לונדון על ההדסון
ד"ר הרב לונדון פנה מהספורט לאקדמיה, מהאקדמיה לפוליטיקה, מהפוליטיקה למכון המחקר והדעות הפוליטי החולק שם עם הנהר שממערב לעיר
התימה המרכזית של המכון היא הטפה ל"שוק חופשי ואחריות אישית, אמונה בכוחה של טכנולוגיה לעידוד קידמה, מתן כבוד לחשיבותן של דת ותרבות ביחסי אנוש ומחויבות לשמירה על ביטחונה הלאומי של אמריקה". הנושאים העומדים בלבו של המכון נעים סביב כלכלה, יחסי חוץ, צבא, תרבות, מדע, טכנולוגיה ומשפט.
בהכללה, ניתן לומר שהמוסד הוא יותר ניאו-קונסרבטיבי מאשר רפובליקאי, ואחת מעקרונותיו הוא הרצון "להדריך את מנהיגי העולם בענייני מימשל ועסקים דרך כנסים, כתבי עת, והמלצות בענייני מדיניות פוליטית". בין היתר, המכון ידוע בעיצובה של פוליסת הרווחה הידועה בכינויה "תוכנית וויסקונסין".
פטריוט
מי שמנהל את השלוחה בניו-יורק ומשמש לרוב כפנים הציבוריות של מכון הדסון הוא ד"ר הרברט (הרב) לונדון. לונדון הוא בן 71, נשוי ואב לשלוש בנות, כשהמפורסמת שבהן היא כוכבת ריאלטי האופנה הטלוויזיוני, "מה לא ללבוש", סטייסי לונדון, שבעבר עבדה עבורה קמפיינים של חברת פרוקטר אנד גמבל, שהוזכרה כמי שמסייעת לממן חלק מפעילות המכון.
ד"ר לונדון מתנשא לגובה מרשים, זכר לתקופה בה קבוצת הכדורסל המקצוענית סירקיוז נשיונליסטס (שידועה יותר כיום כפילדלפיה 76) בחרה בו בדראפט. אולם לונדון מעולם לא שיחק בשורותיה בעקבות סדרת פציעות בברך שהביאה לסיום מהיר לקריירה המבטיחה.
לונדון מתגאה בכך שהוא פטריוט אמריקאי וככזה הוא רואה גם את המכון שבראשו הוא עומד. "אני גאה בכל יום להיות אמריקאי. הסבים שלי הגיעו כמהגרים מרוסיה ופולין ואני לא יכול לברך אותם מספיק על כך שבחרו בכיוון הזה. יש לי הרבה מאוד מזל להיות נכדם של אנשים שהגיעו לחלק הזה של העולם. אני מתגורר במלון ריץ-קרלטון (בבאטרי פארק), ובכל בוקר אני קם, מסתכל על הנמל של ניו-יורק ושמח שהם לא נסעו לברזיל או לקובה או השד יודע לאיפה".
היכן נולדו הוריך?
"אמי נולדה בברוקלין, שם גם גדלתי אני, ואבי בא מבאיון, ניו-ג'רזי. בגיל 12 עברנו לקווינס. כשגדלתי, רציתי כמו כל ילד יהודי טוב להיות, כמובן, כוכב בייסבול או כדורסל. רציתי את זה בצורה ממש נואשת. האמת היא שהייתי די טוב בכדורסל, וזה היה חלק משמעותי מאוד בחיי. למעשה, עד לבחינה בקבוצת סירקיוז ועד לפציעה, כדורסל היה הדבר החשוב בחיי, אבל לבסוף הגעתי למסקנה שפרקט העץ של מגרש הכדורסל לא היה כה חשוב כמו מדפי העץ בספריית האוניברסיטה".
לונדון, בוגר החוג להיסטוריה של אוניברסיטת קולומביה – "ההחלטה ללמוד שם שינתה את חיי לנצח" – השלים לימודי דוקטורט ואף לימד בפקולטה למדעי החברה כפרופסור מן המניין באוניברסיטת ניו-יורק, בה בילה למעלה משלושה עשורים. "למדתי עם חוקרים ומרצים גדולים ופשוט רציתי להיות כמו האנשים האלו. דרך לימוד העבר מצאתי תשוקה גדולה לספרים וספרות. זה לא כמו בתיכון, שם מקור העניין העיקרי שלי היה כדורסל ובחורות. בסדר הזה...".
שלושים ומשהו שנים זה הרבה זמן. אתה חושב שבילית יותר מדי באקדמיה?
"ובכן, כשאתה אומר יותר מדי זמן, תזכור שלמדתי שם רבות. אבל אני די מאוכזב מהעובדה שהאקדמיה בארצות הברית הפכה למעין אורתודוכסיה. זה מדכדך. השינוי הזה עמוק ומשנה מאוד את הדרך בה אנשים חושבים על אוניברסיטאות כיום. כשאני הייתי סטודנט, מאוד התרשמתי מהעובדה שלמרות שהליברליות תמיד שלטה, הייתה הוגנות בכל הנוגע להחלפת מידע ורעיונות. זה הבסיס לאוניברסיטאות וזה הדבר שהחל להשתנות בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים. כיום, יש לנו 'שמרנות ליברלית' שהשיגה שליטה בכל אספקט בחיי האוניברסיטאות".
מאוכזב מאובאמה
אולי בגלל ניסיונו בפוליטיקה, לעיתים נדמה כי ד"ר לונדון הכין את התשובות שלו מראש, אך יחד עם זאת הוא לא מתחמק מלענות לשאלות חדשות. ב-1989, הוא התמודד על תפקיד ראש עיריית ניו-יורק מטעם המפלגה הרפובליקאית בבחירות בהן זכה לבסוף דיוויד דינקינס. הוא גם היה המועמד הקונסרבטיבי שזכה למספר הקולות הגבוה ביותר מחוץ לשתי המפלגות המובילות במירוץ למשרת מושל מדינת ניו-יורק בשנת 1990. בנוסף, הוא כמעט ונבחר להיות מבקר המדינה בשנת 1994, אך הפסיד לבסוף ובכך סגר רצף של ניסיונות פוליטיים שמזכירים את מעון פרס של פעם. ועדיין, הרב לונדון הוא בהחלט רלבנטי בזירה המקומית.
האם הבחירה להתמודד על משרה פוליטית נבעה מההנחה כי עדיף לנסות להשפיע ישירות מאשר ללמד באוניברסיטה על אנשים משפיעים?
לונדון צוחק קצרות: "זו שאלה מסקרנת, שאלה מעניינת. מעולם לא ניסיתי לכפות את דעתי על אחרים כמורה, אבל כפוליטיקאי אתה רוצה שאנשים יחשבו שאתה צודק. כמרצה, בא אלי פעם סטודנט שהיה מאוד מופתע שאני רץ למשרת המושל כנציג של הקונסרבטיבים. הוא אמר: 'בכלל לא ידעתי שאתה קונסרבטיבי'. בעיני, זו הצהרה חשובה על כך שתמיד ניסיתי לספר את האמת כפי שהבנתי אותה. זה מאוד שונה ממה שקורה כיום. במקום ללמד, מרצים מעדיף להטיף מעל הבימה. האוניברסיטה ככנסיה. אני מעולם לא האמנתי בזה".
ובפוליטיקה?
"פוליטיקה היא דבר שונה, וכמובן שיש לי אג'נדה משלי. יש לי מצע ואני מנסה לשכנע אנשים שאם נזוז בכיוון הזה הרי שזה יתרום לנו כחברה. זה שונה מאוד מלהטיף באוניברסיטה. וודרו ווילסון היה נשיא אוניברסיטת פרינסטון. יום אחד מישהו בא ושאל אותו למה הוא עוזב את התפקיד בכדי להתמודד על משרת מושל ניו-ג'רזי. הוא חשב לרגע וענה: 'כי אני רוצה לעזוב את הפוליטיקה...'. בעיניי, זה מה שקרה לאוניברסיטאות, לכן פניתי לפוליטיקה".
עם יד על הלב, היית מוותר על הכול בשביל קריירה ב-NBA?
"בחייך, אם הברכיים שלי היו מחזיקות מעמד והייתי יכול לשחק עם אוסקר רוברטסון וג'רי ווסט? בטח!"
וזה גם מפני שאתה חושב, או רואה דרך מכון הדסון, שבאמירה אחת כוכב ספורט יכול להשפיע הרבה יותר מפוליטיקאי?
"תראה, אנו חיים בחברה שמאוד מקדשת סלבריטאים. ביל בראדלי, שהיה בורג לא לגמרי מרכזי בניו-יורק ניקס בתחילת שנות השבעים הפך לסנאטור בגלל מעמד הכוכב לו זכה. אתה לא חייב להיות גם אתלט וגם חכם, שזה גם ככה ניגוד די מוחלט... אין שאלה לגבי מידת ההשפעה של כוכבים, כל עוד הם לא עושים סמים או ילדים מחוץ לנישואים".
איך האכזבות הפוליטיות השפיעו על חייך?
"אלוהים פועל בדרכים נסתרות ומפעיל אותנו בדרכים נסתרות. אני לא רואה את זה כאכזבות, והייתי חי את חיי באותה הצורה אם הייתה לי האפשרות. אפלטון ואריסטו הפכו לחשובים בעיניי כמו ווילט צ'יימברלין או ביל ראסל (שני כוכבי כדורסל אגדיים, א.ק.). אגב, זה לא שהשתחררתי מעניין הספורט; אני לא יכול לחכות כבר למשחק הבא של ניו-יורק יאנקיז".
אז האם את חושב על חזרה לזירה הפוליטית?
"הסופר תומאס וולף כתב ספר בשם 'אתה לא יכול לחזור הביתה יותר'. זה נכון גם לגבי. שלוש פסילות ואני בחוץ. מספיק. ומלבד זאת, בטח הייתי צריך להתגרש מאשתי. היא שונאת פוליטיקה".
כמו שאתם לא ממש מתלהבים מהנשיא אובאמה.
"הכהונה שלו היא אכזבה אחת גדולה בעיניי, ולא רק בגלל שתמכתי במקיין. דבר ראשון, הנחתי שכתוצאה מכך שיש לנו נשיא אפרו-אמריקאי נחיה בחברה אחרת, שזה דבר נחוץ מאוד, בחברה בה גזע לא משחק תפקיד. זה התברר כלא נכון בעליל. ראה את 'פרשת סקיפ גייטס' (בה פרופסור מאוניברסיטת הרווארד נעצר בביתו, לכאורה משום שעורו השחור הפך אותו מיידית לחשוד, א.ק) ותגלה שאובאמה מונע על ידי גזע בדיוק כמו אנשים בעבר. שנית, הוא נתן את הרושם שהוא מתון, אך הסתבר שהוא חדור אידיאולוגיה שכתוצאה ממנה הוקמה ממשלה ענקית בגודלה. בעיני אובאמה הקומוניזם אולי מת, אבל הלוויתן חי. זו ממשלה עצומה ששולטת כרגע ב-AIG, מעורבת בעסקי הבריאות, בעסקי הביטוח, בבנקים, בתעשיית הרכב. מי חשב שג'נרל מוטורס תהיה בשליטת הממשלה? לא חשבנו שתהיה פה חברה סוציאליסטית".
לא היה חשוב להציל את החברה, להציל מקומות עבודה ותעשייה שלמה?
"לא היה צורך בכזה חילוץ מאסיבי. יכולת לבצע הליך פשיטת רגל מסודר ולהביא אותם למקום טוב בהרבה מהיכן שהם כיום. זה אירגון שנשלט על ידי ועדי העובדים והכל נעשה בכדי לספק אותם. הרי הם תמכו באובאמה במהלך הקמפיין".
אתה לא חושב שביטוח בריאות חובה הוא דבר הכרחי?
"הרפורמה הזו מגוחכת בכמעט כל שלב. צעירים לא מבינים שהם כרגע יהיו חייבים לקנות ביטוח בכל מקרה ולסבסד זקנים כמוני. אתה לא יכול להכריח אנשים לקנות משהו; זה רעיון שנוגד את עיקרון החופש האמריקאי. בגלל זה קמות מפלגות מסיבת התה ומוחות בכל רחבי ארצות הברית. לכאורה, הרפורמה נועדה בכדי לשלוט בעלויות, אבל ככה עלויות ביטוחי הבריאות רק עולות ועולות. הגבלת את החופש של הצרכן, את רמת הטיפול, והעלית את המחיר".
"הכהונה שלו היא אכזבה אחת גדולה בעיניי". אובאמה (צילום: רוייטרס)
אל תגידו לי מה לעשות
ללונדון תוכנית ברדיו הציבורי, ובין היתר הוא היה חבר בפאנל של שופטים שפרסם, דרך השבועון השמרניHuman Events לפני כחמש שנים, את רשימת עשרת הספרים ההרסניים של המאה ה-19 וה-20. ברשימה זו ניתן למצוא את החשודים הרגילים: "מיין קאמפף" של אדולף היטלר, אבל גם "הקאפיטל" של קרל מרקס ו"המניפסט הקומוניסטי", אותו כתב מרקס ביחד עם פרידריך אנגלס. אפילו "התנהגות מינית של האדם הזכרי", אותו דו"ח שערורייתי של אלפרד קינסי נכח באותה רשימה. "מוצא המינים" של דארווין קיבל "ציון לשבח" מעורכי המגזין.
"אני לא יודע מי היו כל השופטים, ולחלק מהדברים האלו בכלל לא הצבעתי, אבל אני כן חושב שהמניפסט הקומוניסטי היה הרסני וקטלני. אני מאמין בחופש, שזה אתוס שמבדיל את אמריקה מארצות אחרות. אתוס של אינדיבידואלים שקובעים לעצמם את גורלם. ארץ החופשיים. אני לא רוצה שמימשל 'חכם יותר' יגיד לי מה לעשות. הרבה אמריקאים חשים כך".
אילו תגובות קיבלת על הרשימה הזו כשהיא פורסמה? היו סטודנטים שהתאכזבו ממך?
"אני מנסה להיזכר, כי מדובר כבר בכמה שנים, אבל למעשה התגובות היו חיוביות ומחזקות. אולי כי רוב המגיבים נטו לשמרנות מלכתחילה".
בחזרה למכון הדסון, שמתחזק אתר קטן ביוטיוב ושלפי פרסומים ממומן בידי תאגידי ענק דוגמת חברת הכימיקלים דופונט, וכן החברה הפרטית הגדולה ביותר באמריקה, קארגייל. יחד עם זאת הדיפלומט השמרן, הנרי קיסינג'ר, כינה את המכון "כחלוץ ומוביל בחקר נושאים חשובים בזירה הלאומית והעולמית".
"מקים המכון, הרמן קאן, היה הר אדם מרתק במשקל 170 קילוגרם. הוא זה שהביא אותי לפה. עברנו שינויים מאז שנות השישים, אבל אנחנו תמיד רוצים לשפר את הפוליטיקה בארצות הברית, את השיח הפוליטי".
לפחות לפי המצע שלכם. אגב, אתה סבור שאתה יכולים גם "לנשוך", שיש לכם השפעה?
"אני חושב שכן, בהחלט. יש לנו הרבה חברים משפיעים, דוגמת סקוטר ליבי, שהיה ראש המטה של דיק צ'ייני". ליבי הורשע במספר עבירות בשל מעורבתו בחשיפת זהותה כסוכנת סי.איי.איי של ולארי פליים, אשת דילפומט שיצא בביקורת קשה על מימשל בוש על ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק. בוש המתיק את עונשו של ליבי, שנידון, בין השאר לשלושים חודשי מאסר.
"התפקיד שלי הוא להיות אקטיבי במחשבה על ענייני פוליסה. אני לא רק מנצח על התזמורת, אני מנגן בה".
ואתם שמרניים.
"אנחנו רוצים לשמר את מהותה של המדינה. החופש הכלכלי, הרעיוני, האישי. דמוקרטים לא יכולים ליצור אריסטוקרטיה, אבל אריסטוקרטים יכולים ליצור דמוקרטיה. הרעיונות שלנו מגיעים ממקורות יהודים ונוצריים. כל בני האדם נוצרו שווים: ספר בראשית. אנחנו לא מוסלמים, או בודהיסטים או שינטו. זו אומה פרוטסטנטית המקושרת מאוד לעברה, והפרוטסטנטים הושפעו מאוד מהתנ"ך. לכן התאכזבתי כשאובאמה אמר שנכון שאמריקה היא מדינה יחודית, אבל שגם היוונים וגם עמים אחרים חושבים כך על עצמם. במקרה הזה, אם כולם מיוחדים, הרי שאף אחד לא מיוחד. וברור שזו טעות. אמריקה היא כן יחודית ושונה, והייתה כך תמיד".
הזכרת את הביקורת על מפלגת התה. זה לא סוד שהם נתמכים בידי אנשים מעולם העסקים.
"מאיפה אתה יודע? אני לא מאמין בזה. בעיניי זה תנועה של אזרחים, ואולי זו הבעיה שלהם, שאין להם מנהיגות ברורה. הם מאוד מודאגים מצורת המימשל ומגודלו. אני לא חושב שאנחנו צריכים להתנצל על מדיניות החוץ שלנו. הייתי בנורמנדי בשנה שעברה, ואתה מבין שם את ההקרבה הגדולה שלנו לטובת החופש של האירופאים".
דבר שמוזר לי זה שמכון הדסון מתנגד לגידול מזון באופן אורגני.
"דניס אייברי טוען שגודל השטח שצריך בכדי לכלכל את העולם רק על ידי מזון אורגני הוא עצום מידות ויקר. אין בכך הגיון. לכן אתה רוצה קוטלי מזיקים שעוזרים לך לגדל יותר אוכל על שטחים קטנים יותר. שלא לדבר על סלמונלה".
ואתה לא חושב שהחיבור לחברות כימיקלים שתומכות בכם, רעיונית או כלכלית, זועק פה?
"למיטב ידיעתי לא קיבלנו מהם כסף, והדעה הזו היא דעת המכון כי היא נכונה לטעמנו ולא משום סיבה אחרת. חקלאות אורגנית לא תספיק לכל העולם. אגב, נושא הביטחון הלאומי הוא הקרוב ביותר לליבי והמכון מאתגר את התפישה בנושא כל הזמן. אנו מאמינים שלארצות הברית יש משימה יחודית בעולם במובן הזה, ואנו רוצים שאנשים יבינו אותה".
איך אתם משווים את הדור הנוכחי לזה הקודם?
"בהכללה, הדור הזה הוא די חסר יכולת. לא שג'יי לנו הוא אינדיקטור, אבל בתוכנית שלו אתה רואה אותו יוצא לרחוב ושואל אנשים דברים טריוואלים לחלוטין, כמו מי גר בבית הלבן. מישהי ענתה שסבתא שלה גרה בבית לבן! אני מתכווץ, ולא מצחוק. זה עצוב, מטורף, מדאיג. יש יותר מדי הסחות דעות: בידור, טוויטר, הודעות טקסט. יש לדור הזה שאיפות גדולות אבל חוסר רצון לעבוד קשה בכדי להשיגן. הדור נאיבי יותר. אנשים באים למכון ומבקשים עבודה מבלי שהם מסוגלים להשלים משפט קוהרנטי אחד. אנשים עם דוקטורט שקיבלו את התואר רק כי השתמשו במילים מפוצצות".
האם אנשי המכון אופטימיים בנוגע לעתיד?
"תמיד. גם בשנות השמונים חשבת שהעולם מתמוטט ואז הגיעו בחור אלמוני בשם רונאלד רייגן שיצר תחושת אופטימיות לגבי אמריקה, ואני חושב שיש לנו את היכולת לעשות את זה שוב. מפלגות התה הן דוגמה נהדרת, למרות שיש כמה משוגעים ומטורללים שקשורים אליהן".
אתה יכול לסמוך עלי
לונדון חבר בוועדים ובדירקטוריונים רבים, החל מהקונגרס האמריקאי-יהודי, דרך ענקית קרנות הנאמנות, בלאקרוק, ובמועצה לקשרי חוץ. בין השאר הוא גם מרצה אורח באוניברסיטת חיפה. מאמריו הופיעו בוול סטריט ג'ורנל, פורצ'ן, פורבס, ניו-יורק טיימס, ניו-יורק מגזין, לוס אנג'לס טיימס ו-וושינגטון פוסט. הוא מחברם של 24 ספרים ושלושה מחזות, ואף זכה מהקונגרס באות על שם מרטין לותר קינג על תמיכתו בשיווין בין-גזעי.
"אני לא ישן הרבה ומחלק את זמני בין עבודה, קריאה וכתיבה. אני מכריח את עצמי לכתוב בכל יום באופן נוירוטי, גם אם אני חוזר הביתה בשתיים בלילה ואשתי משתגעת מזה. אני גם אבא לשלוש בנות ומתקשר אליהן בכל יום".
ואז, חיוכו של לונדון נמוג: "ואני נחוש מאוד. תמיד הייתי כזה. כששיחקתי כדורסל הייתי שחקן די ממוצע אם לא היה אתגר מולי, אבל כשאתגר כזה הופיע הפכתי למישהו אחר לחלוטין. אני חושב שאני כזה עד היום. אם אתה בצרה וצריך מישהו שאתה יכול לסמוך עליו, אני חושב שתוכל לפנות אלי".
