שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    אהבת אמת היא סוג של ריצת מרתון
    אתה רץ, ובמהלך הדרך צצים פיתויים וכל מיני סיבות לעצור בצד ולהפסיק. האתגר האמיתי הוא להמשיך לרוץ, להיות מרוכז במטרה, באהבה. הגמול הוא הבנה שיגיעו רגעים קשים, שלא יכול להיות מצב שבו הכל יהיה ורוד, וההפנמה שצריך להתמודד, שדווקא ברגעים כאלה נבחנת האהבה
    חוויתי עולם שלם של קסם ופרפרים הפתעות ואכזבות כדי לדעת את מה שאני יודע היום על הדרך לאהבה. פגעתי ונפגעתי, ברחתי וחזרתי, שמחתי וכאבתי, מצאתי ושוב איבדתי. אבל ברגע אחד בסוף שבוע גשום, בעת שגופי זעק מכאב, שלא נותרה בי עוד טיפה אחת של כוח, בשנייה שחציתי את קו הסיום במרתון של לוס אנג'לס אחרי 42 קילומטר והגשמתי חלום - למדתי את העיקר.

     

    >>> הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים

    >>> בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

     

    תפסתי משהו שאולי מעולם לא הבנתי קודם לכן. למדתי שהדרך לאהבה אינה תמיד ישרה, היא מלאה מכשולים ואתגרים ולפעמים קצת חשוכה. יש בה סיבובים שנקראים בלבול, פסי האטה שנקראים חברים, אורות אזהרה בשם משפחה וגם מישורים אין סופים של תהיות ופחדים. אבל אם יש לך נחישות להצליח, אם יש לך את היכולת להתמיד ולהתמקד בעיקר, במה שחשוב באמת, ואם אתה עושה את כל זה עם אושר אמיתי - אתה בכיוון הנכון. זו לא רק ההבנה שאתגרים יופיעו במהלך הדרך, אלא ההפנמה שתזדקק להתמודד איתם. אולי כל זה נשמע די בנאלי ולא הרבה בכלל, אבל אחרי הכל הבנתי שבסופו של דבר החיים אינם היכולת לשרוד את הסערה, אלא העוצמה לבחור לרקוד בגשם.


     

    המטוס התייצב על מסלול ההמראה והתחיל לנוע ברעש עצום. זו היתה טיסה עמוסה. לא היה מושב אחד פנוי על הרכבת הענקית בדרכה לוושינגטון. ובין כל האנשים האלה ישבתי גם אני עם כאב רגליים ועם הרבה תובנות. תמיד עוזבים את לוס אנג'לס עם תובנות, חשבתי לעצמי ברגע שהמטוס התרומם לאוויר.

     

    כשאתה מחליט לרוץ מרתון אתה מחליט על צורת חשיבה

    עם הזמן למדתי שריצת מרתון יכולה להיות מטאפורה מושלמת לחיינו ולדרך שבה אנחנו מתמודדים עם אתגרים שניצבים בדרכנו. מרתון זה המרחק המדויק לבחון את גופנו מבחינה פיזית עקב כמות הסוכרים והאנרגיה שהגוף מסוגל לשמר. אבל

    יותר מאתגר פיזי, מרתון הוא אתגר מנטאלי. ולפעמים הרגעים המאתגרים ביותר בחיינו, אלו הם הרגעים שמעצבים את מי שאנחנו.


     אתה (אני) רעב ועייף ומותש

     

    כשאתה מחליט לרוץ מרתון, אתה לא מחליט להתעורר בוקר אחד ולהופיע על קו הזינוק עם נעלי ספורט, גופיה ומכנסיים קצרים. כשאתה מחליט לרוץ מרתון אתה למעשה מחליט על דרך, על צורת חשיבה. אתה מחליט על מסלול שמצריך ממך עקביות, נחישות והתמדה. אתה נדרש לאכול בצורה מסוימת, ולישון בצורה מסוימת, ולשתות בצורה מסוימת ולחיות בצורה מסוימת. אתה נדרש לתוכנית אימונים עמוסה ואתה נדרש לכל זה לאורך זמן, לא יום או יומיים. לא שבוע או שבועיים. אתה נדרש לכל זה במשך חודשים. ואין שם אף אחד שמאיץ בך לקום בבוקר, זה אתה עם עצמך. אתה מול עצמך.

     

    במרוץ עצמו זה כואב וקר וקשה. אתה רעב ועייף ומותש. ולמרות שמכל כיוון אתה מוקף אנשים שרצים לאותו הכיוון, אתה מרגיש שקט, אתה מרגיש לבד לחלוטין.

      

    לרגע אחד אתה ממש רוצה קצת להאט, לעמוד בצד לרגע, ולעצור. פשוט כך. להפסיק ולשאול את עצמך למה בכלל התחלת את הדרך הזו. למה אתה צריך את כל הסבל הזה. כי כשאתה שם עם עצמך, אתה לא מצליח למצוא סיבה טובה אחת להמשיך ולרוץ. וברגע אחד מציפות את ראשך כל הסיבות שקיימות בעולם שלך למה הדבר הנכון ביותר עכשיו זה להפסיק.

     

    אבל כדי לעבור את הסערה, כדי לסיים מרתון, אתה נדרש להיות הרבה יותר חזק מזה. הרבה יותר נחוש. אתה נדרש להבין שאם תפסיק עכשיו, תפסיק גם אחר כך, בדברים משמעותיים יותר בחייך. אבל אם תמשיך למרות שקשה, למרות שקר, למרות שהשרירים כואבים ולמרות שאתה לבד, אם תמשיך עכשיו ותהייה נחוש וחזק ומלא השראה ואמונה - תמשיך גם ברגעים קשים אחרים בחייך, תוכל לשרוד גם סערות אחרות. כי אחרי הכל, עם הזמן אתה משלים עם זה שהחיים האלה לא תמיד קלים, לא תמיד פשוטים, ולא תמיד מובנים. אבל אי אפשר פשוט לעמוד בצד ולעצור. לפעמים צריך להמשיך לרוץ, לרוץ בסערה, לרוץ לעבר המטרה. ואסור להסיר את עיניך מהמטרה, אפילו לא לרגע אחד. וכשאתה חוצה את קו הסיום, לא משנה כמה מהר או לאט. לא משנה לאחר כמה זמן. לא משנה באיזה מצב. חייך משתנים לעד.


     

    הדיילת עברה בין המושבים וחייכה חיוך של עוד מעט נחיתה ונא ליישר כסאות ולקפל שולחנות. במושב לידי ישבה אשה כבת 80. ראיתי שמידי פעם היא מגניבה מבט לעבר צג המחשב שלי, עד שלבסוף נכנעה ושאלה אותי מה אני כותב שם.

     

    "אני כותב על מרתון ואהבה", עניתי מבלי להסיר את מבטי מהצג, בתקווה שהיא תבין את הרמז. "מרתון ואהבה", היא חוזרת אחריי, "נשמע מעניין, ואתה חושב שיש קשר בין השניים?"

     

    "אם לא הייתי חושב שיש קשר, מן הסתם לא הייתי כותב עליהם..." עניתי בהתחכמות, מקווה שהפעם היא תבין שאני לא הפרטנר המתאים לשיחה.

     

    "אם כך, אז אני חושבת שגם הסיפור שלי קשור, אני יכולה לספר לך אותו?" היא הפתיעה אותי. ואני מביט בה במבט תוהה שאומר הרבה מבלי להגיד כלום. "אני לא מבין איך זה קשור", עניתי בספקנות.

     

    "אני חושבת שזה קשור למה שאתה כותב עכשיו", המשיכה, "ואם תיתן לי הזדמנות לספר לך את הסיפור שלי אולי גם אתה תבין". וזה מה שהיא סיפרה לי:

     

    "אני מתנדבת בבית חולים באחד מפרברי לוס אנג'לס. בוקר אחד הגיע אלי גבר כבן 70. הוא נראה נסער ואמר שהוא צריך להסיר את התפרים מהאגודל שלו, אבל הוא ממש ממהר לפגישה חשובה בעוד שעה. למרות שידעתי שייקח הרבה יותר משעה לפני שמישהו יהיה מסוגל לראות אותו לקחתי את המדדים החיוניים וביקשתי ממנו לשבת בצד. אבל אחרי שראיתי אותו מביט שוב ושוב בשעונו החלטתי להעריך את הפצע שלו. בבחינה מהירה ראיתי שהפצע נרפא היטב, אז ביקשתי מאחד הרופאים אישור להסיר את התפרים מהאגודל שלו בעצמי. בעוד שאני מטפלת בפצע שלו שאלתי אותו למה הוא כל כך ממהר בשעה כזו מוקדמת של הבוקר. הוא הביט בי ואמר שהוא ממהר להגיע לבית האבות בכדי לאכול ארוחת בוקר עם אשתו. שאלתי לגבי בריאותה והוא סיפר לי שהיא נמצאת שם כבר כמה שנים, משום שהיא קורבן של אלצהיימר. אז שאלתי אותו, מאחר שהיא קורבן של המחלה הנוראית הזו, אם היא בכלל תכעס אם הוא יגיע באיחור קל. הוא הביט בי בחיוך מתוסכל ואמר שהיא כבר מזמן לא יודעת מי הוא, שהיא כבר חמש שנים לא יודעת אפילו את שמו. היא חושבת שהוא אחד מהעובדים במקום. מתקשה להסתיר את הפתעתי שאלתי, 'ועדיין אתה הולך בכל בוקר, למרות שהיא לא יודעת מי אתה?' הוא חייך שוב וליטף את ידי בעדינות, 'היא לא יודעת מי אני, אבל אני עדיין יודע מי היא'."

     

    הדיילת עברה לידי פעם נוספת ובחיוך אמריקני אמרה בצורה הכי מנומסת "יאללה נשבר ממך! תיישר כבר את הכסא ותקפל את השולחן! אנחנו רוצים לנחות". ואני בחיוך מתנצל ניסיתי לעצור את הדמעה שעמדה בעיני, ובאופן מוזר אני זוכר בדיוק על מה חשבתי באותו הרגע. חשבתי עלייך וכמה שאני אוהב אותך וכמה שאת חסרה לי עכשיו. חשבתי על כך שאהבת אמת היא כזו שלא נשברת ממחשבות שליליות, ופיתויים, וכעסים, ורגעים קשים וקרים ושחורים. שאהבה אמיתית היא הבחירה במה שחשוב באמת. אהבה שהיא סוג של מרתון. שבמהלך הדרך עולות מחשבות ופיתויים ותהיות למה צריך לעצור בצד ולהפסיק. אבל הקושי האמיתי הוא להמשיך לרוץ, להיות מרוכז במטרה, באהבה. ההבנה שיגיעו רגעים קשים, שלא יכול להיות מצב שבו הכול יהיה ורוד, וההפנמה שצריך להתמודד איתם ושדווקא ברגעים כאלה נבחנת האהבה.

     

    זו אהבה אמיתית, חשבתי לעצמי. אהבת שמתגברת על כל המכשולים, על כל הקושי וסימני השאלה. אהבה שהיא קבלה של כל מה שהיה, של כל מה שיהיה ואולי יותר מכל זה, של כל מה שלא יהיה.

     

    בחרתי לסיים את הסיפור בשורות האלה, ולקוות שאנשים יחלקו אותו עם האנשים שהם באמת אוהבים, אני יודע שאני כרגע עשיתי את זה, כי בסופו של דבר החיים אינם היכולת לשרוד את הסערה, אלא העוצמה לבחור לרקוד בגשם.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים