סיפורי התנ"ך של יעקב
אשתו של אברם מתה מצער לאחר שבנם נפטר, יונה בורח לנתב"ג כדי להתחמק מהעורך. הגיבורים בספרו של קובי אריאלי קרויים על-שם דמויות תנ"כיות, וסיפוריהם מזכירים משהו מספר הספרים, אבל "הספר הוא לא חלק מהטרנד לכתוב על התנ"ך"
הגיבורים של התנ"ך הם גיבורים חד-פעמיים, כאלה שחיו בגדול ובעוצמה, וגם מתו בצורות שונות כשהגיע הזמן. מה שהם השאירו אחריהם - חוץ מרב מכר - זה את שמותיהם. אלפי שנים אחרי, אברהם ויצחק, אלישע ויונה, ודינה ודבורה עדיין מסתובבים באותו מתחם במזרח התיכון. לבושים אחרת, מדברים אחרת - אבל השם הוא אותו שם.
העיתונאי קובי אריאלי אסף חלק מהשמות לתוך ספר משלו - "רומן בכתובים" (כנרת-זמורה-ביתן), שיצא לאור לאחרונה, ועוסק בעשר דמויות בעלות שמות תנ"כיים. הם חיים איתנו, אבל שואבים משהו מאותם גיבורים
היסטוריים שהם קרויים על שמם.
"הדמויות מהתנ"ך יושבות אצלי תמיד", אומר אריאלי. "כשאני נדרש לבחור סיפור שמסעיר אותי, אני חוזר שלושת-אלפים שנה אחורה. אני לא יודע למה בדיוק, כי בתור ילד במערכת החינוך החרדית לא לומדים תנ"ך, מה שחבל, אבל כשהרצון שלי לכתוב ספר הבשיל זה מה שיצא. בהתחלה באתי להוצאה עם אסופת סיפורים שרק אחד מהם התכתב עם התנ"ך. אמרתי להם 'הנה סיפורים, בואו נוציא אותם'. שאלה אותי העורכת נעה מנהיים 'איזה סיפור הכי אהבתי לכתוב?' ואמרתי לה שאת הסיפור על רות, שהיה סוג של גירסה מודרנית על הסיפור התנ"כי. אז היא אמרה לי תלך הביתה ותכתוב עשרה סיפורים כאלה ונוציא ספר. הלכתי הביתה וחזרתי אליהם אחרי שנתיים".
במהלך השנתיים האלה גילה אריאלי שלכתוב ספר זה לא פשוט, וגם התנ"ך לא עושה חיים קלים. "זו עבודה מפרכת, בוודאי למי שרגיל לכתיבה קלה", הוא מעיד. "אני רגיל לשבת מול מחשב ואחרי ארבעים דקות יש טור לתפארת. ספר, לעומת זאת, הוא תהליך, ואני עברתי איתו מסלול כפול.
"ראשית הייתי צריך לבחור את הסיפור התנ"כי המתאים - סיפור עם דמויות חזקות, אבל שיישאר בתחום הריאליסטי. סצינות כמו קריעת ים סוף לא באות בחשבון. גם אי אפשר היה לבחור סיפור שבו האל יהיה יותר מדי דומיננטי, כי אז אתה מתעסק במשהו מטפיזי. אחר כך היה צריך להגות את הדמויות - וליצור תקשורת עם המקור התנ"כי. בסוף התקבלה ערימה של סיפורים ריאליסטיים. סיפורים שקרו לי או שהיו יכולים לקרות לי".
איך נכתבו גיבורים
בערימת הסיפורים של אריאלי אפשר לפגוש דמויות כמו אברם, שאשתו נפטרה מצער אחרי שבנם יחידם מת. היא מבקשת להיקבר על יד הבן, אבל למרות הבטחה של חברה קדישא שחלקת הקבר תישמר לו במחיר מסוים, ברגע
האמת הוא נאלץ למשכן את ביתו כדי לקנות לאשתו את המקום המבוקש.
ויש גם את יונה שמנסה להגיע בהקדם לשדה התעופה כדי להימלט ממשימה שהעורכת שלו הטילה עליו, ואחרים כגחזי ודינה, וגם מונולוג כועס של דודי, בעלה של מיכל, בת לשחקן תיאטרון מיוחס המזלזלת בו על הופעותיו. לכולם יש חיים משלהם, בלי קשר לדמות שהם קרויים על שמה, אבל קריאה רגישה תגלה את הנקודות שבהם החיים שלהם מצטלבים לרגע באלה של המקור.
"הסיפור על יונה שבורח הוא די עלי", מודה אריאלי, "יונה המקורי בורח מאלוקים כי הוא לא רוצה לקבל על עצמו את המשימה הנבואית שה' נתן לו, אבל בסופו של דבר הוא מבין שאי אפשר לברוח ממנו. בסיפור שלי זה אי אפשר לברוח כלל, כי לברוח זו לא שיטה וזה לא עובד. אני מהאב טיפוס הזה שלא יודעים להגיד 'לא', זו מחלה שבדרך כלל נובעת מהרצון להיות נחמד. אבל מה שקורה בסוף זה או שאומרים את ה'לא' בכעס או שאוכלים אותה.
"הסיפור על מיכל, שבו יש מונולוג של בעלה דודי, מוציא החוצה את כל המעמדות שקיימים אצלנו. מעמדות בחברה, באמנות בתקשורת. זה סיפור מאוד עכשווי. אבל מבין כל הדמויות שמופיעות אצלי בספר, הייתי רוצה לפגוש את גחזי בסיפור על אלישע.
"בסיפור שלי אלישע הוא שרלטן עושה נפלאות, וגחזי הוא העוזר שלו. בסיפור המקראי גחזי הוא רודף בצע קטן ולו הייתי רוצה לומר 'תחזור למערה המצחינה שלך ותניח לאלישע'. כי הסצינה הזאת של הבאבות, רואי העתיד ועושי הפלאות מוציאה אותי מדעתי, זו החרפה הכי גדולה של היהדות בדורנו. הייתי רוצה לתפוס את כל השרלטנים האלה ולשים אותם בתא קטן עם אזיקים שינסו לצאת משם עם כל הנפלאות שלהם".
כתב הגנה לסיום
אריאלי - כפי שניתן להבין, בחור ריאלי - לא סומך על נפלאות ולכן בסוף הספר בחר לכתוב לעצמו כתב הגנה. תחת הכותרת "אחרית דבר" הוא מפרט את כל הסיבות למה לא צריך לכעוס עליו על שבחר להתעסק עם התנ"ך.
"להתעסק עם התנ"ך בחברה החרדית זו בעיה", מסביר אריאלי, "למרות שבעצם לא התעסקתי איתו באמת וכל סיפור עומד בפני עצמו. הִתכתובת עם התנ"ך מייצרת עוד חשמל. זה טריק. בהחלט לא כתבתי כדי לגאול את התנ"ך משיממונו, זה פשוט נותן לסיפורים עוד קומה וגם עוזר למכור. בכל זאת, בסוף הספר נתתי מונולוג ארוך וקצת מתנצל שמטרתו להגן עליי מפני ביקורת. אני מבהיר שם שאותי לימדו שהתנ"ך הוא לא ספר סיפורים ואני לא מתייחס אליו ככזה, ו'רומן בכתובים' זה לא התנ"ך.
"הספר הזה הוא לא חלק מהטרנד לכתוב תנ"ך. יש סופרים כמו יוכי ברנדס ואברום בורג שכתבו ספרים שבאים להשלים את הפרקים החסרים בתנ"ך וזה מאוד מעצבן חרדים. ויש ספרי פרשנות כמו של יאיר לפיד ושלו שמתעסקים בתנ"ך בצורה עכשווית ומאנישים את הדמויות בו, וזה מאוד מעצבן את האורתודוכסים. אני לא שם. אני השתמשתי בתנ"ך כפלטפורמה עלילתית שרומזת לקוראים שמעוניינים בכך שיש להם בבית ספר היסטורי. אני משוכנע שעשיתי משהו טוב".
ההתנצלות של אריאלי על שהוא קורץ לתנ"ך, לצד הבחירה שלו לקרוץ לו, מעידה על המקום שבו הוא
נמצא: משהו שהוא גם וגם.
"כששואלים אותי אם אני חרדי אני בבעיה", הוא אומר. "מצד אחד אני כבר לא חרדי ומצד שני אני ממש חרדי. עדיין לא ברור מה הם הקריטריונים להתקבל לחברה החרדית, אבל כשיכתבו אותם אני אענה רק על חלק מהם. אני אוהב חרדים, אני מקיים חיים הילכתיים כמו חרדי, אני לבוש בשבת כמו חרדי, אני מחנך את ילדי במוסדות חרדיים. אני חושב שאנחנו משפחה חרדית לייט, ואני עצמי שייך למחנה הארור של 'הלא-שייכים' זו אמנם לא שמחה גדולה להשתייך אליו, אבל זה תמיד מעניין".
לפנייה לכתב/ת 
