תסבירי לי, למה הפרידה ממך כל כך קשה?
יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי בסיטואציה הזאת, עומדים כמו שני מבוגרים מסרט וחותכים. מתי אפגוש עוד אחת כמוך?
כבר כשקמנו והתחלנו לחזור אלייך, הבנתי שהפעם לא אצליח לשכנע אותך, היית נחושה מדי, כנראה התכוננת, כמו שאני הייתי מתכונן לפני הפגישות שלנו.
המילים שיוצאות לך מהפה מלאות להט, חד משמעיות, לא רפות כמו פעם, שהיו כאילו מזמינות אותי לנסות שוב ושוב. אני שומע וקמל. כל מילה היא כמו תער חד, חותכת דרך מסך האלכוהול כמו חמאה רכה, ישר ללב.
בלי לדעת את פוגעת בי יותר ויותר, ממש מעליבה אותי. ההברות שיוצאות לך מהפה רק ממחישות לי את העובדה שהבחורה היחידה שרציתי מאז לא רוצה אותי בחזרה. שכל מה שיש לי להציע זה את כל כולי, וזה לא מספיק.
אני מרגיש דפיקות ברקה ככל שאנחנו מתקרבים אלייך, ואני רק רוצה לעוף מפה למקום אחר - הודו, סיני, אמסטרדם. לדפוק את המוח ואולי את החיים. לוותר על כל התואר המזדיין הזה וללכת.
פשוט לא יכול יותר.
עצות חסרות תועלת מאנשים מוכרים עולות מולי, קלישאה אחר קלישאה. אולי הזמן יעזור, אבל למי יש כוח לחכות? אילו רק היה כדור זמן מרוכז לשיכוך כאבים...
יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי בסיטואציה הזאת, עומדים כמו שני מבוגרים מסרט וחותכים, אחרי כלום זמן. למה איתך זה כל כך קשה?
לא מבין למה זה קורה לי
- נדיבות לב תהפוך אתכם לאנשים מאושרים יותר – אם תצליחו לגבור על הטרולים בדרך
- שירים עצובים וההרגלים המעצבנים של האקס: דרכים להקלה על לב שבור
- "תגיד תודה שהיא נתנה לך כרטיס יציאה מהכלא": למה אין לנו סבלנות לגברים עם לב שבור?
- לב שבור הוא לב שלם? למה אנחנו מתאהבים במי שלא רוצה אותנו
- מותר לך להיות פתטית: המדריך לשבורת הלב
גוש לא מוכר עולה לי בגרון כשאני מסתכל לך בעיניים. זו הפעם האחרונה שתהיה לי הזכות להביט בך באופן הזה, וזה קורע אותי מבפנים. הגוף שלך רך ונקי מבעד לבד ואני נזכר פתאום בחולצה הלבנה שלבשת בפעם הראשונה. לא מבין למה זה קורה לי.
אני עובר את הקילומטר האחרון בלי להרים מבט, מקווה שכל האורות ירוקים ותוהה מה היה קורה אם לא. בכל צעד אני ממש מרגיש כאילו חלק נוסף ממני מת, נעלם, ואני כבר לא יכול לחכות להקהות את הכאב עם הסם האהוב עליי.
הלגימות עוזרות לטשטש, אבל אני נופל אט-אט לעולם אחר, עולם של בדידות - רק אני והחדר עם הרוח השורקת מבחוץ. אני רוצה להתקשר למישהו ולספר לו על הכאב שלי, אבל מוותר במהרה. אולי ככה עדיף.
קינה על כל המילים שנאמרו, על כל המחוות שנעשו ועל כל התקוות שהתנפצו עולה לי בראש, בליווי שיר עצוב מנשוא ברקע. אני מת לבכות אבל לא מצליח. אילו רק היית כאן לידי...
אני נדהם מעוצמת הכאב שנובעת ממשהו כל כך פשוט ובנאלי - עוד זוג נפרד אחרי שנייה, אז מה? אז מה אם הלכו ודיברו ועשו? אז מה? איפה הציניות והאדישות שמלווה אותי כל יום? איפה היא כשצריך אותה באמת? למה כלום לא עובד פה?
מתי אפגוש עוד אחת כמוך?
העיניים נהיות כבדות, ואני מקבל בשמחה את הבריחה למציאות אחרת, שונה. הלב מתחיל לדפוק בעוצמה מטמטמת ואני תוהה בכנות האם הלילה אמות בשנתי כמו שתמיד חשבתי. מעניין כמה אנשים יגיעו ללוויה.
עווית בלתי נשלטת מכווצת אותי לשנייה, מזכירה לי שהגוף מנסה לשתק את עצמו לקראת שינה אבל נכשל. אני חושב עלייך שוב ומרפה, מנסה להקיף את עצמי בכדור מתכת ענק שיבודד אותי מכל מה שנמצא שם, בחוץ. צורות וצבעים מופיעים מולי, מתערבלים פנימה והחוצה, נכנסים זה בזה ומתרחקים לקצוות נפרדים. קול מרוחק קורא - אנא עצום את עיניך/ עכשיו אני שומע, רות/ אתה יכול סופית לישון.
אני כל כך עייף, שאני מרגיש כאילו חלק ממני נקרע באלימות לעבר השינה, בעוד החלק השני נותר ער, נשאר להרהר, לדאוג, לחטט בפצע.
הרהור נוגה על חברים שנטשו מזמן מתחלף ביקיצה פתאומית מזיכרון ישן של טילים שמתפוצצים עליי, שמתחלף בתמונת זוועה של קרוב משפחה שמת, עד שקו המחשבה מתיישר על התובנה המזעזעת אודות חוסר התכלית והמשמעות שבחיים, שהנה גיל 30 מתגנב כמו רוצח מעבר לפינה, ואז מה?
ואז מופיע מולי זוג עיניים, ואני יכול סוף-סוף לבכות.
"תגידי כבר משהו!!!" אני חושב לעצמי תוך כדי שאת זורקת אותי לגיהינום. תגידי שאני מכוער, שאני חרא במיטה, שאני בן אדם זבל. משהו. משהו כדי שאוכל לשנוא אותך, במקום להיות חצי מאוהב.
>>> טורים וסיפורים על אהבה נכזבת ועל פרידה
לפנייה לכתב/ת 
