שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני תקוע בין דייט גרוע למחשבות על האקסית

    הייתי מעדיף להתנהל בלי פייסבוק ולהיות מסוגל להגיד בדייט ראשון את כל מה שאני חושב, במקום לענות על שאלות משעממות. אבל במקום זה אני שוב מוצא את עצמי הולך לאיבוד בין עולם הציפיות, למציאות ששופכת עליי דלי של מים קרים

    לפעמים אני מרגיש שאני נע בתוך מעגל, עם מחשבות שמידי פעם קופצות לי על האקסית, נסיונות כושלים בדייטים ותסכול רב. ביום יום אני יכול להרגיש את שני העולמות שאני חי בהם: העולם המלא בציפיות, וזה האמיתי. כמעט כל מה שאעשה יתחלק באופן טבעי בין שניהם, וחבל שהפער ביניהם כל כך גדול.

     

     

    אומרים "תהיה עצמך" לכל מי שיוצא לפגישה, אבל אני יודע שצריך לקרות משהו ממש מיוחד כדי שאוכל באמת לשבת שם ולשתף ולדבר בחופשיות. במקום זה, אנחנו באים עם המסכה המאופקת והשאלות הרשמיות מהן אני תמיד מנסה לחמוק לשיחות שונות ויותר מגוונות.

     

     יצאתי השבוע עם חבר לפאב, נכנסים, מתיישבים על הבר ואחרי שיחה ארוכה, שמתי לב למישהי שמוצאת חן בעיניי.

     

    אני מחליט לגשת אליה, נעמד לידה ושואל "אני רוצה להתחיל איתך רגע, אכפת לך ?" היא מסתכלת עליי ועונה "לא, זה בסדר". קוראים לה נעמה. אני מישיר מבט אליה, מזכיר לעצמי לא להסתכל על הרצפה כשאני מדבר, ואחרי חילופי דברים קצרים מבקש טלפון ואומר שאשמח אם ניפגש. בתגובה היא שואלת אם יש לי פייסבוק.

     

    היא טוענת שטלפון זה אישי, ואני תוהה מה היא עשתה לפני ארבע שנים. לא תמיד היה פייסבוק, ושנינו לא כאלה צעירים. הפייסבוק המטומטם הזה, איך הוא שינה הכל, וממתי קיבל כל כך הרבה חשיבות? תני טלפון. ובמקרה הטוב אל תעני, במקרה הרע אני סוטה שיגנח לך בטלפון, אבל זה מצב היפותטי, כי אילו הייתי סוטה לא הייתי מנסה להכיר אותך ככה.

     

    אני מיושן, ומאמין שפייסבוק עשה נזק. אתה לא נותן לאדם הזדמנות שווה, אלא מחטט לו בחיים ובתמונות עוד לפני שנפגשתם, מנסה לדלות כמה שיותר מידע במקום פשוט להכיר. ואם היא לא נראית טוב בתמונות, מה זה משנה? אם התחלת איתה, סימן שמשהו שם מצא חן בעיניך. ואני לא מבין את הצורך בשימור אנשים מהעבר בחייך, במקום להניח לדברים לקרות. מאיפה הפחד לאבד אותם? זה חלק מהחיים, פגשתי מישהי, יצאנו, נגמר.

     

    אני לא צריך לראות אותה כל יום במחשב, זה מפריע, ונגד הטבע. אם ניפגש שוב, ניפגש. למה לייצר מצב שלא בהכרח אמור היה לקרות? זה הופך דברים למלאכותיים, בדיוק כמו שיחות בצ'אט. אני מודה, החיים שלי יותר נעימים מאז שאני לא לוקח בהן חלק.

     

    אני אוהב ספרים, וכולם אוהבים ערסים

    לנעמה אני משיב: "אני לא אקח ממך פייסבוק, אם את רוצה את יכולה לתת לי מספר טלפון, להקל עליי ולהגיד לי מה את אוהבת לשתות שאני אדע להזמין אותך השבוע".

     

    היא מסתכלת רגע ועונה "בסדר, תרשום". תודה רבה באמת, יש טלפון והרגשה חמוצה קצת, אבל אני תמיד מוכן להפתעות. אני לא פעם עושה רושם ראשוני מזעזע, אז מי אני שאפסול.

     

    אני מתקשר אחרי יום, כדי להפגין רצינות, ואנחנו קובעים לבית קפה. אני מתכונן לפגישה, אולי סוף סוף נכיר מישהי מעניינת שאוכל להרגיש בנוח איתה, להיסחף, כל האוטופיה האומללה שמכרו לנו בסרטים ובאגדות. אני מנסה להשתיק את עולם הציפיות, ומזכיר שזה מתכון לאסון, ושציפיות יתר הן דבר אנוכי שעדיף בלעדיו, אבל באמת, איך אפשר?

     

    הייתי נפטר מהאגו ומכל התכונות הרעות, משנה את השם לישו ומנסה להביא גאולה לרחובות העם החשוך, אבל זה בהזדמנות אחרת. אני קצת עסוק עכשיו, אין לי זמן להראות לכולם את האור, להציל עניים ולהילחם במוסדות דורסניים, יש לי פגישה עם נעמה. אני יוצא לאסוף אותה, מעיף מבט במראה, חושב שאולי הפעם, ובדרך ממלמל לעצמי שאני פתטי.

     

    היום מי שעמוק הוא "חופר"

    אני טיפוס מוזר, אז למה למכור לה סיפורים? האהבה הגדולה בחיי היא לספרים, אבל היום מי שעמוק הוא "חופר", וערסית נתפשת כאשה חזקה.

     

    בכל תחילת דייט קיימת ההחלטה הגורלית, איפה לשבת. אני יוצא מנקודת הנחה שבמיקום בו כמה שפחות אנשים מסביב ישמעו את השטויות שאני מגבב, עדיף בפינה.

     

    אחר כך מתחיל השלב הכי משעמם בעולם: מי אתה, מה אתה ולמה אתה בכלל? אתה כמובן מספר קצת על עצמך, הייתי פה ועשיתי ככה, ועשיתי את זה ואני אוהב לעשות גם קצת מזה, כן, אני נורא מוצלח, רק אלוהים יודע למה אני רווק. באמת, על מי אני עובד. צריך לשבור את הקרח.

     

    למה אני לא יכול להגיד לה בכנות, שאני מוזר וקיצוני, שונא ואוהב את כולם בו זמנית, אני חושב מחשבות משונות לפעמים ומקווה שאלוהים יסלח לי. הייתי שמח להכיר אותך ולראות מתוך זה איך יתפתח, אבל אני פשוט רוצה להרגיש בנוח, להיות חופשי להגיד מה שבא לי ואם זה יקרה אני חושש שהחשבון יגיע יותר מהר מהקפה לשולחן מניסיון העבר.

     

    תעתועים של ימים מאושרים מכים בי

    לא אמרתי את זה, פשוט זרמתי בשיחה. זה לא מדע מדויק, אבל יש שפת גוף ברורה מאוד לאדם שמקשיב ולאחד שלא, אין טעם לכסות על זה בשאלות. אני יכול לזהות אנשים שמחכים לענות במקום להקשיב בזמן שאתה מדבר. טוב, אני עדיין תוהה איך להזיז את השיחה וחושב שאולי אין כימיה, כל כך חשוב לי שתהיה שיחה טובה.

     

    בסוף דברים השתפרו במקצת, היה כרגיל ערב מאופק, אבל בסדר. חשבתי שאפשר להיפגש שוב ולראות איך זה מסתדר. אני לעולם לא מנסה לנשק, כשאני יוצא עם מישהי, אני די ביישן. לוקח לי זמן לאזור אומץ ולעשות משהו עם בחורה. בדרך הביתה אני גולש בטבעיות לעולם הציפיות. נו, אולי בכל זאת יהיה המשך, ומדמיין איך היא צוחקת בזרועותיי.

     

    חושב על עתיד זוהר יותר, כמה אני שווה ואיזה מזל נפל בחלקה. מבחינת חשיבות עצמית אני הדבר הכי שווה בשוק, כאילו נטבלתי עם אכילס באותו אגם, איך יכול להיות שהיא לא תרצה אחד כמוני? כשאני מגיע הביתה אני כבר חושב שהיה נחמד, ואולי להבא היא תקשיב יותר. עם בנות אני צריך שני תנאים, שהיא תיראה טוב ושתרצה אותי, כשעל הראשון אני מוכן להתפשר.

     

    אני מעשן סיגריה ואז זה חוזר, נזכר באקסית, תעתועים של ימים מאושרים. הניסיון האמביוולנטי למצוא אהבה קשה לי. מצד אחד אתה רוצה, ומצד שני אתה עייף מאיך שדברים קרו או עדיין קורים, איך אני כל כך פוגע באנשים שאוהבים אותי ואיך היא חסרה לי. איך אהבתי לאהוב אותה, לפעמים אני חושב שאני חייב לשמר משהו מזה.

     

    אני רוצה לכתוב לה קטע, יצירה ענקית שאקדיש זמן לא מבוטל ליצור לה, ולהגיד זאת האהבה שלי ואני גאה בה, אין לי סיבות לאהוב אותך, יש לי הרבה לשנוא אותך, אבל אני פשוט אוהב אותך עכשיו, לכי לעזאזל! ואז עוצר, כי אין סיבה לכעוס או להתעסק בה. לכל אחד יש זכות לדרוש משהו טוב ולחפש אחריו. בעתיד יהיה יותר טוב בשבילי.

     

    אחרי יומיים אני מתקשר לנעמה. מובן שבעולם הציפיות אנחנו ניפגש שוב, וחבל שהמציאות שופכת לי דלי מים קרים בפרצוף בכל פעם מחדש. היא עונה ואני שואל מה היא עשתה ואיך עברו הימים. על מה כבר יש לדבר בעולם הדייטים הכל כל כך רשמי והמשעמם. לפעמים אני שוקל לבוא עם קורות חיים ותמונת פרופיל וזהו. ואז היא עונה שהיא חושבת שעדיף שלא ניפגש שוב.

     

    אני אומר שזה בסדר וזהו, בלי היה נחמד ובהצלחה. אין סיבה, אני הרי לא באמת מתכוון. טוב, חוזרים להתחלה. מחשבות על העבר, תחושת פספוס, געגועים וניסיונות לא באמת אמיתיים להמשיך הלאה. אני בתוך מעגל, אני מקלל לעצמי. כמה בודד יכול להיות גיבור יחיד בעלילה משעממת. שום דבר לא קורה בסיפור שלי, אני לא נראה טוב בצורה קיצונית, ואין לי כוחות על, אני גם לא מבריק.

     

    איזה מין גיבור אני, אפילו בסיפור של עצמי אני לא מעניין. משהו צריך לקרות, חייב. לפחות עכשיו יש לי זמן להציל את כולם, ולהטיף לעולם לחיים טובים יותר. אם אני גם ככה אבוד, יהיה קל יותר להגיד לכל האחרים מה לעשות. יש אנשים שממש בנו מזה קריירה, אז למה שאני לא אצטרף לרשימה המכובדת?


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איזה מין גיבור אני, אפילו בסיפור של עצמי אני לא מעניין
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים