שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משוררת האושר והתוגה הגדולה
    קהל קוראיה של רחל המשוררת נחלק לשתי קבוצות. מצד אחד ניצבים אוהביה המושבעים, ומהצד השני ניצב המיעוט שבשבילו שירת רחל פשוטה מדי. לציון יום השנה ה-80 למותה חזרנו אל שירתה, אל מול זו של המשוררת שאהבה: אנה אחמטובה

    קהל קוראיה של רחל המשוררת נחלק לשתי קבוצות. מצד אחד ניצבים אוהביה המושבעים והם חיל עצום ורב. אלה יודעים לצטט על-פה משיריה, שהם מנכסיה היקרים של השירה העברית. הם אינם מתקשים לזמר את המולחנים שבהם, המתנגנים כלחש תפילה על שפתיהם. הם מכירים את הביוגרפיה רבת הנדודים והמדווים של רחל על שלל תחנותיה:

     

  1. בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
  2. הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק

     

    סרטוב שעל גדות הוולגה, פולטבה, בית הספר היהודי, הגימנסיה הכללית, שירים ראשונים ברוסית, קייב, לימודי ציור, עליה לארץ-ישראל ב-1909 כפועלת חקלאית ברחובות, ואחר-כך בחוות לימוד לצעירות בכנרת. משם נסיעה להשתלמות בחקלאות בצרפת וממנה, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לאודסה שם עסקה בהוראה. וכמובן, החזרה לישראל ב-1919הצטרפות לקבוצת דגניה א' ולאחריה הוראה בפתח תקווה ובירושלים, אשפוז בצפת, מגורים בתל-אביב.


    רחל המשוררת. ביוגרפיה רבת נדודים 

     

    ישנן גם התחנות האחרונות: סנטוריום בגדרה, בית החולים הדסה בתל-אביב ואדמת בית הקברות כנרת. יש בקרב אוהביה מי שעולים על קברה, עומדים מול מצבתה המרשימה בפשטותה, נושמים אל קרבם את ניחוח המים והצמחייה שמסביב ומתרגשים מהשורות החקוקות באבן: "פָּרֹשׂ כפיים. רָאֹה מנגד./ שָׁמָה – אין בא./ איש וּנְבוֹ לוֹ/ על אֶרֶץ רַבָּה".

     

    מן הצד השני ניצבים אלה, והם בוודאי המיעוט, שבשבילם שירת רחל פשוטה מדי, נוטה לפתוס יתר, מי שסבורים שהמוסיקה שלה נוגה-קלילה מדי ושלשונה הפיגורטיבית גולשת לבנליות. אלה אינם רואים ביצירתה הישג מובהק של המודרניזם העברי במאה העשרים, בלוקחם בחשבון את דורם המתנחשל-בפתח של שלונסקי ואלתרמן. זה האחרון החל לגבש את סגנונו הייחודי בראשית העשור שבו הלכה רחל לעולמה ולקראת סופו, ב-1938, הנחית בלב הספרות העברית את "כוכבים בחוץ".

     

    התשמע קולי, בעוצמה

    בין כך ובין כך רחל היא משוררת האושר והתוגה הגדולה. היא המשוררת שיצירתה עולה מתוך "צריחות שצרחתי נואשת, כואבת/ בשעות מצוקה ואובדן", וגם זאת שרואה את החיץ שיוצר העצב בינה ובין העולם: "זכורתני, עודי תינוקת,/ ליוָני עצב נסתר;/ בבגד-אבלי הייתי/ שונה ונבדלת משאר". בשירתה פזורות שורות-כאב מפורשות כאלה למכביר, אבל תמיד צריך לזכור שהן נצרפו בייסורי חייה: "בבדידותי הגדולה, בדידות חיה פצועה", או "כעוף בכפו של שוחט פרפרתי בידי", או "לשְׁכור ממרי הכאב וממתקו הזר", או "אבכה ואגרד בחרס-זיכרונות/ הפצע ההופך צלקת".

     

    עם זאת, מתוך האובדן עולה גם עוצמה רבה ותשוקת חיים לאין-קץ: "הגוף הרפה הזה/ הלב הזה העגום/ יהיו לריבוא גרגרים של עפר פורה,/ לכוחות אדמה הצופים ליורה/ ופורצים עליזים לרום" (לא כל-כל רחוק מתפישת עולמו של יהודה עמיחי בשירו הנודע "לא כברוש"). ולצד זה תחושת האושר הכבירה בנוף הארצישראלי: "חופי ירדן: מלוא זוהר יום./ סירת דוגה; אשכב אשתה/ שיקוי שלום.// אביט אל על: האור מה רב!/ וגם בלב כבילדות/ אף צל של עב...".

     

    לו נדרשתי לבחור שיר אחד לציון 80 שנים לפטירת המשוררת הייתי בוחר כספינת דגל את השיר "יונתן", שכתבה בסוף שנת תרפ"ח:

     

    יונתן

    טעום טעמתי – מעט דבש

    הנני אמות

    (שמואל א', י"ד, מ"ג)

     

    "מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִים – צֶלֶם עָנֹג,

    נַעַר רַךְ בְּתִלְבּשֶׁת-הָדָר;

    לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.

    וּבַקְרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

     

    וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?.. מֶה עָגוּם

    נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם?

    עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם

    אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם".

     

    בהשפעת הסיפור המקראי מצליחה רחל לשרטט בשני בתים הדוקים את תפישתה האקזיסטנציאליסטית. השיר הקצרצר נחלק לשלושה חלקים. הראשון, המשתרע על-פני כל בית א', מתאר את דיוקנו המושלם של הנער בשורת תארים המפליגים בשבחו - ענוג, רך, מהודר, נאמן, אמיץ. בחלק השני, מחציתו הראשונה של בית ב', המשוררת מקוננת-זועמת באמצעות מר גורלו של יונתן על גורל אנוש בתבל ומכלילה אמת קיומית: "מה עגום/ נתיב אדם בעולם הזועם!" אבל רק הפואנטה, החותמת את השיר, היא שעושה אותו ליצירת-מופת קטנה.

     

    רחל איננה מסתפקת בהכללה. למי שישאל מה כל-כך זועם או זוועתי בגורל אדם עלי אדמות היא משיבה באקסיומה המולבשת בכסות מטפורית יוצאת דופן ביופייה ובפשטות ניסוחה: "על כולנו במחיר החיים לשלם/ את מעט הדבש הטעום". משפט שפירושו הלא מטפורי, המכוער לאין ערוך: המוות הוא המחיר הכבד שאנו משלמים תמורת הזכות לחיות, זכות שהיא תמיד מועטה ביחס למחיר שבסוף הדרך.

     

    דומה שמקורותיו של שיר זה נעוצים ב"אשת לוט", שירה הנודע של המשוררת הרוסייה הדגולה אנה אחמטובה. אותה אחמטובה, שרחל תרגמה לעברית אחדים משיריה, ובראשם שיר הפרידה המצמרר "שירת הפגישה האחרונה". שירה של אחמטובה, שגם הוא כשירה של רחל מביא בראשו מוטו מן המקרא, חובר כחמש-שש שנים לפני "יונתן" של רחל, בשנים 1924-1922. אני מביא אותו כאן במלואו בתרגומו של עזרא זוסמן:


    אחמטובה. "שירת הפגישה האחרונה" 

     

    אשת לוט

    ותבט אשתו מאחוריו

    ותהי נציב מלח

    (בראשית י"ט, כ"ז)

     

    "הַצַּדִּיק הָלַךְ אַחֲרֵי שְׁלִיחַ אֱלוֹהַּ

    גָּדוֹל וּבָהִיר בְּמִדְרוֹן הַר שָׁחוֹר,

    חֲרָדָה דִּבְּרָה לָאִשָּׁה בְּקוֹל גָבֹהַּ:

    עוֹדֵךְ יְכוֹלָה לְהַבִּיט לְאָחוֹר,

     

    אֶל צְרִיחִים אֲדֻמִּים שֶׁל סְדוֹם הַמּוֹלֶדֶת,

    אֶל כִּכָּר שָׁם שַׁרְתְּ, אֶל חָצֵר אָרַגְתְּ שָׁם בַּדֵּךְ,

    אֶל חַלוֹנוֹת בַּיִת רֵיקִים שָׁם יָלַדְתְּ

    יְלָדִים לְאִישֵׁךְ אֲהוּבֵךְ.

     

    הִבִּיטָה וּכְמֻכּוֹת כְּאֵב מָוֶת עֵינֶיהָ

    שׁוּב לְהַבִּיט לְעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ;

    גּוּפָהּ נִצְטַלֵּל כְּמֶלַח וְרַגְלֶיהָ

    הַקַּלּוֹת בַּאֲדָמָה נִטְּעוּ.

     

    מִי יִסְפֹּד לְאִשָּׁה זוֹ, מִי יְבַכֶּנָּה?

    מוּל עָצְמַת הָאָבְדָן מָה אָבְדָנָה?

    לִבִּי בִּלְבַד לָעַד לֹא יִשְׁכָּחֶנָּה,

    זוֹ חַיֶּיהָ בְּעַד מַבָּט אֶחָד נָתְנָה".

     

    אחמטובה מתארת בשיר זה מתוך הזדהות עמוקה את אשת לוט כפטריוטית

    המתגעגעת אל עירה-ארצה. הבתים הראשון והשני מצייריםאת עזיבת העיר ומתעכבים בפירוט רב על מושאי הגעגוע - הבית, הארכיטקטורה המוכרת והאהובה, המקום שבו פרחה אהבתה והוקמה משפחתה. הבית השלישי הוא תיאור קצר וחד של הפיכתה לנציב מלח. כמו אצל רחל גם כאן פסגתו של השיר היא בחלקו הרביעי והאחרון. כואב לאחמטובה שנציב המלח הטרגי הזה, על כאביו ואובדנו, עלול להישכח.

     

    והרי אשת לוט, טוענת אחמטובה, איננה דמות חלשה שלא עמדה בפיתוי אלא דמות הירואית, אישה שמוכנה לאבד את חייה בתמורה למבט אחד אחרון במחוזות עברה ואהבתה. ממש כמו שיונתן - וכולנו - נשלם, כך או אחרת, את מחיר הדבש שטעמנו, את מחיר קמצוץ הקיום, או המבט האחד האחרון, שבו שמחנו.

     

    ב-1966, כמעט ארבעים שנה אחרי רחל, תפתח יונה וולך בשירה "יונתן" את ספר ביכוריה "דברים". בכך תיפּתח תקופה חדשה בשירה העברית עם יונה-יונתן מתרוצץ, חרדתי, שנאלץ לשלם בחייו את מחיר ההשתייכות לקבוצת השווים. יונתן סיוטי, הזייתי, סוריאליסטי, מעונה, קורבן המדווח מתוך הרגעים החגיגיים של הירצחו. קצב הנשימה הנרדפת יקבע את תחביר השיר ויאפשר לשירה העברית מקצבים אחרים. תודעתו הדלוקה והמוטרפת תביא את השירה למחוזות העמוקים והמרתקים ביותר של תת ההכרה.


  3.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: משה מילנר לע"מ
    קבר רחל המשוררת. ניצביה המושבעים נוהגים לפקוד אותו
    צילום: משה מילנר לע"מ
    7 לילות
    מומלצים