים, שחלקם דואגים להזכיר לה את מעמדה הפחות כילדת חוץ וכעירונית עדינה וחלשה.

     

    הסוד של חיי הקיבוץ

    כפי שכותבת נורית זרחי באחרית הדבר הקצרה והיפה למהדורה החדשה, כשהעלתה על הכתב את סיפורה של דפנה, שהיא בת דמותה שלה עצמה (זרחי נולדה בירושלים, התייתמה מאביה בגיל חמש ועברה לגור בקיבוץ גבע כילדת חוץ), לא ידעה שהיא הראשונה שחושפת את הסוד של חיי הקיבוץ.

     

    בשונה מספרות הילדים של קום המדינה ואחריה, בה הוצגו חיי הקיבוץ כחיים יצרניים, אידיליים, רווים בחברותא מנחמת, בהומור ושעשוע, "ילדת חוץ" טרף את הקלפים. המחברת הביטה נכוחה אל המארג הסבוך של הקיום הילדי שחוותה וחוו אחרים, והעמידה בפעם הראשונה מראה נוקבת להווי הקיבוצי.

     

    זרחי היא סופרת ומשוררת מורכבת ורב-גונית, שאינה מתאימה את עצמה למוסכמות כתיבה ולטרנדים תרבותיים. בכתיבתה היא חולשת על סגנונות וסוגות אינספור, מנפצת כל טאבו בספרות הילדים ובוחנת ברגישות ובכנות מרשימה סוגיות קשות ורבות משמעות מעולמם של הילדים ובני-הנעורים. החל בשיריה הראשונים שפורסמו בשנות השישים, עבור בסיפורי הפנטזיה של תנינה הילדה-מכשפה ועד הפרוזה הנוכחית שלה - זרחי משרטטת דיוקנאות צבעוניים של ילדים גיבורים ואנטי-גיבורים ומתארת בדיוק יוצא מן הכלל את נפשם.

     

    את ספר המסות היפה והנשכח שלה מ-1982, "מחשבות מיותרות של גברת" (הקיבוץ המאוחד), היא פותחת במילים הבאות: "אין זו עוד הילדות הכרונולוגית בלבד, מפני ששנותיי הנצרבות משנות אותה וצרות לה כל פעם צורה אחרת על פי מה שקורה לי, על פי מה שאני. התבוננותי בה מזווית ההסתכלות שלי עכשיו, שוב אינה דומה להסתכלות בהיותי ילדה."

     

    ובהמשך: "איני בת-חורין ממה שהייתי כילדה והדרישה שמציבים לי מה שקרויים החיים, או אני עצמי, פוגעת בי באותם אזורים שבהם אני ילדותי...באמנות, כפי שהיא מתגלה בפנים מסוימות שלה, אני בת-חורין, כנישאת ללא מאמץ על המים, היא טבעית לי כמו ילדות".

     

    ובמקום אחר: "מהו היוצר בי תחושה של דמיון כה רב בין חוויה של ילדות לאמנות? אולי יותר מכל הראיה מבפנים החוצה...הידיעה של הילדות היא התחושה שהעולם בתוכי, שאני הפרח, אני הגשם, אני החושך, אני אמא שלי". היחסים המעניינים שמעלה זרחי בין הילדות והבגרות, בין הילדה נורית לסופרת והאם נורית זרחי, וכמובן - הראיה "מבפנים החוצה" בהקשר של ילדות ואמנות, מתגלמים באופן מושלם בספרה "ילדת חוץ".

     

    כשהיא מתקרבת לגיל ארבעים, מעלה זרחי על הכתב את סיפור ילדותה ואת אחד האירועים המכוננים של חייה. אך כפי שהיא עצמה מצהירה, זווית ההסתכלות שלה אינה זהה לזו שהיתה לה בהיותה קטנה. ובכל זאת, היא מניבה מתוכה החוצה את נורית הילדה, ועל כן מתאפשר לה לספר את הסיפור באמינות וברגישות, היוצרים הזדהות, חמלה וזעם גם אצל קוראים צעירים שלהם סיפור חיים שונה. קולה של המספרת עדין, חבוי בינות תיאורי הנפש העדינים והדיאלוגים היפים והתמציתיים.

     

    עכשיו בני-חורין

    אמצעי הביטוי של דפנה הם שנמצאים במרכז ומובילים את הקריאה ולא המספרת, עד כי נדמה שהספר נכתב בגוף ראשון. זרחי מעניקה לדמות הראשית כוח עצום: כמו המחברת, העולם הוא בתוכה והסיטואציה הלא שגרתית הנכפית עליה מונעת ממנה להיות בת-חורין. החזרה לילדות במקרה זה ובהקשר של כתיבה לילדים, אינה בגדר "סגירת חשבון פרטי", אלא שחזור מדויק, כן עד כאב, של תקופה מכרעת בחייה של ילדה, המוצאת עצמה יום אחד לבדה ואבודה אל מול העולם הבלתי מובן של הקיבוץ.

     

    סיפור המעשה של "ילדת חוץ" אינו משופע בדרמות סוחטות דמעות וודאי שאינו מתאפיין בכתיבה נוסטלגית. הפן הדרמטי נותר מינורי, האלימות, הכעס והכאב נמצאים ברקע ההתרחשויות השונות, ולפיכך הגרעין העלילתי הוא החוויה הילדית עצמה.

     

    ההתמקדות בחוויה היא זו שמעניקה לספר את כוחו הפואטי והרגשי גם יחד. זרחי משלבת אנקדוטות רגשיות עם סיטואציות דרמטיות, אבל ההתבוננות החכמה והרגישה של הילדה דפנה על המציאות היא שמכוונת את הקריאה ומעצבת את הדמויות והדיאלוגים. אנו רואים את המציאות כמות שהיא, על רגעי היופי שבה ורגעי השבר והאימה, אך ללא שביב של מלודרמטיות.

     

    הריאליזם של זרחי מגיע תמיד מהחוויה הרגשית הפנימית, מעולם הדמיון ולא מהמציאות היבשה. היא מתארת בדיוק מופתי הלכי רוח, תחושות ומצבים ובאמצעות החוויה הפרטית היא מציירת תמונה ריאליסטית ועזת מבע של חוויה רגשית קולקטיבית.

     

    אחת התמות השכיחות בפרוזה הישראלית למבוגרים היא זו של הקיבוץ. המחברים חוזרים לילדותם

    ומתחקים אחר עברם. חווית הילדות משמשת עבורם כקרקע לכתיבת סיפור ביקורתי על ערכיו של הקיבוץ ושרטוט דעיכתו. מעניין לראות שכבר בשנות השבעים נכתב סיפור שכזה, אך זרחי, כחלוצה של ממש, אינה כותבת מתוך מקום של ביקורת. היא אמנם מציבה מראה נוקבת, אך משאירה את הפרשנות לקוראים, ומתמקדת בעיצוב סיפור מרגש וסוחף המתגבש מתוך ההתבוננות של הילדה ולא מזו של המחברת הבוגרת.

     

    בשונה מהסופרים שיבואו אחריה, היא אינה בוחנת בדיעבד את תחושותיה כילדת חוץ ואת ההווי הקיבוצי, אלא פונה לאותה ילדה שאינה בת-חורין, ומעניקה לה את פתחון הפה. יכולתה המדהימה של זרחי לכתוב מתוך מקום של גיל שאינו כרונולוגי אל נמענים צעירים, לא להגיע מעמדה של מבוגר שיפוטי, כי אם להציג נקודת מבט ילדית אמינה ומורכבת, היא זו שמניפה את יצירתה לכדי אמנות של אמת, ואת "ילדת חוץ" לסיפור בלתי נשכח שעוצמתו לא דעכה עם השנים.

     

    "ילדת חוץ", מאת נורית זרחי. 110 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זרחי. משאירה את הפרשנות לקוראים הצעירים
    צילום: אייל טואג
    הטבות למנויים
    מומלצים