שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מי שמביט בי מאחור

    סיפורים כמו "בלעדיה" כבר סופרו בעבר, ועדיין תענוג לקרוא את הנובלה של מולינה על בלנקה שיום אחד כבר לא היתה עצמה. שקרים קטנים ומסכות מוצבים מסביב לעלילה העדינה, אך מולינה לא מבקר אותם. להיפך, הוא מתאהב בהם

    "האשה שלא היתה בלנקה פסעה אל מריו מעומק המסדרון ולגופה חולצת המשי הירוקה, מכנסי הג'ינס ונעליה נמוכות העקב של בלנקה". כך נפתחת הנובלה "בלעדיה" של אנטוניוס מוניוס מולינה. חדש במיוחד? לא בדיוק. מאז שיש סיפורים בעולם, ישנם סיפורים על הזאב שניראה בדיוק כמו הסבתא, ושוכב במיטה של הסבתא, אבל הוא זאב.

     

  1. עדכוני מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע, רכילות, ועוד בפייסבוק של ynet תרבות ובידור

     

    או על פאוסט שגרטכן מתאהבת בו כיוון שהוא פאוסט, אבל הוא מכר את נשמתו לשטן, וגרטכן התאהבה בפאוסט שחי בלי נשמה של פאוסט. סיפורים כאלה סיפרו לפני מולינה, וגם טוב יותר ממולינה. ועדיין תענוג לקרוא את הסיפור של מולינה על בלנקה שיום אחד כבר לא היתה בלנקה.


    בלנקה שכבר איננה בלנקה (עטיפת הספר)

     

    מולינה הוא סופר מוכשר, אשר בוחר היטב את הסגנון המתאים לסיפור שיש לו לספר, יודע את המידה הנכונה של המעשים ושל הרגשות, ומקפיד לתפור את העלילה כך שלא ישארו בה קצוות פרומים. הוא גם סופר מיקצועי. יש לכולנו נטיה לחשוב שהמילה "מקצועי" מעלה את ערכו של מהנדס, אבל מפחיתה מערכו של סופר. ואולי היא גם מפחיתה. כי אנחנו מצפים לגאון הספרותי, למי שכותב את חוקי המשחק מחדש. ואילו מקצועיות מופיעה אצל מי שמפעיל את היטב חוקי המשחק, לא אצל מי ששובר אותם.

     

    מחוץ לרגעי השיא

    ועדיין יש לי פינה חמה בשביל גרהם גרין, למרות שהוא לא ג'ויס, ובשביל מופסן ,למרות שהוא לא פלובר, ובשביל אשר ברש למרות שהוא לא ברנר. אני זוכר באהבה שדב סדן המנוח נוהג היה לומר לנו, תלמידיו: "למזלנו לא רק עגנון כתב על גליציה אלא גם אשר ברש. כי אילו קראנו רק את עגנון היינו חושבים שכולם בגליציה היו משוגעים".

     

    אולי השירה נושמת רק אויר פסגות, ובלי השיגעון שמעבר למקצועיות גם אני מתקשה לאהוב משוררים. אבל הפרוזה היא איזור חיים אחר. הפרוזה מלווה אותנו אל השעות הרבות של הפרוזה שבחיים, לא רק אל רגעי השיא הנדירים.

     

    אצל אנטוניוס מולינה, כמו אצל גרהם גרין ואשר ברש (וחבל שהפסקנו לקרוא אותו), יש קשר בין המקצועיות של היד הכותבת, לבין הכבוד שהם רוחשים לחיים במידות אנוש, ולגיבורים במידות אנוש, ולסיפור שבא לספר לנו על חיינו, לא לנקב את השמיים שמעל ראשנו.

     

    אחרי קפקא או אורלי קסטל בלום , כמה עוד אפשר לזעזע אותנו בסיפורים על מטמורפוזה שהופכת כל מונה ליזה למינה ליזה? או בסיפורים על אנשים שכל כך רוצים להיות מיוחדים עד שהם הופכים לכמעט-אנשים, לכמו אנשים? אבל מולינה, כמו גרהם גרין, לא כותב כדי לזעזע. הוא אחד ממספרי הסיפורים של האנשים הלא-משוגעים, החיים ברחובות שאינם ממריאים לאט, והמדברים אל קוראים בלשון שלא באה לכתוב את הדקדוק מחדש.

     

    מדוע הפכה בלנקה, אשתו האהובה של מריו, ל"אשה שלא היתה בלנקה"? כי הסכנה הרגילה ביותר של חיים מודרניים היא לאבד את פרצופנו בתוך המון. אחרי שרודנים כמו פרנקו מסולקים, אחרי שמותר לנו להטיל לקלפי את הפתק שבו אנחנו רוצים, אחרי שהפוליטיקה השיגה בשבילנו משכורת קטנה ודירה קטנה - נעלמת הסכנה של מחנות הריכוז ומופיעה הסכנה של הבנאליות. ברומן "ספרד", מצא מולינה מצא סגנון שונה מאוד מזה של "בלעדיה". כזה שמערב תיעוד ובדיה, כדי לכתוב על הימים של מחנות הריכוז.

     

    ובספר "חורף בליסבון" הוא מצא סגנון שלישי, אפשר לקרוא לו "פילם נואר", כדי לספר סיפור של אהבה יוקדת בין בארים של ג'ז ואלכוהול. מספרים מקצועיים אינם אובססיביים לסגנון אחד, מכיוון שאובססיות מעניינות אותם מאוד, אבל הם מסרבים לשעבד להן את מלאכת הכתיבה שלהם. הם עובדים קשה כדי למצוא סגנון ספציפי, שיתאים לתוכן ספציפי.

     

    המוזר הוא המשונה ביותר

    ב"בלעדיה" מצא מולינה סגנון מעניין, מפתה ולא-סנטימנטלי, שאפשר לכנותו: לתאר את המוזר כדבר הרגיל ביותר. אתם קוראים את הספר הקצר הזה, ולא מרגישים שעברתם מדף לדף. מריו התאהב בבלנקה כיוון שהוא בחור רגיל מאוד, והיא  אשה ששנאה את כל מה שרגיל. מה יותר רגיל מאהבה כזאת? מריו נעשה בחור רגיל כל כך כיוון שהוא בא מבית עני והסדר הזעיר-בורגני של החיים הוא בשבילו הישג. מה יותר רגיל מביוגרפיה כזאת?

     

    בילנקה מתפוצצת מרוב הערצה לבוהמה כיוון שהיא באה מבית עשיר שיכול להרשות לבניו

    "להשתגע" כיוון שתמיד יהיה מי שישלם את מחיר ה"השתגעות". מה יותר רגיל מחוויה שכזאת? מריו חושד בעצמו שהוא לא ראוי לה. גם זה צפוי. בלנקה כל הזמן מתאמצת להיות מיוחדת וכל הזמן משקרת. על זה כבר כתב מאיר אריאל: "את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך/ מתיימרת לפרש את מפרשייך/ משתדלת במודע להידמות להידמות/ רחוקה מעצמך פעמיים".

     

    כך כתב אריאל, לא רק את עיקרה של הדמות של מולינה, אלא גם את עיקרו של הסיפור המוכר. בלנקה נהפכה ל"אשה שהיתה בלנקה", בגלל הסיבות הכי ידועות ומוכרות של העולם האירופאי, אחרי עידן המלחמות והזוועות (סיבות שמוכרות גם לישראלים רבים בתוך אלו שלנו):

     

    שקרים קטנים, מסכות קטנות, חיים של אמצע הדרך, חיים בתוך משבצות שמשתוקקים לחיים מחוץ להן, מחיקה של האישיות לטובת הסדר ולטובת ה"סטייל" של המרידה בו. אבל מריו הוא לא המבקר של השקר הרגיל הזה. להיפך, הוא מתאהב בו. הוא לא יעזוב את "האשה שהיתה בלנקה". הוא יתרגל אליה, כמו שהתרגל לבלנקה.

     

    אורלי קסטל בלום כותבת על חיים כאלה בסערה ובמוזרות (שראויות לאהבה). אבל מולינה כותב על המטמורפוזות הרגילות האלו בשקט, בטבעיות, כאילו שום דבר מיוחד לא קורה. הוא כתב נובלה שאפשר לקרוא אותה בלי להתאמץ, בלי להיבהל או לחשוב על אנשים שנהפכים לחרקים. ואולי ככה אנחנו נהפכים לחרקים: בשקט, בלי דרמה, בלי להיראות כמו חרקים, וגם בלי לספר לעצמנו סיפורים עליהם.


  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ספרד" של מולינה. מערבב תיעוד ובדיה
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים