שליט נאור

דברים שנאור ציון הכי אוהב בעולם הם דברים שעושים לבד - לכתוב בבקתה מבודדת בחו"ל; לשבת בחדר עריכה בלילה; לקרוא את הביוגרפיה של ג'ינגיס חאן - עוד אחד שבטח אהב קצת ספייס. לא שנאור הוא דיקטטור אכזרי כמו ידידו המונגולי המנוח, ממש לא, הוא איש נחמד, חובב בריות ואפילו עשה סדרה שהמילה "חברים" מככבת בשמה, ובכל זאת נדמה שהסוליסטיות היא חלק גדול מחייו. כשהוא נכנס לקשר זוגי למשל, אפשר לדמיין את טבלת האקסל שמורה מה, מתי ואיך אפשר לעשות, בהתאם ללוח הזמנים של צילומי "החברים של נאור".

כך יצא שאת האקסית האחרונה שלו הוא הכיר בין סשן צילומים ראשון לשני. עכשיו, כשמתחילה קדחתנות הקידום וספירת הרייטינג, ציון (38) שוב לבד. "זה לא שאני מתבודד באופי שלי, אבל אין לי את הפחד הזה שיש לחלק מהאנשים להיות לבד, להיות בשקט".

והקלישאה על הקושי לחזור לבית ריק אחרי הבלגן?

"אין לי נפילות כאלה. אחרי פרויקט אין לי דיכאון, בראש אני כבר בפרויקט הבא. אני גם לא מפחד מדברים שייגמרו, מה שמדאיג אותי זה בריאות, ולשמור על האנשים שאני אוהב. אם יש משהו שאני קצת כועס על עצמי בגללו, זה רק כי בגלל שהצלחתי בגיל צעיר למלא אולמות בסטנד־אפ, התעכבתי עם הכתיבה והבימוי. וזה בעצם מה שרציתי מלכתחילה. הכל קרה טיפה יותר מאוחר ממה שתכננתי".

אז מה המחיר שאתה בכל זאת משלם על החיים האלה?

"כל הזבל מתנקז אליי כי אני מוביל את הפרויקט, עם כל העוצמה הרגשית של זה. וכבמאי, כמו בהרבה מקומות בחברה, רואים דברים טיפשיים שלא צריכים להיות ועיוותים של צדק שהיית משנה בנגיעה. זה כמו ב'אינדיאנה ג'ונס', שעושים לו מלא תנועות של קראטה ואז הוא מוציא את האקדח ופשוט יורה - ככה אני מרגיש שצריך להיות. הרי הפשוט בסופו של דבר מנצח. על הסט יוצא שאני רואה חוסר צדק והתנהלות כושלת, ברמה שאם אנשים היו רואים מה באמת קורה מאחורי הקלעים, משהו כמו ערוץ 20, אז מזמן היו מדיחים שם את כולם".

זו לא תהיה הפעם האחרונה בראיון הזה שבה אני מנסה להיכנס אל נבכי נשמתו של ציון והוא זורק אותי אל "האח הגדול". טלוויזיית מציאות היא לא רק מצבור פורה לשחקני אורח בעונה השלישית של "החברים של נאור" (אלירז שדה ונתן בשבקין בהמשך העונה, יוסי בובליל מפציע כבר בפרק הראשון כ"מרוקאי סנוב"), אלא גם דרך טובה להסיט את השיחה.

משחק, מביים וכותב. חבר של נאור (צילומים: אוהד רומנו)

ובכל זאת, אישיותו המורכבת של ציון היא משהו ששווה להתעכב עליו. נאור ציון הוא אחד מהחבר'ה, אבל הוא גם זה שמסתכל עליהם מהצד. הקריירה שלו התחילה בהתפוצצות סטנד־אפ, אבל מיתוגו כעוד אחד שמספר בדיחות על ערסים לא השכיח ממנו את רצונו לכתוב סיטקום - רעיון שבהתחלה נתפס כקוריוז, אבל אחרי הרבה זיעה הפך לביצת רייטינג זהובה של ערוץ 10. היום, ערב העונה השלישית, הראשונה לדבריו שממנה הוא מתחיל לראות כסף והראשונה בלי חברו והשותף לשעבר המפיק יואב גרוס, אותו החליף במרק ומיכאל רוזנבאום, הוא דרוך מתמיד, טוען מולי בשיא הרצינות שבכל העולם לא היה מקרה שבו אדם אחד משחק, מביים וכותב את אותו הפרויקט.

יחסית למי שהצליח ליצור עולם טלוויזיוני מלא בפאן, מפתיע לגלות עד כמה חמור סבר הוא יכול להישמע ביחס אליו. ציון הוא אדם מצחיק, אבל הוא לא מרגיש צורך לדבר בפאנצ'ים. הוא מודע למעמדו ושוקל מילים, אבל לא נמנע מעקיצות לבעלי

 מקצוע שעובדים תחתיו. בראיון הזה הוא עושה ככל יכולתו להבהיר כי גם אם לא בא לו להסתכסך עם אף אחד באופן אישי, הוא מתבונן בכולם טוב טוב, ורושם לעצמו הערות. יש לו טענות לתעשייה, הוא לא יפרט אותן ויסתפק בטיזינג מחושב - ויקווה, כנראה, שהמבין יבין. חשוב לו שאבין שהוא לא נהנה מהזוהר שמגיע לו כשחקן הראשי. כן, תתפלאו, בעולם מושלם "החברים של נאור" היו יכולים להישאר רק "החברים של". "אני מניח שבלעדיי המותג כבר לא יוכל לעבוד, אבל אם הייתי יכול לא לשחק בסדרה הזו, זה היה מוריד לי משקולת של 20 קילו מהרגליים. יש לי הרבה שחקנים שהם חברים, אבל אם אני מתייחס לזה בצורה קרה - שחקן זה אדם שהדבר שהוא הכי טוב בו זה להיות מישהו אחר, ולי אין את הצורך הזה. יש לי צורך להיות אני, אני מגשים את עצמי".

ולמה כל כך קשה לשחק בסדרה הזו?

"שחקנים ביחד על סט זה קייטנה ואני לא בקייטנה, אני אחראי עליה. יש לי חבר טוב, קולנוען וסופר, לא אגיד מי, אבל הוא אמר שסט צילום זה שכולם קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, לוקחים מונית ובאים להפריע. יש בזה משהו. לפעמים, בתוך כל הדינמיקה הקבוצתית הזו שוכחים שיש מישהו שכתב כאן סדרה וצריך לראות אותה בטלוויזיה. אני צריך להיות מעורב בכל מה שקורה, יש מפיק ועוזר במאי אבל אני הוויז'ן־מאן. בחו"ל כל הזמן מחפשים אנשים כאלה. בסוף שנות ה־60 היה משבר של האולפנים בקולנוע האמריקאי אז חיפשו One Man Show, וככה דגו אנשים כמו פרנסיס פורד קופולה וסטיבן ספילברג. זה מאוד נוח כשמישהו יודע איך תראה התוצאה הסופית".

אז אתה אוהב את הביטוי One Man Show?

"כן, אין לי בעיה איתו, זה באמת נכון לגביי. רוב הפרויקטים שנעשים כאן הם בלי אבא ואמא, וכאן יש מישהו שמוביל את כל המהלכים והעגלה. השנה גם בפרומואים הייתי מעורב. זה מודל שעבד גם עם 'עספור', חנן סביון וגיא עמיר ידעו בדיוק מה הם רוצים ולא נתנו לאף אחד לקחת אותם ימינה ושמאלה, וזה הצליח. חייבים להיזהר, כי יש נטייה לנסות לסמוך על אחרים, לשחרר חבל. אני אוהב לסמוך, אבל סומך רק על מקצוענים ברמות הכי גבוהות שיש. יש אנשים שבאים לעבוד בטלוויזיה בשביל חוויה, מפגש חברתי, וונאביזם לספר שהם עובדים בתעשייה - סבבה, אבל צריך להבין את המטרה הסופית. לא להיות נאצי, אבל כן לדעת לשים גבולות".

במה השתנית מהעונה הקודמת?

"אנשים לא משתנים, אבל בחרתי משרד הפקה שמתמחה בסרטים. זה כבוד עצום בשבילי לעבוד עם מיכאל ומרק רוזנבאום. יואב גרוס הוא חבר טוב שלי ועשינו כברת דרך ובלעדיו לא היתה סדרה, אבל הוא מתמחה בתוכניות אולפן, וכאן אנחנו מצטלמים כמו בקולנוע, וצריכים מישהו שמתמחה בזה. ערוץ 10 עמדו מאחורינו

 בהכל, שמו באומץ סכומים שאני לא אגיד, זה התקציב הכי גדול שהיה אי פעם לסדרה של חצי שעה. אבל מסביב להכל, התחלואים נשארו אותם תחלואים, יש באגים וצביעות, דברים שנשארו מהרגלים קודמים של אנשי מקצוע בתעשייה. אני קורא לזה רובוטיזם חסר היגיון. בכלל, אנחנו חיים בין רובוטים, כל דבר שמזיזים לא יודעים איך להגיב לזה. אני רואה שגיאות. אבל משחר ההיסטוריה מי שידע לשנות את זה היו אנשים גדולים".

ומה הבעיות איתך?

"יצא לי שם של אדם קשה, פרפקציוניסט־על, שמתעצבן לפעמים ונותן בצעקות. אבל זה בסדר, העולם מלא באנשים שאמרו את זה עליהם ובשורה התחתונה הם מצליחים. אדם שהוא מקצוען מאוד לפעמים נתפס כקשה, לא אני המצאתי את זה. אני לא מכיר אנשים שניהלו פרויקטים והם אנשים קלים, זה לא עובד. אם הייתי אדם קל בטירוף, הסדרה לא היתה מצליחה, הסט היה כאוס טוטאלי. אני לא צוחק, זה באמת רעיון. צריך לעשות ערוץ 20 על אחורי קלעים של סדרה".

טוב, קיבלנו טעימה לכזה גבר עם יורם זק והשדיים ב"האח הגדול".

"אצלנו תשמעי דברים יותר מעוררים השתאות, תאמיני לי. לפעמים נראה לי שהאדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם הוא מי שדוגם את חומרי הגלם שאנחנו מצלמים".

לפחות אתה מודע לעצמך.

"יותר מדי. מאז שאני ילד אני רגיל להסתכל על דברים מהצד, חייתי בלשים לב והיום אני מתפרנס מזה. רוב האנשים שאני מכיר לא מודעים לעצמם, משקרים לעצמם. אני מכיר מעט מאוד אנשים בתעשייה שהם באמת בני אדם".

גם לחברך המנוח דודו טופז היו טענות לתעשייה.

"זה סיפור עצוב מאוד. אבל צריך להבין שדודו ואני לא היינו חברים באמת. לא היו לדודו חברים אמיתיים. עם דודו לא היה תן וקח, אנשים התהדרו שהם חברים שלו, אבל הוא לא נתן מעצמו באמת. הרגשתי שהוא שילם את המחיר על מה שהוא עשה, אז הלכתי להלוויה שלו כי זה נראה לי הדבר הנכון לעשות. תמיד אזכור אותו כמישהו שהערכתי מהתעשייה ונתן לי את ההופעה הראשונה בטלוויזיה. אבל גם הכרתי אותו באמת, וידעתי שהיתה לו מחלת פרסום ותשומת לב מהקשות שראיתי".

הפרק הראשון של "החברים של נאור" נפתח בפיקניק פסטורלי על שפת הירקון בהרכב הרגיל: נאור, בני אבני, יובל סמו ויוני זיכהולץ הם חבורת רווקים תל אביביים, סביבם מתחלפות בחורות ארוכות רגליים: רונית איבגי היא אמו הצעקנית והדוקרת של נאור (לא בחיים, בניגוד לסברה נפוצה), מאוחר יותר ידברו גם עם האבא הרוחני, אבי דלאל מפיצריית הסובל האמיתית בתל אביב. לידם יושבת גם הידידה הנצחית שלא נמשכים אליה למרות שהיא פצצה, מלי לוי. רגע, איפה תמר קינן מהעונות הקודמות? לא מספרים לנו. אם ממש מתעקשים, נאור יכול להסביר כי דפי, זו שלוי מגלמת, היא חברת ילדות של החבורה, והיא כרגע חזרה משהות בחו"ל, אבל הוא חושב שאין צורך, ובעיקר מתמוגג מהרכש החדש.

"אין מישהי שהיתה עושה את התפקיד הזה יותר טוב ממלי. היא שחקנית מדהימה. בהתחלה היא דיברה איתי על זה שהיא רוצה לברוח מדמות הדוגמנית, היא הציעה שאולי היא תיראה אחרת, עם גשר על השיניים או משהו כזה, ואמרתי לה, 'את נבחרת כי הבאת את עצמך, אל תילחמי בזה'".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"