לאן נעלמו תמונות הרב מהאלבום של החתונה?

>>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים

>>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

אבל, מסורת יכולה לשמש גם ככלי דיכוי. תלוי איך שומרים עליה. ככל שהיא נעשית מתוך בחירה, הרוב נהנה ממנה. לא מחייבים אותנו לחגוג את פסח, ותראו איך המדינה לובשת חג. ככל שהמסורת היא מערכת של ציוויים שעונש לצדם, כמו החובה להינשא נישואים מסורתיים או איסור חמץ במסעדות, היא משעבדת וגורמת לנו לחלום על חירות ממנה.

נדמה לי שאפשר להגיד שבכל מה שקשור למסורת, החברה החילונית עשתה מסע ארוך של מאות שנים בדרך אל החירות מהאופי המשעבד של כבלי המסורת.

נולדתי, התחנכתי וגדלתי בקיבוץ. אחר כך, עזבתי את הקיבוץ. בפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת הייתי בן 24, וגם אז רק משום שהוזמנתי לבר מצווה של בן של חברים דתיים. התנ"ך המלא היחיד שראיתי עד בגרותי היה ספר שאיזו אגודת נוצרית חילקה בחינם. למדתי תנ"ך בבית ספר מספרי לימוד מעובדים לרמה של ילדים, ואחר כך, בכיתות הגבוהות, מאותו תנ"ך עם חותמת של נוצרים בעמוד הראשון. וחרדים היו בשבילי אנשים מגוחכים.

ככל שאני זוכר, כולם אצלנו נישאו על ידי רב, אבל היו זוגות שהצניעו את נוכחותו. עברתי, לקראת המאמר הזה, על אלבומי חתונות בקיבוץ של אז, ומצאתי מעט מאוד תמונות עם הרב. כנראה היתה זו החלטה של הצלמים, שלא ראו בו שום חשיבות.

אבל, הקיבוץ לא חינך נגד המסורת. הוא חינך אותנו להפריד בין מסורת לדת. למדנו את התנ"ך לא כספר דתי, אלא כספר היסטורי-מסורתי. אני אישית אהבתי במיוחד את שיעורי התנ"ך. קראתי את הפרקים הרבה לפני השיעורים, ועדיין נהניתי לקרוא אותם גם בשיעורים עצמם. וייתכן שהתנ"ך הוא אחת הסיבות שגרמו לי ללמוד פילוסופיה.

כך גם לגבי החגים. אני זוכר את ימי החג המסורתיים כימים הכי יפים של ילדותי. הקיבוץ לבש חג כבר שבועות לפי החג עצמו. אספו מחדש את המקהלה, הקימו להקת ריקוד, הדפיסו מקראה מיוחדת למסיבת החג, חלקה לקוחה מטקסטים מסורתיים וחלקה מהווי החיים בקיבוץ, פרסמו בערב החג עלון חגיגי, כולל מאמר פואטי בשער, השקיעו הרבה יצירתיות בקישוט חדר האוכל והדשא שלפניו, קנו לילדים נעליים ובגדים חדשים שהמטפלת הניחה לנו על קצה המיטה בבוקר שלפני כניסת החג. החלום שלי היה להיות בגלל הזה מרכז ועדת תרבות.

חינכו אותנו לא להיות דתיים, אבל כן לאהוב את המסורת.

מסורת מושכת אותי, הדת מרתיעה

ההבחנה הקיבוצית בין דת למסורת היא חשובה. מסורת מתחילה בדרך כלל בדת, אבל עם הזמן, ככל שהיא נוגעת בציבור פחות דתי ויותר חילוני, היא מתעדכנת ומתרחקת מהדת. הניסיון להשאירה בחיק הדת פועל לרעתה.

מסורת היא חלק מהתרבות שלנו, בדומה לספרות עברית, שירים מזרחיים ותיאטרון. היא כבר לא דת. היא יצאה כבר לחופש מהכללים הכל כך מחייבים של הדת. ותרבות מבוססת על חופש בחירה. לחייב אותנו להינשא על ידי רב זה כמו לחייב אותנו לקרוא ספר ספרותי בכל שבוע, או להאזין בכל יום לשירים של שרית חדד. אין בחיוב הזה שמץ של תרבות. רק כפייה.

בהתאם לכך, אני מתייחס לרב בחתונות כמו אל קישוט מסורתי. יפה שיש רב בחתונות. נעים לשמוע את המילים הנאמרות בקול חזני ולעקוב בדריכות אחרי החתן ששובר את הכוס ולראות את הגברים חובשים כיפות בזמן החופה. כל היופי הזה נעלם כלא היה ברגע שהרב מוכתב על ידי חוק המדינה. במקרה כזה, כשאני צופה ברב שעומד ומחתן, אני מתקשה שלא להיזכר בכך שהתכנים שהוא מייצג אוסרים על קיום יחסי מין מחוץ לנישואים ואוסרים על הקמת משפחות חד מיניות.

כך גם במקרים אחרים. אני מאוד אוהב את השקט ברחובות של יום כיפור, תחושה של אחדות יהודית, אבל ברגע שאני נזכר שיש פורעים, ילדים או חרדים, שזורקים אבנים על מי שנוסעים בכל זאת, ושסוגרים לי את הטלוויזיה שממילא לא יכולה לפגוע ברגשות של מי שלא צופים בה, נמאס לי מהשקט היפה הזה. אני מרגיש שבמקום לקרב אותי אל המסורת של הקפאת העם ליום אחד, דווקא מרחיקים אותי.

מסורת מאחדת ומסורת מפלגת

ההבחנה אצלי ברורה מאוד: אני אוהב מסורת, ואני לא דתי. מסורת ללא דת מבחינתי היא יציאה משעבוד תרבותי לחירות תרבותית. מסורת צמודת דת היא מבחינתי תרבות כפויה. קשה לי כאמור להבין בכלל את הצירוף הלשוני של "תרבות כפויה". או שהיא תרבות, או שהיא כפויה.

אומרים שבלי האופי המחייב של המסורת, כלומר בלי חוקי דת מחייבים, העם היהודי ייעלם - עובדה שהדת שמרה עלינו אלפי שנים. אבל, אני תוהה עד כמה הקביעה הזאת נכונה גם להיום. מספר היהודים בישראל אינו הולך וקטן למרות שרוב העם אינו שומר מצוות. יתר על כן, דווקא החרדים, המקפידים על כל פסיק בהלכה ואפילו מחמירים מעבר לכך, הם היום מיעוט שבמיעוט בעם היושב בישראל, בעצם גם בעם היהודי.

מסורת צמודת דת נראית דווקא כמפלגת את העם. מה ששומר כנראה על אחדות העם ועל המשך קיומו הוא דווקא מסורת משוחררת מכבלי הדת.