שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנוסע ביקומי התודעה
    בשני כרכיה של שירת גלדמן, אפשר למצוא מילון גדול של שאלות ותהיות על גופו של האדם, על מסכת תשוקותיו ועל ניסיונותיו המתמידים להגדיר את עצמו באמצעות המרחבים שבהם הוא מתקיים. בראשם: המרחב הסמנטי. ביקורת שירה

    שירתו של מרדכי גלדמן מלווה אותנו יותר מארבעים שנה. ספר ביכוריו - "זמן הים וזמן היבשה" (1970) היווה את אחד משיאי המגמה הפסיכודלית-פסיכולוגית-קיומית בגל השירה של שנות השישים.


    "הלכתי שנים לצידך" (עטיפת הספר)

     

    גל זה החל, כמדומה, ב"מרגוט" של דליה הרץ, עבר ב"דברים" של יונה וולך וב"סלויון" של יאיר הורביץ, והסתיים בספריו הראשונים של גלדמן, ב"שירים תת ימיים ואחרים" של רחל חלפי (1975) וב"שירה" של יונה וולך (1976).

     

  1. בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
  2. עדכוני מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע, רכילות, ועוד בפייסבוק של ynet תרבות ובידור

     

    מבחר קטן מספר הנעורים הרענן ומלא החיים הזה, "זמן הים וזמן היבשה", ששיריו שומרים על חיוניותם גם בחלוף ארבעה עשורים ויותר, מצוי בסוף הכרך השני של אסופת שיריו של גלדמן, שכן המשורר סידר את השירים מן המאוחר אל המוקדם (דבר הנהוג, למשל, בספרות האמריקנית אבל נדיר במקומותינו).

     

    נתעכב תחילה על כותרת הכרכים - "הלכתי שנים לצדךָ". תחילה הפועל, אחר-כך מרחבי הזמן ולבסוף החלל הפיזי או המטפיזי. לא מן הנמנע שהמשורר מתכוון לכך שהלך שנים לצדו של האל, או שהלך שנים לצדו של אהוב קמאי או שהלך שנים לצדו של קורא נאמן. אף ששלושתם אופייניים לשירת גלדמן - הרליגיוזית, הסקסואלית והארספואטית - אישית אני מעדיף את הפירוש השלישי.

     

    יותר מרבע מאה

    שירתו של גלדמן מלווה אותי יותר מרבע מאה, החל במבחר המוקדם והמשובח "שירים 83-66" ובעקביות נאמנה עוד יותר מספר שיריו החכם ומלא היפעה "מילאנו" (1988). דומה שגם המשורר רואה בספר זה, את הקו שסימן במלוא הרחבות והעמקות את ראשית שירתו הבוגרת.

     

    מה אהבנו, אני ובני דורי, ומה עודנו אוהבים בשיריו של מרדכי גלדמן? נקל להשיב על כך בציטוט הסונטה החופשית "אחר-צהריים, תמונה" (כרך ב', עמ' 312): "על משטח הים האפרפר/ פנינים עם יהלומים מרצדים/ עד בוהַק סנווריי האופק/ שם מתחיל העולם או נגמר// ובגנים שעל הצוקים המפורצים/ בדשא רטוב, תחת עץ ענֵף-מניפות,/ מתעצלים פועלים ערבים/ שחלקם חשפו את שנהב גופם/ ובשבילי חול הבז' הכבושים בירוק/ יש מניאקים העושים סיבובים/ בראש מלא שפיריות// על ספסל מול שטיח המראֶה/ יש דמות אפלולית מתבוננת, מוגנת/ בפרספקטיבה פרטית".

     

    נראה כי המשורר הוא הוא הדמות האפלולית - בשירים אחרים היא מוארת - שמתבוננת במתרחש ומתעקשת על פרספקטיבה פרטית, נקודת תצפית קיומית ופיוטית משלה. אהבנו את הפרספקטיבה הזאת, שיכלה לשלב תיאורי נוף מרהיבים, אורבאניים וימיים, עם עברית מדוברת מסוג: "יש מניאקים העושים סיבובים" מבלי לוותר על המעוף המכונף: "בראש מלא שפיריות".

     

    אהבנו את העיסוק המורכב עד קצה גבול ההתנסויות והאפשרויות הלשוניות במיניות ובבדידות. הערכנו את החופש לכתוב שירה הגותית, אך גם אקספרימנטאלית, המתכתבת בשיא הטבעיות עם רילקה או עם השירה ההודית והסינית. דיברה אלינו העמידה האמיצה מול קללת החלופיות וכליית הגוף ועיצובה בעדינות מבט ובגמישות תחביר. אהבנו את סקרנות הקולנוע שלו, את הערצת הציור והאדריכלות, את המבט המצלם. "הערב אני מתמסר למבט" מצהיר המשורר, וביתר שאת "היופי הראשון הוא תצלום".

     

    נלהבנו מול הנהייה החוזרת ונשנית אל הרליגיוזי והמיסטי מבלי לוותר על האירוטי או הפורנוגרפי. ותמיד הבחינה הלא-מתפשרת של הארספואטיקה משלל זוויותיה: "שהרי השירה מחברת את קוראיה/ אל האיש הישֵׁן/ אשר בהתעוררו/ ירקוד את ריקוד השאלה".

     

    אם תל-אביב של ויזלטיר הייתה העיר האלימה, סדוקת המרצפות, שפחה חרופה שהטילוה לאמבט, תל-אביב של גלדמן הייתה העיר האירופית, המסוגננת, שהמשורר הפריח בה מזרקות-שיש עם מֵי בדולח. אם אהרן שבתאי התמקד במבואותיה של זיוה, גלדמן שרטט מחוזות נרחבים של תשוקה לעלמים חתיכים שמעבר להם אידיאל היופי הנכסף. שירתו הייתה שירת התייר הגדול, האיש שנוסע בעולם וכותב על ארצות רחוקות, אך בעיקר על הקרובות, הימתיכוניות, החמימות והמגרות כמו "משירי אנטליה", "שלושה מכרתים", "הערב בוורונה", "אי, מיקונוס", ורבים אחרים.

     

    גלדמן שיתף אותנו בגנאלוגיה המשפחתית שלו, בדיוקנאות בלתי נשכחים של סבו, של אביו ושל אמו. הנה שורות אחדות משירו הנוקב על מות האם: "...באחת נעשיתי אדם שאמו גווייה/ עליך להסתגל לכך במהירות/ ואחרי יומיים האדמה תאכלנה/ ואת נשמתה יזלול הירח/ ואחר כך תעשה זיכרון/ תמונות הדהות במוח".

     

    ומיד ממשיך ומתרחב המחקר, בדרכו המיוחדת של גלדמן, דרך הקטלוג המסתעף: "מה נאגר בכינוי אמא?/ אהבה ואכזריות, כיסופים וייאוש/ מכאוביה של גמילת התשוקה העתיקה/ רסיסי זיכרון של קדחת ילדוּת מתוקה וסהרורית/ מערבולות של שנאה והרס/ ומסילות שאלָה חלקלקות  מה, האִם, מה, מה, אֶל מה...".

     

    מאחר שעל המסך הבוהק קשה לצטט שירים ארוכים מדי, שהקאנון הגלדמני משופע בהם, ובוודאי שאין אפשרות לעמוד על שלל מרכיביה ותבניותיה המשתנות תדיר של שירת גלדמן, אסתפק בציטוט שיר קצר שאני אוהב במיוחד. השיר "נס", על ריבוי המשמעויות שבכותרת, מדגים כיצד מניף המשורר מסיטואציה יומיומית פשוטה, באמצעות היסט לשוני שנראה תחילה הומוריסטי, את הטקסט כולו אל עבר המימד הקיומי-הטרגי של היות האדם מנותק מן השרשרת הגנאלוגית, כלומר יתום מאבות וחשוך בנים.

     

    זהו אחד מרגעי הכנות והגילוי המפעימים בשירת גלדמן ולכן מאחורי התחביר

    הכמו-שיחתי מסתתר גם צער גדול באמת: "מישהו בקפה אומר שיר מזדמן - // 'ת'יכולה לעשות לי נס עם חלב?'// ת'יכולה לעשות לי נס?/ ת'יכולה לעשות לי נס עם חלב?/ לא נס עם יין/ לא נס עם דגים/ - נס עם חלב?/ ת'יכולה לעשות לי נס/ כשהחלב כבר חמוץ או שפוך? // את, / התוכלי להיניק את הראשון בבניי// התוכלי לאפשר את בְּנִי?/ נמלאתי אבות כַּחֻמָּשׁ". איזה סיום מרהיב ועצוב כאשר הדמיון הביבלי ממלא את החֶסר הביוגרפי.

     

    בשני כרכיה של שירת גלדמן, אפשר למצוא מילון גדול של שאלות ותהיות על גופו של האדם, על מסכת תשוקותיו ופקפוקיו, על ניסיונותיו המתמידים להגדיר את עצמו באמצעות המרחבים שבהם הוא מתקיים ובראשם המרחב הסמנטי. תודעתה של שירה זו היא תודעה חוקרת. יותר משהיא מספקת תשובות היא בוחנת שוב ושוב הנחות-יסוד תוך שהיא מפוררת אותן ולשה להן צורות חדשות בשפה העברית ובשפת הסימנים האוניברסאלית. העובדה ששירתו זכתה בפרסי ברנר, עמיחי וביאליק מעידה על מקומה במרחב הספרות העברית בעשורים האחרונים.


  3.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גלדמן בפורטרט עצמי. שירה מלאה בשאלות ותהיות
    הטבות למנויים
    מומלצים