שתף קטע נבחר

קטעים איתכם, תמותו

שמעתם על "תירס סקסואל", הצמד הקומי שהגיח מיוטיוב אל התודעה כמעט בן לילה? אז אסי גל - חבר קרוב של השניים, ובעצמו חלק מהרכב קומיקאים שעוד לא הגיח - התלווה אליהם בהופעות ההולכות וגדלות שלהם ברחבי הארץ, וכל הזמן לא הצליח להחליט מה הוא יותר: שמח בשבילם או מקווה שיקרה להם משהו נורא

יש מצב שמתישהו בעתיד הלא רחוק תיסעו באיילון ותראו שני גברים שמנים עם משקפיים שמפרסמים משהו שאתם רוצים לקנות. סביר להניח שכבר ראיתם את שתי הגירסאות הגבריות האלה לרוזי אודונל: קוראים להם "תירס סקסואל", ואם לא קיבלתם באי־מייל את הווידאו שבו הם שרים על הבולבולים שלהם, אולי נתקלתם בהם ב"אולפן שישי", או ב"צינור לילה", או ב"קאמבק" של "קומדי סנטרל", או בתוכנית רדיו, או במקומון, או במבחר מקומות אחרים שהכתירו אותם כתופעה אינטרנטית וכדבר הגדול הבא, והתעקשו שתזכרו "איפה שמעתם עליהם בפעם הראשונה".

 

לי אין צורך בתזכורת כזאת, כי אני שמעתי עליהם בפעם הראשונה בסלון שלי. טל טירנגל, חבר וחצי מהצמד, בא וסיפר לי שהוא התחבר עם יורן דוידי. אתה חייב להכיר אותו, הוא אמר לי. בחור ענק, הומו, עושה דמות קורעת של ערס. אני מת לעבוד איתו, הוסיף טל. הוא מנגן בגיטרה וכבר כתבתי שיר שיתאים לשנינו. קוראים לו "גבר שמן עם משקפיים". שורת הבסיס שלו היא "למה את צריכה גזרה חטובה? לא, את צריכה עודף משקל ובעיות ראייה. כן, את צריכה גבר שמן עם משקפיים". צחקתי בקול רם.

 

טל ואני מחוברים כבר קרוב לשלוש שנים. הכרנו דרך תומר, חבר משותף וחלק משלישייה קומית שכוללת גם אותי וקודקוד שלישי בשם עידו. אנחנו עושים נונסנס, קוראים לנו חמללו - אל תשברו את הראש, זה ראשי תיבות של "חוסר מסוגלות להפסיק להגיד וואו" - והכרנו באודישנים של תחרות צוותים קומיים בערוץ ביפ, השם ייקום דמו. גם טל ניסה להתקבל לתוכנית הזאת. הוא לא עבר את האודישנים, אבל היה אדם מספיק גדול - משחק מילים מכוון - כדי לבוא לעודד אותנו, ובעיקר את תומר, שכבר אז היה חבר ותיק שלו. שנה אחר כך חתם טל, כמונו, ב"דומינו גרוס". הוא התחיל להעלות מערכונים עם עוד קומיקאי, אבל הצמד התפרק די מהר והוא הרגיש קצת אבוד. מלא רעיונות, רק בלי מישהו שיעזור לו להוציא אותם.


בתמונה: הסיבה האמיתית לצונאמי ביפן (צילומים: אייל טואג)

 

טל תמיד רצה שתהיה לו להקה קומית. כן, כמו Tenacious D של ג'ק בלאק. נכון שהשירים של תירס לא דומים בכלל לאלה של טניישס, אבל צריך להודות שבדיוק כמו בלאק, גם טל משפריץ מיניות ופיגור כללי כשהוא שר. אבל את זה גיליתי רק חודש אחרי שהוא סיפר לי על יורן, כשהם הופיעו יחד בפעם הראשונה והראש שלי היה בקטע של "וואי, זה גדול".

 

באותו לילה היתה לי רק שמחה בשבילו. ואולי גם קנאה קטנה, כי הבנאדם הלך לשיר על במה. כמו שאמר ארי פפר מ"רד בנד", "כל קומיקאי חולם להיות כוכב רוק". אז קצת קינאתי, אבל לא יותר. תעבור עוד חצי שנה שבמהלכה יביא טל שיר ועוד שיר, ויורן ירביץ לחן ועוד לחן, לפני שאקלוט - באימה שאנסה להדחיק, ואז ולהדחיק עוד קצת - שהמחשבה הראשונה שלי כשאני שומע שיר חדש שלהם היא "אני מקווה שהוא ייכשל". 


 

גשם זלעפות. התירסים ואני נוסעים לאזור התעשייה של כרם מהר"ל, רבע שעה צפונה מזיכרון, שעה וחצי מתל אביב. צפוף במונית, כי הם שמנים. חודש קודם לכן שלחתי לחבר מערכת "בלייזר" קישור לווידאו של הצמד שר את "איך עושים שיר ראפ". הוא התלהב והציע שאכתוב עליהם. כשהזמנתי את אותו חבר מערכת להופעה של חמללו, הוא אמר שהוא "מבין למה זה אמור להיות מצחיק, אבל זה פשוט לא בשבילי". הדחקתי את המחשבה הזאת והתקשרתי לטל כדי להודיע לו שיש אור ירוק לכתבה. עכשיו אני מלווה אותם במסע ההופעות שלהם. יש להם שתיים בשבוע.

 

עד לגיג שלהם במהר"ל היו לתירס סקסואל שתי הופעות מלאות בצוותא 2, אולם הבית של דומינו גרוס, ושלוש הופעות - גם מלאות - מחוץ לעיר. אבל הערב זאת "הופעת פריצה", השם המקובל לזה שהרכב מסתער פתאום על הבמה באמצע מה שזה לא יהיה. אין כבוד יותר גדול מזה, ומתברר שכשאתה להיט אינטרנט, חודש וקצת זה משך הזמן שצריך לעבור מאז הופעת הסולד־אאוט הראשונה שלך ועד שאתה נהיה מין שלומי שבת כזה, שעולה לנאמבר של חמישה שירים ככה באמצע מסיבה.


"יפה, אז גם עשינו ספורט היום"

 

אנחנו עוצרים בצד לסיגריה, ואני מגלה שהם לא עשו חזרות לפני המופע ושאין להם מושג מה יהיה הליין־אפ. לא, מקצוענים הם לא. שתי דקות לפני הכניסה לאזור התעשייה הם נזכרים לשאול את הסוכנת שלהם - האדם החמישי ברכב - מה זה בעצם המסיבה הזאת. מתברר שבמהר"ל אין מועדון, אבל יש איזה אהרון מלך הצמיגים והוא מרים יומולדת 18 לבת שלו. אוהל ענק בגודל של חממה, מפלי שוקולד עם עוגיות ופירות שאפשר לטבול, עמדת פיצות עם תנור ודי.ג'יי על במה גדולה, כולל מסך ענק שמקרינים עליו מאחורה סרטונים ממוחשבים. בהרבה ברים שמחזיקים מעצמם מקומות של הופעות, ושלחלקם נגיע בהמשך, היו מתים לבמה כזאת.

 

איך שהם נכנסים קופצת עליהם כלת השמחה. אחרים מצביעים. המוני ילדים עם ברזלים בשיניים וג'ל שעולה יותר מהדירה שלי מצטלמים איתם בשאגות "אחי, אתה גדול" ו"מת עליכם". הבחורות מצטלמות יותר עם טל. הבנים שמעריצים גיטרות מעדיפים את יורן. אולי כי טל משדר יותר סקס אפיל, אולי כי יורן הומו. יש מצב שזה משנה.

 

אני נכנס פנימה אחריהם. כחבר, אבל גם כעיתונאי, מתברר לי שאני נהנה מאוד לראות את האהבה שהם מקבלים. לפני שלוש שנים, כשהתוכנית ההיא שודרה בביפ, הייתי בעצמי בתחילתה של התלהבות כזאת. לא היסטריה המונית, אבל בואו נגיד שהליכה בקניון לוותה בדרך כלל בעצירות לתמונות. ועכשיו נוח לי. נוח שהם במרכז, ואני יכול ללכלך את הפנים בשני סוגי שוקולד בלי שמישהו ירצה פתאום להצטלם איתי. ויש בר פתוח - עם ג'יימסון, לא איזה וודקה חרבות - ואני נותן בשוטים. כשאני מסתובב להעביר אחד לטל, הוא עסוק בלחשוב מה לכתוב למישהי על החזה. וזה עוד לפני "קומדי סנטרל". זה כשהם מוכרים רק מיוטיוב.

 

 

יוטיוב. כולה URL אחד, והם כבר מנענעים משמנים עם לוסי בשמיים. אם המהפכה במצרים לא הספיקה בשביל להבהיר לאנשים שהאינטרנט הוא כוח, הנה באים תירס סקסואל וסוגרים את הפינה: הם בדרך להיות הישראלים הראשונים שכמה סרטונים ברזולוציה בינונית הפכו אותם לתופעה.

 

העולם כבר מכיר לא מעט כוכבי יוטיוב. הוא מעריך אותם, ולפעמים מעביר אותם לטלוויזיה כדי שיעשו כסף. יוצרי "סאותפארק" התגלו ככה - טכנית לא ביוטיוב, שעוד לא היה קיים, אבל כל מה שהיה להם זה סרטון הום־מייד - וגם ג'ון לה ג'ויה וג'סטין ביבר. את סאותפארק אתם מכירים ועל ביבר כנראה שמעתם, אבל לא בטוח שהלה ג'ויה הזה אומר לכם משהו, כי כבר עברתם את גיל 16. בני 16 חיים את האינטרנט בצורה אחרת לגמרי ממה שאתם מכירים. אתם מחפשים מידע, מדלגים בין כתבות של ynet ומורידים פורנו. הם מעבירים אחד לשני קטעים שכוללים קוף שמחרבן על עצמו או חיקוי נוראי של ראש ממשלה. הם מחפשים את הדבר המגניב הבא. מנת התרבות שלהם מגיעה כל יום, הרבה פעמים ביום, ובטעמים שונים. ואלה אותם בני 16 שהכתירו את תירס סקסואל כמלכים העכשוויים.

 

 

בשנה הראשונה שלהם הופיעו תירס על הבמה הפתוחה של דומינו גרוס בצוותא 2 עם אמנים נוספים. בקהל ישבו כמה ילדים בני 15 שהעבירו וידאו שלהם לכמה חברים, שהכניסו קישור לפייסבוק, שגרם לזה שבהופעת הסולו הראשונה שלהם הייתי צריך לשבת על המדרגות. אמנם שליש מהקהל היו חברים, ואמנם ההופעה היתה חרא לא נורמלי (שנמשך שעה וחצי, כשאת החצי הם הקדישו להתייחסויות לאנשים אחרים מדומינו גרוס שאף אחד בקהל לא הכיר), אבל עוד סרטונים עברו לעוד חברים, וההופעה השלישית כבר היתה סולד אאוט. חברים כעסו שלא קיבלו כרטיס.

 

פאקינג סולד אאוט. אמנים מופיעים שנים על במות בכל מקום שנותנים להם, לפעמים מול 20 איש בקושי, ואז מוציאים סינגל ומקווים שמישהו בגלגלצ יאהב אותו. קומיקאים צריכים לקוות ששלום אסייג יביט בהם. ואם אתה עושה נונסנס, אז אתה בכלל לא בארץ הנכונה.


"יש רופא בקהל?"

 

גם לנו, כלומר לחמללו, הולך סבבה בסך הכל. 2,000 חברים בפייסבוק, קטעים עם הרבה צפיות ביוטיוב, סדרת אינטרנט בשם "כוח סודוקו". דיבורים על כל מיני דברים, אפילו הופעה, כבר יש. אבל לטל וליורן יש 20 אלף חברים. כל שטות שטל כותב בפייסבוק מקבלת בערך 110 לייקים, ולמקרה שאתם מגלגלים עיניים מול האזכור החוזר ונשנה של הרשת החברתית, תדעו שגם לי זה היה קשה. הייתי מת להיות אולד סקול ולהתפרסם דרך תסכית רדיו. אבל המשוואה היא כזאת שלייקים בפייסבוק = פרנסה.

 

בכל פעם שטל בא ומספר על הצעה שהם קיבלו, או שאנחנו רואים בדף הפייסבוק של תירס המוני בקשות בסגנון "בואו להופיע בטיז אל תחת, אוהבים אתכם פה", אנחנו אומרים לעצמנו ששירים קומיים זה משהו שלא היה פה, וששירים תמיד תופסים יותר ממערכונים, ושבגלל זה הם נעשו כאלה גדולים תוך שנה, ושבסך הכל חשוב להיות שמחים בשביל חברים שלנו. בני זונות מסריחים.

 

הדי.ג'יי מבקש מהקהל לקבל אותם. טל ויורן עולים לבמה, וקודם כל הם נראים עייפים. זה הקטע שלהם: אנחנו שמנים, אנחנו גמורים, אבל יאללה, נשיר לכם. כל השורה הראשונה שולחת ידיים לכיוון שלהם; כמו טניישס די, השירות הראשון שהתירסים עושים לעולם הוא להפריך את האמונה ששמן זה לא סקסי, או ששמן זה משהו להתבייש בו. זהו, לא צריך לשאול יותר מה קרה לפוליקר שהוא גדל ככה. בקרוב בטח יכתבו ששמן זה הרזה החדש. השירות השני שהם עושים זה לאפשר לאנשים כמוני לראות בנות לבושות מיני ששרות "את רוצה את הבולבול". באותם רגעים אני חושב שמעכשיו גם בני הזוג שלהן יכולים להסתובב בבית ולשיר להן באוזן "את רוצה את הבולבול שלי", אבל יש מצב שאם שמנים שרים את זה, זה פחות מאיים. הרי הם לא באמת מתכוונים לזה. הם שמנים.

 

 

 

כמו בכל הופעת פריצה, התירסים מתקבלים בהתלהבות ובתימהון. 20 האנשים שמקדימה מכירים את המילים ונקרעים, וה־60 שמאחורה לא מבינים מה הקטע. בהופעה ב"המוסד" בתל אביב אמצא ליד הבר מישהו שימלמל "יאללה כבר, שיפסיקו לדבר על הזין שלהם". ב"ברקה" בבאר שבע יצעקו כמה אנשים "יא שמן, יא מניאק, רד מהבמה, הרסת את המסיבה". המספרים משתנים, ולפעמים זה להפך - 60 נלהבים על 20 לא מבינים - אבל תמיד יהיו ממורמרים. מספר הממורמרים גדול במיוחד בכרם מהר"ל. ה־20 שמקדימה הן בעיקר בנות, והבנים שמאחור רק מחכים שהמוזיקה תחזור כדי שיוכלו לרקוד עם החברים שלהם ולדמיין שאולי יצא להם משהו עם אחת מהבנות. אבל זה בגלל שתירס רק בתחילת ההצלחה. בעוד פחות משבועיים יצווח כמעט כל הקהל.

 

אחרי ההופעה הם יורדים לרקוד. זה הקסם שלהם: אין מרחק, אין "אנחנו סלבז". אבל כשהם לא על הבמה, איכשהו זה כבר לא אותו כוח. רק שתי בנות רוקדות איתנו. אחת מהן נצמדת לטל, וזה בטח היה נהדר בשבילו אם היא לא היתה נראית כמו אחת שלא התקבלה למעודדות של בני יהודה. וזה חוזר על עצמו שוב ושוב: אחרי כל הופעה יהיו בנות שירצו להצטלם, אבל מקסימום אחת תימרח על טל. בכלל, רוב הבנות מעל גיל 18 מתייחסות אליהן במין אימהות ששמורה לילדים שובבים. יש פה רוקנרול וגם סמים כלשהם, אבל סקס עדיין לא. אלא אם אתם סופרים ילדות בנות 15 שמעלות הצעות מיניות בפייסבוק, וכדאי מאוד שלא תספרו. רק לחשוב כמה זיונים היו יוצאים לי במקומם. אולי אני קצת פחות מצחיק, אבל אני הרבה יותר יפה. וגם הרבה יותר טוב ב"טקן".

 

באמצע הריקודים ניגש אלי איזה אחד ואומר "אחי, אתה גדול. מת עליך ב'ארמדילוס'". ארמדילוס זה קטע של עידו מהשלישייה שלי, שמופיע גם כחלק מצמד קומי ששר שירים. גם הם חזקים, רק שהם לא השכילו להשתמש ביוטיוב ככלי קידום, ועכשיו גם הם שמחים בשביל תירס. נורא שמחים, כמו שאני במהר"ל שמח לקבל את המחמאה. אז מה אם הבחור לא יודע בדיוק מי אני.


"מה אתם מסתכלים, זה בלי שומן" 

 

ללוות להקה זה כיף גדול כשאתה לא נותן למרירות להשתלט עליך. בייחוד להקה שפרצה כל כך מהר וחזק שעכשיו יש לה שתי הופעות בשבוע, אבל אף אחד - על הבמה ומתחתיה - עוד לא בטוח איך אמורים להתנהג בהן.

 

למשל ההופעה ב"מיץ' בר" בראשון לציון, מקום ענק שכל המקומות בו היו שמורים לאנשים שהזמינו כרטיסים כמה ימים מראש. הבעלים הודה שתפוסה כזאת לא היתה לו, וזה מקום שמופיעים בו ירמי קפלן, דודו ארז וחמי רודנר. הבר עבר לאחרונה שינויים, התרחב, קיבל תוספת מסכים ככה שגם אנשים ב־VIP הסגור יוכלו לראות את ההופעה, אבל בינתיים אין חדר אמנים. האמן יושב בדרך כלל על הבר או בחדר של החשובים, וזה גם מה שאנחנו עשינו, ביחד עם אנשים שחגגו בו יום הולדת. חשבנו שהם יתלהבו מלשבת עם הצמד שתכף יופיע להם על המסך. חשבנו מחדש כשהם פנו אלינו ושאלו: "אתם לא מהיומולדת, נכון?".

 

או ההופעה באופקים, תרומה לאיזה ארגון חשוב. מישהו ביקש שתירס יבואו, וכמו כל אמן, הם שמחו לשמוע שיש בכוחם לסייע לעולם. המארגנים לא יכלו להרשות לעצמם מונית, אז שני חברים אספו אותנו בסיאט איביזה 94'. האוספים מקדימה, טל ויורן ואני מאחור, כל הדרך לאופקים. ואני מזכיר שוב, טל ויורן תופסים נפח. הנהג, בן 20 בערך, לא ירד מ־120. טל לא ירד ממנו שיאט.

 

 

נפלטנו מהאוטו חסרי נשימה, וגילינו שההופעה תיערך במתנ"ס המקומי מול 30 אנשים. חוץ מתירס הופיע זמר מקומי שעושה ליפ סינקינג לשירים של עצמו, וסטנדאפיסט שקיללו אותו מרגע שעלה לבמה. אנחנו המתנו לתורנו בחדר המטאטאים. שבו פה, זה החדר לאמנים, אמר לנו מישהו עם קליפ־בורד. אחרי חצי שעה של המתנה, תירס נתנו ארבעה שירים. ה־30, ייאמר לזכותם, שרו איתם.

 

עזבנו מיד אחרי ההופעה. בחזרה לקח אותנו בחור שאישר: זה באמת היה מופע גאלה. תראו, הנה הכרטיס שקניתי. הוא שלף נייר צהוב עם המילים "מופע התרמה לארגון, 20 ש"ח". 30 אנשים, 20 שקל כל אחד. 600 שקל. אחלה, עכשיו יהיה לארגון כסף לקנות די.וי.די.

 

מלא חיילים יש ביום חמישי במועדון הברקה בבאר שבע. אני עומד שם עם תומר, עידו ועוד כמה חברים שבאו לתמוך בתירסים. ברקע סט אלקטרוני חזק, אבל הדי.ג'יי מפסיק את המוזיקה באמצע טרק כדי להזמין אותם לבמה. 30 אנשים בקהל מרימים את הידיים בהתלהבות. הפלוס־מינוס 100 האחרים לא

 בטוחים מי אלה. יורן וטל מפוחדים. באחד השירים טל פונה לקהל ואומר: "רציתי לעשות סטייג' דייווינג, אבל אני פוחד שמישהו ידקור אותי מלמטה". בסוף הוא עושה את זה בכל זאת. 30 אנשים מעבירים אותו מאחד לשני בערך חצי מטר עד שהם נכנעים. אין מה לעשות, הבחור שמן.

 

רוב הלא מכירים דווקא נהנים בזמן ההופעה וצוחקים במקומות הנכונים. לא ברור לי למה, אבל כמעט כולם צועקים כל הזמן "תתפשט, תתפשט, תתפשט!". יורן וטל נשברים בסוף, ומורידים חולצות. הקהל באקסטזה: "תתפשט, תתפשט, תתפשט!". טל מביט בהם, בקושי מצליח לשיר, ממלמל "וואי, אתם ערסים". ביטלמאניה.

מישהו בא אלי מתלהב: "וואלה, ידעתי, זה אתה מביפ. תן להצטלם איתך".

סבבה אחי.

"יו, אבל אין לי מצלמה. חכה, חכה פה רגע".

 

יורן וטל פרשו כבר מזמן לחדר האמנים, וההוא עדיין מחזיק לי בכתף שלא אזוז. מישהו אחר מנסה להרשים את החברה שלו בריקודים ונשען עלי בשביל לעשות טריקים. עכשיו חוזר ההוא ומבקש: "תבוא עוד מעט, תהיה לי מצלמה".

בטח אחי.

 

התירסים מוותרים הפעם על ריקודים עם הקהל, וכולנו יוצאים מהיציאה הסודית. דרך השירותים, למאחורה של הבר - שם, מתברר, היו עוד 100 אנשים שבכלל לא הקשיבו להופעה - דרך דלת לחניון, ומשם החוצה. לא בדיוק מעבר תת־קרקעי, אבל האפקט הושג. ככה ירמי קפלן יצא מפה.

"הלוואי שאותנו היו מוציאים ככה אחרי הופעה", לוחש לי תומר.

 

אני חושב שהסוד של טל ויורן הוא סינרגיה. השילוב בין שניהם גדול: תראו ביוטיוב את "מי זה הבחור הסקסי הזה" ואת "שיר ראפ", ותבינו. ובכל זאת, באופן שמובן לפחות לי, יורן הרגיש קצת אבוד בהתחלה. וזה הגיוני, כי בכל בלהקה יש פרונט מן ואת אלה שהם לא הפרונט מן. זה כמו שפוליס תמיד היו סטינג והשניים ההם, רק שימו לב שסטינג אחרי פוליס מעניין לכם את הביצה. החיבור הוא מה שעושה את הכוח.

 

יורן רוצה שידעו שגם הוא מצחיק, אבל ברור שהוא מרגיש כינור שני. לכן הוא אומר על הבמה דברים כמו "עכשיו נשיר את 'MC בקטע של בנים', האישור היחיד לקיום שלי פה". הוא חושב ככה כי זה שיר על אהבה לבנים, וכי הוא כתב הרבה ממנו, וכי חסר לו ביטחון עצמי. אבל הוא טיפש גדול, כי הנוכחות שלו מהותית. עזבו שהוא מנגן: מה שהוא מביא עושה את תירס בדיוק כמו שהשטויות של טל עושות את תירס. כמו בטניישס, אין ג'ק בלאק בלי קייל גאס.

 

באופן בלתי נמנע, בהתחלה היה הרבה מתח בין השניים. תוסיפו להצלחה הפתאומית ולהבדלי המעמדות הקומיים את העובדה שהם גרים ביחד, ואת זה שטל לא ממש נהנה כשהוא צריך להסביר בעדינות לגיי שרחוק צעד וחצי מלהיות אישה למה הוא לא עשה כלים היום - כי הוא נמעך על הספה וראה "משפחה מודרנית" ברצף, זה למה - ויש לכם מתכון לסאבטקסטים של חוסר נעימות. מזל שבשיא הפריצה שניהם נהיו חולים טילים, ככה שהיה להם עוד משהו להתעסק איתו חוץ מאשר אחד עם השני.

 

קיבוץ גת. בר "איז'ו" מלא כולו עוד לפני שההופעה מתחילה. הקהל מורכב כולו מבני 25 פלוס, וזה מרגש. כיף לדעת שלא רק בני מקסימום 18 נהנים מהם. היה אפילו יותר כיף אם שניהם לא היו עם 39 מעלות חום.

 

אנחנו יושבים בחדר האמנים. ליד טל יש בקבוק קורונה וכוס תה, בשביל הבריאות. יורן על הספה בצד, מחוק. מדי פעם ממלמל משהו, מקנח את האף. שימו עליו שמיכה והוא נעלם לעולם מפנק יותר. טל, הילדה עם קוקיות הזה, הפוך מהקורונה אבל מלא באנרגיה. יאללה שיגעון, הוא אומר וקם, נראה לי שאני הולך להשתולל.

 

יורן נותן שיעול. הוא נראה לי גמור, אומר טל. אני מביט בו ואומר לא, הוא מקצוען. אתה תראה. איך שתעלו, יורן יהיה פאקינג שלום חנוך.

 

עוד שוט והם עולים לבמה. טל באמת מלא כוח. הוא נותן את "גבר שמן עם משקפיים" ואת "ילדה רעה" כאילו הרגע התעורר משנת צהריים. כל המוג'ו שלו יוצא, והחבר'ה בקהל מתלהבים. מניפים אצבעות, שרים מה שמכירים, צוחקים הרבה. אבל שני שירים אחר כך הוא גמור כמו זקנה במדרגות. מתיישב בצד על מעקה קטן, שר משם. כשהוא עושה ברייקדאנס ב"שיר ראפ", הוא נשאר על הרצפה הרבה יותר מדי זמן. ליורן, לעומת זאת, חסר רק אריק אינשטיין כדי להיראות כמו סצנה מ"שבלול". מנגן, לא מפספס שום קיוּ, שר. לרגע לא תדעו שהוא קודח מבפנים.

 

יורן נמרח מאחורי הקלעים איך שההופעה נגמרת, אבל ממלמל אלי: "שלום חנוך, אה אסי? שלום חנוך!". אולי עזרתי לתירסים להתאזן איכשהו, ובאופן מוזר אני הרבה יותר שמח ממריר. בוא'נה, יש מצב שהתבגרתי.

 

פלאשבק לפורים 2010. תירס סקסואל עדיין ללא מופע משלהם, רק עולים פעם בשבועיים לבמה הפתוחה של דומינו בצוותא 2. כל אמני דומינו שרוצים להופיע שם עולים לשניים־שלושה קטעים. גם חמללו.

 

לרוב הולך לנו טוב, לפעמים פחות. לפעמים אנחנו מנסים דברים מוזרים ומרגישים שהקהל לא בטוח בקשר אלינו. טל ויורן, בינתיים, תמיד מצליחים. גם מי שלא בא ספציפית בשבילם מחפש אותם בחוץ כדי להגיד כמה הוא נהנה, כמה הם גדולים, איך הם חייבים להוציא את השירים האלה.

 

זה מבאס. אני מצטער, אבל זה מבאס, אני אומר לטל על הבר שיצאנו אליו אחרי ההופעה. היינו רגילים להיות אחד הדברים הכי גדולים בערב הזה, ופתאום אנחנו מקום שני בקושי.

 

אני לא מבין את זה, הוא אומר לי. גם תומר אמר לי את זה, ואני לא מבין. מה זה משנה מי מצליח יותר? זה לא תחרות. אני רוצה שכולם יצליחו. אני נהנה מכל מי שמצחיק. אין יותר ופחות.

 

זה טל. תמיד רגוע, תמיד לא מבין למה לעשות עניין. כוס אמא שלו והצדק בדבריו. רק בלב אני תוהה איך הוא היה רואה את הדברים אם הכל היה הפוך, והוא היה זה שרואה אותי משאיר לו אבק.


 


פורסם לראשונה 11/04/2011 12:45

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"גם אתה חש שמשקפיים פוגמים במראה שלך?"
צילום: אייל טואג
מומלצים