שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרואין להמונים
    בעוד שבאטמן וקפטן אמריקה נחלצים להצלת האנושות כשהם מכוסים מכף רגל ועד ראש, מקבילותיהם המצודדות יוצאת למסע נקמה אישי כשהן חשופות לגמרי. האם הצד הנשי של הז'אנר מופלה? קווים לדמותה של הסופר-הרואין - גיבורה על חלשים

    ז'אנר סרטי גיבורי-העל נמצא בגאות חסרת תקדים בימים אלה. כמעט שמונים שנה עברו מאז פרצו קפטן אמריקה, באטמן, סופרמן, פלאש גורדון, Spy Smasher ורבים וטובים אחרים, מדפי הקומיקס אל המסך הגדול, אולם עכשיו הם חוזרים שוב - גדולים, חזקים, ויקרים הרבה יותר. הנוכחות של הסופר-הירוז בתרבות האמריקנית משמעותית כל כך, עד שדומה כי כל אחת מהדמויות זוכה לסיקוול ופריקוול ו-reboot ולא נראה שזה עומד להיגמר בקרוב.

     

    לינדה קארטר ב"וונדר-וומן" הטלוויזיוני. אולי תתכסי?

     

    הסופר-הירוז מביאים איתם מסורת פטריוטית של עליונות אמריקנית, מוסרית וטכנולוגית, כמו גם ביטוי לגבריות מתפרצת. אבל בעוד הבמאים, התסריטאים והארט-דירקטורים עמלים ימים כלילות על שדרוג גיבורי העל וקידום בכיוונים רעננים ומקוריים, כשמדובר במקבילות הנשיות - הסופר-הרואין (super-heroine), כולם חוזרים לאותו מקום: אישה מושפלת ומשפילה בו זמנית. אפשר לקרוא לזה אלימות על רקע מיני. 

     

    צפו בטריילר של "סאקר פאנץ'"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זוהי בדיוק הנקודה שזאק סניידר ניסה להמחיש לכם, הצופים, בסרטו "סאקר פאנץ'". הבמאי פרץ אל מרכז הבמה ההוליוודית עם עדת הלוחמים הספרטנים המצ'ואיסטים (היתכן שג'רארד באטלר ופקודיו הם בעצם מארינס בחצאיות?), שבעודם נאבקים בפרסים המפלצתיים (היתכן שמדובר באירנים קורני אורניום מועשר?). אלה משאירים בביתם את נשותיהם חסרות הגנה, ויש מי שמנצל זאת לחילולן. ב"300", הסחיטה המינית של לנה הידי התקבלה בהבנה, לא ב"סאקר פאנץ'".

     

     

    בראיון ל-ynet, סניידר סיפר כי מטרת סרטו החדש אינה ליצור עוד חוויית אקשן ספקטקולרית מתובלת בחמוקיהן של הגיבורות, אלא לתהות על ההנאה הפטישיסטית שלנו מצפייה באישה חשופה המתעללת בקשוחים שבגברים: פמיניסטיות לא יכולות להשלים עם הכוסיות על (כלומר גיבורות) שמוצגות לגברים כאוביקט מיני, וגברים נוטפי אדרנלין ודאי לא נהנים לראות אישה שמאתגרת את זכריותם.

     

    מגנים על ספרטה. "300"

     

    תודו שזה מרגיש קצת כמו אקט סאדו-מאזוכיסטי, או כמו מכה לא צפויה - כלומר sucker punch - לביצים. אז מה בעצם אנחנו מוצאים בדמות הסופר-הרואין? אם "אנחנו" זה חנונים נטולי ביטחון עצמי או כישורים חברתיים, או גיקים ממושקפים וממוסגרים בין דפי הקומיקס, אז אפשר להבין: המחשוף הנדיב הוא כנראה הסקס הכי טוב ש"אנחנו" יכולים להשיג, והמאצ'ואיסטים - הם סופגים את כל האש. שריר אחד מפיל אותם בפח, וכל השאר מתגלים כחסרי ערך.

     

    הנחת המוצא היא שגברים ספוגי טסטוסטרון אוהבים סרטי אקשן ישן וטוב, מהסוג שהציעו לנו לאורך השנים ברוס לי, סילבסטר סטאלון או וין דיזל. אלו הם גברים שבגברים, והם נלחמים בגברים שבגברים (שבדרך חורגים מהאחווה הגברית ונוהגים בבוגדנות ואכזריות). הנשים שלצידם חשופות כמו בייבי-דול ב"סאקר פאנץ'" או לארה קרופט ב"טומב ריידר", אבל אינן נועזות ואקטיביות כמותן. במקרה של האישה הכנועה, מותר לראות וגם לגעת - כמו ב"300".

     

    "טומב ריידרס" הישר מהמחשב

     

    במקרה של סרטי גיבורות על, מותר לכם להציץ, אבל מרחוק. אסור לגעת. ואם כך עשיתם, אתם בסכנת סירוס. זה מה שקורה ל"רעים" בסרטים הללו. הגברים מלאי הביטחון העצמי, שחושבים שמותר להם הכל. נסו לפשפש בזכרונכם ולגלות כמה גיקים נקטלים בסרטים מעין אלה? לא הרבה, אם בכלל. ולכן, סרטי הסופר-הרואינס נעשים בעיקר בשבילם. הלוזרים נהנים משני העולמות. יוצא להם להציץ קצת (וזה יותר ממה שיש להם בחיים האמיתיים) וגם להשפיל את הווינרים.

     

    רגשות ממוחשבים

    הניסיון להחניף לקהילת הגיקים, חובבי הז'אנר, היא זו שהכתיבה לא מעט מהמאפיינים של סרטי הסופר-הרואינס, שנבדלים מאלו העוסקים בגיבורי העל. בעוד שסופרמן, ספיידמן (גיקים בפני עצמם מתחת לחליפה) והאחרים נסמכים על מסורת קומיקס ענפה, שמשתלבת בתרבות האמריקנית, מקורן של הגיבורות החדשות ממשחקי המחשב של העת החדשה - לארה קרופט היא פורצת דרך מבחינה זאת, אבל אחריה הגיעו גם אליס מ"האויב שבפנים" והנשים הלוחמות מ"DOA - Dead Or Alive".

     

    "DOA - Dead Or Alive". החזיקו בג'ויסטיק

     

    במידה רבה הדמויות הללו הן פרי האוטיזם של ה"קומפיוטר גיקס", שאחרי ששיחקו בג'ויסטיק מול מסך המחשב, ראו את אהובותיהם מקבלות נפח דו-ממדי, והיום כבר בתלת-ממד, באמצעות אנג'לינה ג'ולי ומילה יובוביץ'. זה גם מסביר את המבע הקולנועי שיצרו סניידר ואחרים, שכאילו נלקח מכרטיסי המסך של המחשב שלכם. "בולט טיים" (הילוך איטי להעמקה אל תוך התנועה), מבט של 360 מעלות וזוויות היפר-ריאליסטיות עוצבו קודם על ידי המתכנתים, רק אחר כך על ידי הקולנוענים.

     

    אליס בזומבילנד. הטריילר של "האויב שבפנים"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בעוד שכריסטופר נולאן (טרילוגיית "האביר האפל") וסם ריימי ("ספיידרמן") ניסו להקנות חזות אנושית וריאליסטית לגיבורים הדמיונים שלהם, הדרך להציג את ההרואינס מותחת את הקיבולת הוויזואלית שלכם אל הקצה. זה משתלב יפה גם בסיפורן של הגיבורות, כי הרי אתם לא באמת מאמינים שהן יכולות לקפוץ כל כך גבוה ולהכריע במכות עשרות בריונים חסונים ואלימים - טיפשים ככל שיהיו.

     

    אחת מול כולם. "קיל ביל"

     

    על אף שהמיומנויות של גיבורות העל ועוז רוחן אמור דווקא לעודד את הפמיניסטיות, הן נוטות להצביע על הז'אנר כמוקצה. אפשר להבין אותן. בעוד שהסופר-הירוז מכוסים בדרך כלל מכף רגל ועד ראש, לסופר-הרואינס יש תמיד מחשופים נדיבים ומכנסיים קצרצרים שמבזים את גוף האישה. מה שהן מסרבות לקבל, זה שהמיניות הנשית היא הנשק שעומד לרשותן. היא אולי לא מעלה בערכן, אבל היא מפחיתה בערכם של הגברים. החרמנות מקהה את חושיהם, וממנה נובעת טיפשותם.

     

    נילסן והחרב ב"סוניה האדומה"

     

    חרמנות היא חרב פיפיות - ממש כמו זו בה משתמשות אומה ת'ורמן ב"קיל ביל", בריג'יט נילסן ב"סוניה האדומה" ואמילי בראונינג ב"סאקר פאנץ'" (נראה שאפשר להכריז על חרב הסמוראי ככלי למוהלות הלא תקניות של הקולנוע) - מצד אחד מדובר בתכונה המיוחסת לגברים כביטוי של עונג, מצד שני היא מוליכה אותם שולל, ועלולה להובילם למלכודת. מלאכת הפיתוי - זוהי המיומנות הגדולה ביותר של הסופר-הרואינס. ה"רעים" בסרט נופלים בפח, במאים כמו סניידר מנסים להזהירכם, הצופים, מללכת בעקבותיהם.

     

    היא - הנוקמת

    אם אתם רוצים לפענח את התדרים הסמויים שמתחת לפני השטח, או התחתונים של הגיבורות, תמצאו אותן בייצריות הזכרית, בחרמנות של הגברים - בסרט ובאולם הקולנוע. הכל מתחיל ונגמר שם.

     

    "אלקטרה". חתיכת תסביך

     

    בניגוד לת'ור או קפטן אמריקה, אלקטרה (ג'ניפר גארנר) הממבה השחורה (ת'ורמן) ובייבי-דול וחברותיה לא פועלות לשם הגנה על האומה, חס ושלום, אלא לשם נקמה אלימה על הברוטליות הגברית שחוו באופן אישי. מיצור חסר ישע, שתמימותו הופקעה ממנו על ידי ברנשים עוינים, למכונת מלחמה מאיימת ונוקמת. החרמנות הגברית הבלתי מרוסנת, שמרסקת את האישה, נענית ביצר הנקמה הבלתי מתפשרת. ספק אם תמצאו פה את הרציונל קר הרוח המיוחס לבאטמן למשל.

     

    אפילו הבמאי ג'ו רייט, שנמנה על המבקרים החריפים של סניידר "סאקר פאנץ'", חוטא בכך בסרטו "האנה" (שייצא ביוני בישראל), שזוכה דווקא לשבחים. הגיבורה האנה החסודה (בגילומה של סירשה רונאן), היא נערה צעירה ומחוננת, שיוצאת אל העולם אחרי בידוד שנכפה עליה, במהלכו עוצבה כמכונת הריגה פוטנציאלית.

     

    צפו בטריילר של "האנה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    היא תרה אחר חיי חופש, אך מונעת מתוך נקמה - ההבדל היחיד הוא שהנקמה מכוונת לבירוקרטית הקרה

    שיצרה אותה (קייט בלנשט). למעט אביה של האנה, הגברים זניחים. ואם האויב הגדול הוא אישה, נראה שלא צריך להתפשט. הרי לא תהיה זו החרמנות שתפיל את הצ'ילבה.  

     

    האיכויות של "סאקר פאנץ'" נובעות מהחיטוט שלו בתוך חווית הצפייה של הצופים - גיקים ולא גיקים. הוא עובד על כל אותן אנרגיות יצריות שמוקרנות מסרטים אלו, אבל מונע את הפורקן שלו. כשבייבי-דול הפתיינית רוקדת, כל הנוכחים בסרט מביטים בה מהופנטים - לא הצופים. כאילו שסניידר אומר לנו: תחליטו מה אתם רוצים, פורנו או אקשן. הוא נותן לכם את הכל, אבל בנפרד. פצצות או פיצוצים, תחליטו מה אתם מעדיפים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוצחת בבייבי-דול. גיבורת "סאקר פאנץ'"
    ג'ולי כלארה קרופט מ"טומב ריידר"
    לאתר ההטבות
    מומלצים