שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שיחות עם אלוהים

    "נתתי לו אותי, אני שלו. נתתי לו את השיער שלי שמתכסה בעוד סנטימטר כל יום, נתתי לו את הסושי עם הצלופח הטעים, נתתי לו את השקיעה של שישי על הים, ונתתי לו את הילדים שלי. אבל האמת, מה זה לעומת מה שהוא נתן לי?"

    מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מנהלת שיחות עם השם. בעצם, יותר מדויק לתאר את זה שאני מדברת והוא מקשיב. יש לו יכולת הקשבה יוצאת דופן. מרוב דיבורים, אני מקווה שיום אחד הוא יצווה על מישהו שם למעלה, "תנו לה כל מה שהיא רוצה, רק שתסתום כבר". אני בטוחה שהוא גם ינסח את זה יותר יפה.

     

     

    בשיחות שלנו, אני מבקשת ממנו הכל, מהדבר הכי דבילי ועד למשאלות לבי האישיות ביותר. פעם התקמצנתי עליו וביקשתי רק את הדברים החשובים, אבל גיסתי אמרה לי לבקש הכל. תמיד. זה נראה לי קצת כפוי טובה. בכל זאת אימצתי את זה.

     

    המון אני מדברת איתו, עם האבא שלנו בשמיים. מבקשת, מתחננת, צועקת, דורשת, רוצה, מתפללת. 


     

    לפעמים אני שואלת את עצמי - למה שהוא ימשיך להקשיב, ימשיך לתת? אבל לפני שהוא מספיק לענות, אני נכנסת למשא שכנועים למה הכל מגיע לי, ומה אני כבר נתתי לו.

     

    נתתי לו אותי.

     

    אני שלו. ביום, ובעיקר בלילה, כשאני חולמת שהוא שולח את המשיח.

     

    כשאני באוטו, ומעדיפה לבדוק לשלומו במקום לקשקש עם חברה בטלפון.

     

    בשנייה, לפני השלוק הראשון של המים, גם אם אני נורא צמאה.

     

    אפילו באמבטיה, כשאני מנסה לחשוב איך לא לחשוב עליו.

     

    נתתי לו את השיער שלי - שמידי יום מתכסה בעוד סנטימטר בד.

     

    נתתי את המרפקים והברכיים, שמקבלים אור יום רק בבית.

     

    נתתי לו את בגדי הים, והסיכוי לטוס לתאילנד כמו אנשים "נורמלים". ובגלל שהייתי שם, אז אני יודעת למה להתגעגע.

     

    נתתי לו את הג'ינסים. הוא יודע כמה זה קשה לוותר על הג'ינסים? בייחוד שחזרתי למשקל שלפני ההריונות, ושלא הספקתי לטעום את ה"סקיני"?!

     

    נתתי לו סושי. למה בראת את הצלופח כזה טעים? למה?

     

    נתתי לו את סיר הסרטנים במנטה ריי, הכי טעים שיש. ואפילו לא חזרתי להיפרד כמו שצריך, כי כששאלתי אם עדיף לא לאכול, כבר לא יכולתי לחזור.


       

    נתתי לו את השקיעה של שישי, על הים, עם הילדים.

     

    נתתי לו את כל השבת, וזרקתי לעסקה גם את יום שישי לבישולים, ככה בכיף.

     

    נתתי לו את מסורת ארוחת השבת עם המשפחה המורחבת - כי שבת כבר לא מתחברת לי עם ארץ נהדרת. אז אני נשארת בבית וחסרה לכולם, שממשיכים במסורת בלעדי.

     

    נתתי לו את הילדים שלי - על מגש של כסף. שיטפל בהם ויאהב אותם. מתוקים כאלה, עם כיפה וציצית, עם נשיקות לכל סידור מזדמן, והאור בעיניים. אפילו שלא ככה דמיינתי שהילדים שלי ייראו. וזה שאני נותנת את הכל באהבה אדירה אליו, לא הופך את הוויתור ליותר קל. 


     

    אבל מה כל זה לעומת מה שהוא נתן לי...

     

    הוא נתן לי חיים.

     

    הוא נתן לי את אמא ואבא שלי. וכמו שהבן שלי אומר: "אמא, הייתי בוחר אותך שוב", גם אני הייתי בוחרת אותם שוב. ואם אפשר, השם, בפעם הבאה, תשתדל שאבא שלי יישאר יותר זמן.

     

    הוא נתן לי הרבה דברים ולקח אותם בחזרה - וכמה שקשה היה לאבד אותם, זה חיזק אותי והפך אותי למי שאני היום. לטוב ולרע.

     

    הוא שמר עליי מבחורים שלא רציתי שישמור מפניהם. ועל זה אני חייבת לו המון.

     

    הוא נתן לי את החברה הכי טובה שלי, שגם חזרה בתשובה, ואנחנו יכולות לחוות יחד דברים שאנחנו לא מבינות בשכל, אבל יודעות בלב.

     

    הוא הפגיש ביני לבין בעלי, ככה "במקרה". והוא עוזר לנו מאז, כל יום, להמשיך להיות

    ביחד. להמשיך לרצות להיות יחד.

     

    הוא נתן לי את הילדים הקסומים שלי. בן פורת יוסף.

     

    הוא פקח את עיוורוני, הלביש את מערומי, עשה לי כל צרכי, עשני כרצונו.

     

    הוא נתן לי את הזכות לגלות אותו. לאהוב אותו, ולא לפחד ממנו.

     

    פייר, הוא באמת יותר משקיע.

     

    אני צריכה להיות סתומה או עיוורת לחשוב שהוא לא מקשיב לבירבורים שלי. אז אני אמשיך. כך שאם אתם רואים אותי יושבת באוטו ולא סותמת את הפה, תדעו, אני בשיחה חשובה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יום שישי על החוף. אין
    צילום: index open
    צלופחים בסושי. אין
    צילום: איריס ז'ורלט
    תאילנד. אין
    צילום: נועם רוזנברג
    מומלצים