שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקרקל - מייקל ג'ורדן של חתולי המדבר המסתוריים
    אחת מיצירות הטבע המדהימות ביותר בעולם הוא הקרקל. טורף מדברי זריז המסוגל לנתר לגובה של יותר משלושה מטרים מעל הקרקע ולצוד את טרפו באוויר. הוא חזק, מסתורי, בעל אוזניים גדולות ומיוחדות במינן הרוטטות בשעת סכנה

    הקרקל (Felis caracal/Caracal caracal), בן משפחת החתוליים (Felidae), נחשב לאחת מ"יצירות הטבע" המדהימות ביותר. הוא מסוגל לצאת למרדף מהיר לטווח קצר, כשהוא מנצל את זריזותו ויכולתו לנתר וללכוד עופות במעופם עד 3.4 מ' מעל הקרקע. שילוב של מהירות, חוזק ונוקשות הפכו את הקרקל לאחד הטורפים היעילים במשפחתו.

     

    מאחר שהוא נחבא, וקשה מאוד לעקוב אחרי תנועתו בטבע, חלק נכבד מהמחקרים על הקרקל נעשו בהסתמך על מעקב אחר פרטים ממושדרים, ניתוח גללים וחשיפת הרכב מזונו.  

     

    צילום: dean bertoncelj - dreamstime.com

     

     

    טורף חשאי ונדיר בטבע

    פרופ' היינריך מנדלסון סיפר שבגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב נצפה קרקל מנתר לפתע ממקום רבצו, ולוכד באוויר שחף שחצה במעופו את חצר הגן. מפגש עם קרקל תמיד מפתיע, לנוכח השקט המתלווה להופעתו.

     

    הוא נדיר ביותר במקומותינו ובאזורים אחרים באפריקה ובאסיה. קשה מאוד להבחין בקרקל בסיורי שטח, וגם כאשר מזדמנת צפייה כזאת, היא לזמן קצר ביותר. נדיר יותר לראות אותו בפעילות ציד.

     

    בישראל הצליחו כמה חוקרים, ובהם ירון וייסבין, במסגרת עבודת המוסמך שלו מטעם המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לעקוב אחרי תנועותיהם של קרקלים ממושדרים בערבה הישראלית, ולחשוף פרטים אנונימיים בחייהם. אך בגלל אופיים וחשדנותם, המעקב החזותי אחריהם נעשה בכל העולם ממרחק ממוצע של כ-100 מ'.

     

    מייקל ג'ורדן של חתולי הבר. קרקל צד עופות בטבע

     

    הקרקל הוא טורף מדברי בגודל בינוני. מוצאו מאפריקה, ובשלב קדום כלשהו הוא היגר (כמו האריה, הנמר, גירית הדבש ויונקים טורפים אחרים) גם לאסיה. הקרקל הוגדר לראשונה בדרום אפריקה. הוא סווג לאחרונה כסוג בפני עצמו, בהיותו צורת ביניים בין החתוליים בעלי זקן הלחיים, כגון השונר (Lynx), לבין חתולי הבר הנמנים עם הסוג הנפוץ ביותר - Felis. גיורא אילני, פרופ' היינריך מנדלסון ופרופ' יורם יום-טוב קבעו שהפרדה זו מוצדקת לנוכח אישון העין העגול של הקרקל וציציות אוזניו המפותחות.

     

    בישראל חי תת-מין ששמו המדעי Caracal caracal schmitzi, ובאפריקה ידועים שני תת-מינים אחרים: תת-המין C.c.caracal, החי ברוב חלקי אפריקה, ו- C.c.damarensis, החי בנמיביה, באזור הכף של דרום אפריקה, בדרום בוצואנה ובדרום אנגולה ובמרכזה.

     

    תצפית נדירה של קרקל בישראל

     

    חתול המדבר זכה לשמו תודות לאוזניו המיוחדות

    אורך גופו נע בין 90-60 ס"מ, זנבו קצר כמו אצל חתול הביצות והשונר המנומר, אבל הוא חסר דגם טבעות, אורכו כ-30-20 ס"מ והוא מהווה כ-27 אחוז מאורכו הכללי וכ-36 אחוז מאורך גופו וראשו. פרוותו רכה וצבעה כצבע החול, בגוונים שונים של חום, והיא מכוסה במעין נמשים על הגחון והרגליים, ובחורף היא מתעבה. הקרקל מותאם לסביבתו, בדומה לנמר, אך הוא נחשב למגוון יותר בהתאמותיו ובתפוצתו הקוסמופוליטית משאר מיני החתוליים.

     

    גובהו באזור הכתפיים נע בין 40-45 ס"מ, ראשו גדול ומוצק, ואצל הנקבות עדין וצר יותר מאשר אצל הזכרים. משני צדי האף עולים פסים שחורים, המגיעים עד זווית העין הפנימית ומשתלבים בה.

     

    ראייתו חדה וצבע עיניו חום-צהוב-ירקרק. האישון העגול מראה שמדובר בסוג נפרד. הגפיים ארוכות ומוצקות יותר מאלו של חתול ביצות, אף כי משקל השניים כמעט שווה. בכפותיו הקדמיות חמש אצבעות ובאחוריות ארבע. טפריו גדולים וצבעם לבן-קרם. ברגליו הקדמיות הם חדים ואורכם כ-2.4 ס"מ וצורתם עקומה. טופרי רגליו האחוריות פחות חדים, ואורכם מגיע לכ-3.6 ס"מ.

     

    שמו העממי הוא חתול המדבר. את שמו המדעי הוא קיבל על שום אוזניו, שצבע צידן האחורי וציציותיהן שחור, מהמילה הטורקית Karakulak, שפירושה "אוזן שחורה". ציצית השיער הארוכה והצפופה, הצומחת בקצות האוזניים, גדולה יותר משל חתול הביצות או השונר המנומר. הקרקל משתמש בציציות אוזניו כדי להציג רגשות ותחושות יותר מכל החתולים האחרים. כשהוא במתח, או בשעת סכנה, מרטיט הקרקל את אוזניו בתנועות חסרות מנוחה.

     

     

    זריז ביותר ומטפס מיומן על עצים

    הקרקל חי במדבריות, בערבות ובסוואנות ברוב שטחי יבשת אפריקה, למעט בעומק מדבר הסהרה ובאזורים המיוערים והטרופיים של מרכז היבשת ומערבה. בקדמת אסיה הוא מגיע מאזור הים הכספי עד צפון הודו, ולמדבר קרקום (Karakum) ברוסיה. הקרקל ידוע היטב גם בארצות ערב, ישראל וסיני באזור המזרח התיכון, שם הוא מצוי באזורים יובשניים עד צחיחים. אצלנו הוא חי בנגב, בשפלה ובשפלת יהודה. בדרום אפריקה צפיפות האוכלוסייה היא בערך קרקל אחד לכ-2.5 קמ"ר. האוכלוסייה בישראל נאמדת כיום ב-150-200 פרטים.

     

    הקרקל הוא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), והוא מתרבה בכל ימות השנה - בדרום יבשת אפריקה בעיקר בפברואר ואוקטובר, ובישראל באזור חצבה בעיקר באפריל. הוא זריז ביותר ומיטיב לטפס. אין כמעט שינויי צורה בין הזכרים לנקבות, אך הנקבות עדינות מהזכרים ומשקלן נמוך יותר.

     

    הקרקלים פעילים בערבה, בעיקר משעות אחר הצהריים ועד השעות המוקדמות של הבוקר. ככל שהטמפרטורה חמה יותר במשך היום, כך תתאחר פעילות הערב. בשעות המנוחה הם מסתתרים בסבך צומח, מערות או גומחות, כגון מחילות של תנים ודרבנים. לרוב שטח הטריטוריה של הזכר הוא כ-15 קמ"ר ושל הנקבה כשליש מזה, עד לכחמישה קמ"ר. תחומי המחיה של הזכר חופפים כמה טריטוריות של נקבות.

     

    וייסבין נעזר בישראל בלכידה, סימון ומעקב רדיו טלמטרי. ממצאי מחקרו גילו שבגלל מספרם הנמוך בארץ, נחלתם של הפרטים ענקית יחסית. נחלתם ותחומי המחיה הממוצעים של זכרים בארץ מגיעים לכ-220 קמ"ר ושל הנקבות עד לכ-57 קמ"ר, בתלות לשכיחות המזון.

     

    קרקל במצוד אחרי חסידה והגנה על גורים מפני צבועים

     

    קיימת חפיפה בתחומי המחיה של פרטים בשיעור של כ-50 אחוז בקרב הזכרים ועד כדי כ-30 אחוז בקרב הנקבות. בלילה אחד צועד קרקל אחד כשבעה עד עשרה ק"מ, ולרוב מרחקים אלה אינם משתנים. נקבה וצאצאיה צועדים עד לכשלושה ק"מ ללילה. לקרקלים אין נתיבי תנועה קבועים.

     

    הקרקלית ממליטה פעם בשנה, וממוצע זמן ההיריון שלה הוא כ-79 יום. בטבע הקרקלית ממליטה במחילות של בעלי חיים אחרים, בשביה היא מסדרת לעצמה מקום מרבץ משיער ונוצות, ומפסיקה לאכול יום אחד לפני ההמלטה. בשגר יש בין גור אחד לארבעה.

     

    הגורים נולדים עיוורים, והם פוקחים עיניים לאחר כשבוע ומתחילים ללכת לאחר כ-17 יום. הגורים נגמלים לאחר ארבעה עד שישה חודשים. הנקבה מתייחמת שנית כארבעה חודשים לאחר שגוריה נגמלים. הזכרים מגיעים לגודלם המרבי בגיל שנתיים לערך, הנקבות בגיל שנה וחצי. תוחלת החיים של הקרקלים בטבע כ-12 שנים, ובשביה לרוב בין 15 ל-17 שנים. 

     

    גורי קרקל משחקים זה עם זה במקלט לחיות בר

     

    מתגנבים אל הטרף

    מפגשים בין שני קרקלים מלווים בנענועי אוזניים מהירים, שהם חלק מטקס המפגש. הקרקלים משני הזוויגים משתמשים בקולות הנשמעים למרחוק כדי להרשים בני ובנות זוג, ולמנוע באמצעות המסרים הקוליים האלה את התחרות בין הפרטים על הנקבות, ולהבהיר לפרטים אחרים שיש לטריטוריה בעלים, כדי למנוע מפגשים אלימים מיותרים.

     

    התקשורת הקולית מבוססת על יללות, נהמות או רטינות, נשיפות וקולות נביחה חתוליים. לנקבות הקרקל יש קריאה מיוחדת לגורים הדומה לקול נשיפה. התקשורת בין האם לצאצאיה היא בעיקר בסיוע תנועות גוף ותנועות האוזניים. תקשורת הריח המינורית משמשת בעיקר לסימוני טריטוריה – התזת שתן על סלעים, עצים וצמחים עשבוניים. 

     

    טורפים גדולים מתנכלים לצעירים ולגורים, כמו אצל כל החתוליים האחרים, כולל אצל האריות, אם כי אין מידע על מספר הגורים של הקרקלים שנטרפים. אבל אצל הברדלסים, למשל, מעריכים שכ-90 אחוז מהגורים נטרפים על ידי אריות, נמרים וצבועים עוד בטרם ימלאו להם שלושה חודשים.

     

    מזונו ותפריטו המועדף של הקרקל מבוסס על יונקים קטנים עד בינוניים בגודלם, עופות, ציפורים, חרקים וזוחלים. במקומות שבהם הקרקל הוא טורף-העל, הוא צד גם בעלי חיים גדולים יותר, ואף גדולים ממנו.

     

    הקרקלים, שעיקר פעילותם היא בשעות שבהן הציפורים והעופות נכנסים למרכזי לינה או לפני שהם יוצאים משם, לומדים ומכירים אתרי שינה, והם צדים את העופות בזמן שהם מתארגנים לשינה או כשהם כבר ישנים. הם גם צדים יונים, תורים וקטות באתרי השתייה שלהם, שאליהם הם מתגנבים בהצלחה בחסות הצמחייה, כאשר השלב האחרון בציד מתבצע כמעט תמיד בקפיצה.

     

    בפארק זברות ההרים שבדרום אפריקה ניתחו החוקרים גללים של קרקלים, כדי ללמוד על הרכב תפריטם. נמצא שמזונם היה מורכב ברובו מיונקים, בהם צבאי הסוף ההרריים (Mountain Reedbuck) שמשקלם עולה על 30 ק"ג. שפני סלע, יונקים קטנים דוגמת ארנבות, היו חלק קטן מהתפריט, וכן עופות, מכרסמים וזוחלים.  

     

    קרקל נלחם על טרף נגד תנים
     

    טורפים גם גורי קרקלים, חרקים ואפילו תנים

    ניתוח הרכב תפריטם של קרקלים באזור הראה שנכללו בו גם גורים שזה עתה נולדו, ללמדנו על "קטל תינוקות" שהסתיים באכילת הגורים ולא רק בהריגתם. התפריט כלל חרקים ודגים, ציפורים קטנות, עופות בינוניים ועד לעופות גדולים דוגמת חובת קורי, חדפים, מיני חולדים, ארנבונים וארנבות, חולדות סלעים, דלגנים, דויקרים מכמה מינים, אנטילופות סבך, צבאי סוף ואפילו כמה מינים של נמיות ותנים.

     

    הקרקל גם טורף מיומן של חיות משק, בעיקר טלאים וגדיים, ברחבי דרום יבשת אפריקה, במדבר הקלהרי. עם זאת, הקרקל תורם לוויסות אוכלוסיות היונקים הקטנים המתחרים עם חיות משק על אותם פריטי מזון.

     

    הקרקל ניחן בשרירים חזקים ועצמת התקיפה שלו גדולה. יש לו רגליים אחוריות גבוהות, וירכיים ומותניים בעלי בעל כוח רב וגמישות שמאפשרים לו ממש להעביר את חלקו האחורי לפנים, ולנתר לעבר טרפו בניתור אדיר. יעילות הציד של הקרקל גדולה, והוא משקיע בכך אנרגיה מועטה.

     

    ברוב המחקרים נמצא שהצרכנים הראשונים בתפריטו, מכרסמים, היו שיעור ניכר ביותר בהרכב מזונו, אך טריפת יונקים גדולים יותר, צבאים ומיני אנטילופות, מסייעת יותר לחיות המשק משום שהיא מדללת מתחרים גרגרנים אחרים על המזון.

     

    לאחרונה, בכמה שמורות טבע ובאזורים מוגנים אחרים נעשה הקרקל בולט וניכר יותר בנוכחותו. בשמורת הטיגריסים ראנטאמבור שברג'סטן, הודו, דיווחו תיירים שהם הצליחו לחזות בקרקלית שהובילה את שני גוריה במסע ציד שכלל השתלטות אמיתית ואחיזה בלטאת כוח במשך 45 דקות רצופות.

     

    רוב הזמן נראה שהאם מלמדת את הגורים כיצד לתקוף את הלטאה, ואיך להימלט ממכותיה ונשיכותיה. בשמורת מסאי-מרה שבקניה נצפתה לא מכבר קרקלית מטפלת בפרוות גוריה, ואינה חוששת מהצלמים שנעמדו לא רחוק ממנה וצילמו אותה בהתרגשות. מצבם העולמי של הקרקלים טרם נקבע בוודאות, אך מעמדם באזורנו מצביע על כך שעתידם בסכנה ובמעמד פגיע, אם כי בשנים האחרונות נראה כי מספרם יציב.

     

    נדב לוי הוא זואולוג, מרצה ומדריך בכיר לסיורי ספארי זואואנתרופולוגיים באפריקה בחברת "עולם אחר".

     

    הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 2011 של הירחון "טבע הדברים"  

     

    מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אחד הטורפים הזריזים והחשאים בטבע
    צילום: רוני סופר
    נקבת קרקל וגור קרקל בחי בר יטבתה
    צילום: שי קבסה
    מומלצים