לקראת הפסח אני קולט: התחתנתי עם סופרוומן
האמת, אני בר מזל עם האחת. היא כמו אמא שלי, או לפחות בדרך לשם: אורזת בית, מקפלת, מעיפה, מסדרת, תולה (אותי), מנקה, מחליטה, הכל לבדה עם שלושה ילדים ועוד אחד כמוני, בחו"ל. למרות הקיטורים שלה, אני עדיין חושב שממש עדיף לה לעשות הכל לבד בלעדיי
האחת החליטה עד היום על כל מעברי הדירה שלנו, כולל תזמונים ויעדים. כל עוד אני לא מקבל את עשרת הדונמים שלי במושב שקט, לגדל בנחת את הירקות והפירות שלי, לא מעניין אותי איפה אנחנו גרים. אם טוב לה אז יהיה טוב לי. למי שגדל בפתח תקווה אין הרבה אופציות טובות לבחירה במגורים בעיר. הכל זה פתח תקווה, חוץ ממדינת תל אביב, שנואת חיי. כן, גם רעננה, כפר סבא, רחובות, אשדוד, מודיעין, נתניה, חדרה ועפולה, זה פתח תקווה. בגודל אחר, אבל פתח תקווה. עיר שבאים לישון בה.
הפעם קיצרתי ביממה שלמה את מועד החזרה שלי לארץ, (נכון שאני מתחשב? תגידו לה!). להיות במעבר ועוד בזמן. בשבוע וקצת שלא הייתי שמעתי מהאחת את סיפורי האריזה בניצוחה שלה, עם עזרה ענפה ומוערכת מהמשפחה הכוללת. אבא שלי אחראי על אספקת ארגזים, הארגזים מהקרטון העבה מורכבים, מתמלאים, נרשמים, עוברים, מועלים ונפרקים. מגיעים מתקינים חדשים לארונות חדשים, סופסוף מקרר סייד-ביי-סייד גדול כמו שרציתי, חזרנו למדיח כלים (י-ש !!!), מזרן חדש לחדר תענוגות, ושלל דברים אחרים. כמובן שצריך להביא את המוּבר עם המשאית.
הנה, היא החליטה שוב, אז עוברים דירה אחרי שש שנים לערך בין ארבעת הקירות המוכרים. עברנו לא מעט דירות, אולי יותר מדי, אבל תמיד, בכל מעבר דירה אנחנו מופתעים מחדש. ז'תומרת שהאחת לא מופתעת, רק אני זה המופתע.
מתחילים לארוז את מה שלא עובר איתנו דירה. כמות הג'אנק שעף מהבית במסגרת האריזות והסידורים הוא מעבר לכל דימיון מופרע ויוצא דופן. הפעם אנחנו עוזבים כי פשוט נמאס לנו לחיות בדירה הקיימת, היא קטנה מדי. התרחבנו עם השנים, ילדים וחתול, צרכים משתנים, חדר עבודה, מזווה ומחסנים כאילו אנחנו פליינג קרגו בנמל חיפה, וכל מחסן אורז משהו לעונה אחרת. פעם זה היה מחסן רק למה שלא באמת צריכים, העיקר שיהיה, ועכשיו זה הפך להיות בוידעם עם ג'אנק שהולך איתנו מדירה לדירה, מחסן במרפסת עבור מוצרים עונתיים, ארון מחסני לחורף-קיץ-עונת מעבר ומזווה גדול לשלל מוצרי מטבח ו"אוכל יבש, שימורים, פסטה, רסק עגבניות, טונה ורטבים". זה לא כולל את המחסנים הניידים בבגאז' של הרכבים.
ניקיון הג'אנק התחיל בפסח של השנה שעברה, ממש כמה ימים לפני ליל הסדר. "בשבת הזאת אל תעשה תוכניות, כי אנחנו מסדרים את החדר שלך ואת הארון של הבנות", האחת קובעת. טוב, שיהיה, נסדר, כאילו יש לי זכות תגובה, "שעתיים-שלוש בקצב ונגמור עם זה", היא אומרת.
שבת, שמונה בבוקר השכמה. אללי! מי יבוא לישועתי??? מה זה שמונה בבוקר לשלוש שעות סידורים?! "תקום, שנספיק, תישן בצהריים".
אני בחור זול, סקס קונה אותי
הטור הקודם:
תעיפי ת'רגליים הקפואות שלך מתכשיטי הכתר!
זיו טרנר
זה תמיד מתחיל עם "רק לרגע". לא רוצה. "נו, מ'כפת לך". לא רו-צה. "רק את הקצה, שתי דקות. רק שתי דקות. נו, עד שאני אתחמם". מכיר את התרגיל הזה כבר שנים. "שתי דקות" הופכות לכוויית קור כחולה ושיתוק זמני של הירכיים הפנימיות שלי, שלא לדבר על האיברים הרגישים יותר
בטח, רק החדר שלי ורק הארון של הבנות. ב-טחחחח, אין מטומטמם גדול ממני. אין. למוד ניסיון ונופל לבור הפתי כל פעם מחדש. אני בחור זול, סקס קונה אותי. היא לא בסדר, תסכימו איתי שזה לא מכובד מצידה לרמות ככה בלילה שלפני.
היום נגמר בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, אחרי סדר פסח של כל החדרים, כל הארונות, כל הבגדים. ה-כ-ל. נסעתי מספר לא ידוע של פעמים, עם שקיות בגדים ענקיות, נעליים, צעצועים, מגבות, כל האלה ששמים על המיטה ואני מסתבך איתם בכיוון של הגומי, לתרומה בכפר סבא. היורש ירד לזבל אולי 20 פעם, לא כולל את הפעמים שאני ירדתי לשם. עבדו עלינו! שלוש שעות הפכו להיות יום ארוך-ארוך-ארוך. בסיומו הקל, לכשהתעוררתי בבוקר ראשון שלמחרת... בעצם לא קמתי למחרת בבוקר. בליל הסדר ישבתי על הרצפה, ולקח לי חודש להתאושש מכאבי הגב האיומים שלי. זה ישב לה על המצפון. האאאאחחחחחחחחח כואב!
יש לי נטייה בלתי מוסברת, וההסבר היחיד שלי הוא צירוף מקרים נוראי, פשוט גורל מוזר - אני איכשהו מוצא אותי עובד לעייפה בחו"ל בדיוק בזמן שעוברים דירה. לטענתה של האחת, זה מוסבר ועוד איך מוסבר, עם הסבר אחד ויחיד, חד כסכין שף יפני: אני פשוט מתכנן את זה. העובדה שאני בחו"ל כל חודש בחודשו אינה עוזרת לטענה שלי. פעם אחת טסתי לחו"ל בדיוק בבוקר המעבר. למה? באמת שאני לא זוכר, אבל הייתה חובה להגיע ללקוח וזה תוכנן מראש. ככה. עד יומי האחרון אני אשלם על זה בריבית גרנדיוזית, שמביישת את ברוני השוק האפור.
גם עכשיו אני בדיוק חוזר מחו"ל אחרי 11 יום, כשבועיים לפני המעבר הבא שלנו שלא יהיה האחרון, והלוואי שיהיה זה שלפני האחרון. הפעם התחשבתי המון, למרות שלא מאמינים לי במשפוחה המורחבת, בעידודה הפעיל של האחת. ממש טסתי למחרת היומולדת שלי, כי רציתי להיות עם הילדים לשם שינוי. בשנים האחרונות הייתי תמיד בחו"ל בתערוכה או אירוע אחר בדיוק ביומולדת. דרך אגב, התערוכה השנתית של קומיוניקסיה בסינגפור, תמיד מתקיימת על היומולדת של האחת, אז למה אני שוב אשם?!
עוד מבט:
פתאום הוא חסר לי, כשהתקלקל לי המחשב
הדס מטס
פתאום, כמו שהרבה זמן לא הרגשתי, רציתי אותו איתי, לידי. פתאום הרגשתי אותו חסר כמו שהרבה זמן לא הרגשתי. הוא היה חסר לי, הרגשה זרה ובכל זאת מוכרת, עם ריח רחוק של ספרים ישנים, עם ניחוח של דשא. אבל בכך זה נגמר. בזה, ובמסך השחור מול העיניים. תמונות מחיי נישואים
בדיוק בשבת שלפני הטיסה ניקינו את החדר שלי. הפעם ברצינות, לא כמו לפני פסח. תריסר שקיות זבל כחולות גדולות עם הסרט הקטן לקשירה, זה שקורע את האצבעות, נופקו מהחדר ישירות לזבל. שמונה ארגזים ראשונים (מתוך 68 בסך הכל) נאטמו, והחדר נראה כאילו לא נגענו בו בכלל. נשאר כשהיה. צעצועים עפו גם כן, ושלל חפצים שנמאס לנו מהם.
לקחתי את הקטנה והתחפפתי לביקור אצל הקצב שלי
היורש עזר שוב, וגם את החדר שלו סידרנו. באמצע הדרך זחלתי לה, "בטעות" מתחת לעור הרך והענוג, אז לקחתי את הקטנה והתחפפתי לביקור אצל הקצב שלי בטירה. האמת, אני בר מזל עם האחת. היא כמו אמא שלי, או לפחות בדרך לשם: אורזת בית, מקפלת, מעיפה, מסדרת, תולה (אותי), מנקה, מחליטה, הכל לבדה עם שלושה ילדים ועוד אחד כמוני, בחו"ל, והיא Superwoman.
למרות הקיטורים שלה, אני עדיין חושב שממש עדיף לה לעשות הכל לבד בלעדיי. הרבה יותר פשוט לקבל החלטות מה עף ומה נשאר. אני מאלו שאוגרים. "זה שלי! מה את זורקת את זה?! את זה אני צריך, לא יודע מתי אבל שיהיה. צריך, בטוח שצריך. זה שייך לבורג ההוא מהברז של הדירה הקודמת. ככה צריך", אני. ככה הכל נשאר, ואני מחטט לה בשקיות של מה שעף לפח, כי הרי היא אף פעם לא יודעת באמת מה שימושי ומה לא, "אני לא העפתי לך כלום לפח, אתה כמו תמיד, פשוט לא זוכר איפה שמת את זה". האחת.
"מתי אמרת הטיסה שלי לקונפרנס באיים הקנריים? תחילת החודש הבא? לא נראה לי שאני אספיק לפגישות שם לקראת אמצע החודש. תשני את הכרטיס לסוף החודש הזה, שאני אהיה בטוח. יופי. מתי חוזר? תשאירי פתוח...", אני אומר לסוכנת נסיעות.
מומלצים
