שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מן המחנות
    שישים ושש שנים עברו מאז שחרור מחנות המוות מידי הנאצים. מיקי פופיק, תושב לוס אנג'לס, זוכר כל יום מהשנים שעבר באושוויץ ומאטהאוזן, והוא טורח להמשיך ולספר את מה שהתרחש בימים הנוראים ההם

    בראשון במאי, נציין 66 שנים לניצחון בעלות הברית על הנאצים ושחרור כלואי מחנות הריכוז וההשמדה. קרוב לשבעה עשורים חלפו מאז התקופה השחורה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, אולם מיקי פופיק עדיין זוכר את הדברים כאילו קרו אתמול. פופיק היה ילד בן 12 כשעלה עם משפחתו על קרונות הרכבת שהובילו אותם לאושוויץ. היום, כשהוא כמעט בן 80, הוא עדיין זוכר היטב כל יום ויום מהתקופה הנוראה ההיה והוא מספר בבהירות רבה את זכרונותיו אלו שש עד שבע פעמים בחודש במרכז סימון ויזנטל, בפני אולמות מלאים בתלמידי בית ספר.

     

    אני יושבת אתו בביתו שבלוס אנג'לס ומקשיבה לסיפורו אותו הוא הספיק לספר מאות פעמים בעבר, ועדיין, כשהוא מספר על הפעם האחרונה בה ראה את אביו ואמו ושני אחיו, קולו נשנק והוא מפסיק לדבר לכמה דקות.

     


    "כמו ניצולים רבים, גם מיקי נזקק לאישפוז ממושך לאחר השחרור". פופיק

     

    מיקי פופיק נולד בצ'כוסלובקיה כבן אמצעי למשפחה יהודית חמה ואוהבת. עד גיל שמונה חייו התנהלו בשקט יחסי, אבל אז, בשנת 1939, התחילו דברים

    להשתנות. העיירה בה גר הפכה רשמית לחלק מהונגריה והמורים הוחלפו. "הביאו לנו מורים הונגרים שונאי יהודים מובהקים. כשידענו שמורה אנטישמי הולך ללמד, ברחנו באותו יום מבית הספר. כך שבמקום תלמידים טובים, הפכנו לשחקני כדורגל. ההורים שלנו ידעו מזה כי הם היו צריכים לכתוב מכתבים למורים. אני זוכר שהיה לנו מורה אנטישמי אחד שהיה נוהג ללכת לבית המרזח ולהשתכר, החלטנו לתקוף אותו. כל ערב הוא היה חוזר הביתה, מתנדנד. היינו ילדים קטנים, אז אירגנו כמה נערים גדולים יותר, זרקנו עליו שמיכה והיכנו אותו מכות נמרצות, היינו מבסוטים כהוגן. שבועיים הוא לא יכול היה ללכת לבית הספר מהמכות. הוא ידע שיהודים היכו אותו, אבל לא ידע מי".

     

    ידעתם מה קורה במדינות השכנות?

    "לא. לא היה לנו מושג. היינו מאוד מנותקים. הקשר עם העולם החופשי הסתיים ברגע שהתחילה המלחמה. גם ב-1942 לא היה לנו מושג מה קורה בסלובקיה. היינו כותבים מכתבים לבני משפחה שלנו שגרו שם, אבל לא קיבלנו כל תשובה. ברדיו השמיעו רק תעמולה נאצית. ההונגרים פשוט שיתפו פעולה עם הגרמנים. הסימן הראשון שמשהו נורא קורה היה כששני ילדים פולנים, בני 14-13, ברחו מרצח בקרקאו ואחרי חודשיים בהם חצו את היערות של צ'כיה הגיעו לעיירה שלנו. משפחה יהודית אספה אותם והם סיפרו לנו סיפורי זוועה. הם דיברו פולנית ויידיש. ומאחר וצ'כית ופולנית מאוד דומות, הצלחנו להבין אותם. הם סיפרו לנו שבשבת בבוקר הכניסו 800 אנשים מהעיירה שלהם לבית הכנסת ושרפו אותם ואת בית הכנסת. שני הנערים האלו נעזרו באיזה גוי מקומי שהכיר אותם והוא נתן להם קצת אוכל וכסף ולקח אותם לגבול הצ'כי, משם נמלטו והגיעו אלינו. הרב של העיר שלנו ושאר המבוגרים לא האמינו לסיפורים. אמרו שהם מספרים סיפורים כדי שירחמו עליהם. אבל אנחנו היינו ילדים ושיחקנו איתם וידענו שהם מספרים את האמת. הם היו יושבים כל הזמן ובוכים על המשפחות שלהם. אני זוכר שההונגרים לקחו לנו, היהודים, את מכשירי הרדיו והיינו צריכים ללכת לשכנים לשמוע את החדשות. בבי.בי.סי התחילו לשדר דיווחים על המלחמה ושמענו על האסונות שקורים בפולין וברוסיה, אבל מעולם לא שמענו שיהודים נרצחים. העולם החופשי ידע בדיוק מה קורה באושוויץ, רק אנחנו לא ידענו".

     

    מתי הבנתם שאתם נמצאים בסכנה?

    "בחורף 1943. היטלר ידע שהנשיא ההונגרי שומר על היהודים אז הוא שם אותו במעצר בית והנאצים נכנסו להונגריה. היו אז 750 אלף יהודים בהונגריה. הורו לנו לארוז מזוודות ולקחו אותנו לבניין גדול בעיירה ושמו עלינו טלאי צהוב של מגן דוד. עדיין לא ממש דאגנו כי שמענו שהיטלר מפסיד את המלחמה ושהוא נסוג מרוסיה. בראשון במאי 1944, הודיעו לנו שאנחנו עוברים למחנה עבודה. הלכנו ברגל לתחנת הרכבת, בצידי הרחוב עמדו כל תושבי המקום והסתכלו עלינו מובלים אל מחוץ לעיר".

     

    איך הם הגיבו? ראית את השכנים שלך, ילדים שגדלת אתם?

    "כן, ראינו אנשים שהיכרנו והסתכלנו עליהם, רצינו לראות איך הם מגיבים ומתנהגים. חלקם הגדול של התושבים, בכו אבל היו כאלו שצחקו וזה נורא הכאיב לנו. לא האמנו שאנשים מסוגלים לצחוק כשהם רואים אותנו כך.היה כבר מאוחר מדי לברוח. כשהגענו לתחנת הרכבת, חטפנו את השוק הראשון שלנו. באנו לתחנת הרכבת וראינו קרונות להובלת בקר. שאלנו את אבא שלנו: הם מצפים שניסע בקרונות האלו? כמו חיות? והוא ענה: כמה נורא זה יכול להיות? הונגריה קטנה, כמה זמן כבר ניסע בקרונות האלו? שעה, שעתיים?

     

    היינו 55 איש בקרון. את יכולה לתאר לעצמך? בכל קרון יש מספר חלונות קטנטנים. היה חום נוראי, לא היה מספיק מקום לשכב, בקושי לשבת. כל עוד הדלת של הקרון הייתה פתוחה, עוד הרגשנו בסדר, אבל ברגע שסגרו את הדלת הבכי היה נורא, אי אפשר היה לזוז. השארנו מאחור הכל, חברים, בתים, רכוש והובילו אותנו כמו חיות.

     

    "בלילה הראשון, אף אחד לא ישן. איך אפשר היה לישון? זה היה נורא. בית השימוש היה דלי בפינה והצחנה הייתה איומה. בצהריים, הרכבת עצרה באיזשהו מקום. פתחו את הדלתות ונשמנו סופסוף אוויר צח. אמרו לנו לשלוח ארבע חברה צעירים עם סדין כך שיתנו לנו אוכל. נתנו לנו לחם ובצל ירוק ומים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי ברכבת חיילי אס.אס. סליחה, רוצחים. להיות חייל זה כבוד. אז כבר ידענו מי הם האס.אס. ידענו שהאנשים האלו נולדו רוצחים או שלימדו אותם להיות רוצחים.

     

    "לאחר שנתנו לנו את האוכל, סגרו את הדלתות ונסענו ארבעה ימים וארבעה לילות. בכל עצירה, הוסיפו עוד ועוד קרונות ועוד ועוד יהודים. לא ידענו לאן מובילים אותנו במשך כל הזמן הזה. ביום החמישי בבוקר, אחרי שכבר היינו גמורים לחלוטין, התעוררתי מוקדם וראיתי את אבא שלי מסתכל מבעד לחלון לראות היכן אנחנו. כשהוא הסתובב ראיתי דמעות בעיניו".

     

    פרידה באושוויץ

    קולו של מיקי נשנק והוא לא מסוגל לדבר מספר דקות כשהוא נזכר בפניו של אביו באותו בוקר נורא כשאביו הבין שהם הגיעו לפולין. "כשאנשים שמעו שאנחנו בפולין, היה עדיף כבר שמטוס יפציץ את הרכבת. אנשים פרצו בבכי נורא. אותם אנשים שלפני שנתיים לא האמינו לילדים שברחו מפולין, עכשיו הבינו שאלו סיפרו את האמת".

     

    חשבתם לנסות ולברוח?

    "כן. כשהבנו שאנחנו בפולין, התחלנו לתכנן את הבריחה שלנו. הייתה לנו תוכנית יוצאת מן הכלל. אספנו את הסכינים שהיו לנו ותכננו שבפעם הבאה שהרכבת תעצור, נתקיף את החיילים ההונגרים והגרמנים. הרי היינו רבים מהם. היו שם 80 קרונות וידענו שאין הרבה חיילים הונגרים וגרמנים ואנחנו 4000 איש ונוכל לתקוף אותם. אבא שלי ידע שלא כולנו נישאר בחיים, אבל לפחות חלק ינצל ויברח. נתנו לנו, הילדים, הוראות לרוץ לכל קרון ברגע שנעצור ולהודיע להם מה התוכנית כדי שכולם יצטרפו אלינו. אלא שחיילי האס.אס היו יותר פיקחים מאיתנו והרכבת לא עצרה. בשעה 4 לערך, הרכבת התחילה להאיט. רצתי לחלון וראיתי שלט ענק עליו היה כתוב בגרמנית: אושוויץ. אף אחד מאתנו לא שמע על המקום הזה עד אז.

     

    דקה או דקה וחצי אחרי זה, כשהרכבת נעצרה, השתררה שתיקה איומה בקרון ומחוצה לו. כאילו ידענו שאנחנו נמצאים במקום נורא ואיום. איש לא הלך לחלון לראות היכן אנחנו. הרגשנו כמו חיות שמרגישות שמתקרב אסון.

     

    "פתאום כל שמונים דלתות הקרונות נפתחו ביחד ומה שראינו היה מזעזע. ראינו אנשים במדי אסירים, פיג'מות כאלו עם פסים שנראו לנו כמשוגעים. הם עמדו ליד גדר חשמלית והאסירים האלו שהיו גם גרמנים וגם הונגרים וכל מיני בני לאומים, צעקו: לצאת, לצאת. רצינו לקחת את המזוודות שלנו, לנסות לעזור לזקנים לצאת, אבל אמרו לנו: לא. צאו, צאו. היה בלגן נוראי. חמישה ימים קודם לכן, היינו משפחות מסודרות, אנשים יפים ונקיים ופתאום אנחנו מובלים כמו חיות. אמי הייתה מאוד צעירה, בת 39 בסך הכל. שלחו אותה ואת אחי בן השלוש לתור ארוך בו עמדו זקנים וילדים. אני רצתי אחריה ואבי רץ אחרי ועצר אותי. הוא אמר לי: אתה ילד בר מצווה, אתה הולך עם הגברים. לא הייתי עדיין ילד בר מצווה, הייתי בסך הכל בן 12, אבל הוא רצה להציל אותי. אבי סחב אותי לתור בו הוא עמד עם אחי אנדרו, שהיה בן ה-16. אמי ראתה אותנו מרחוק ועשתה לנו שלום ביד וזו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותה ואת אחי הקטן".

     

    קולו של מיקי נשנק שוב מדמעות. מקץ דקה או שתיים, הוא מתעשת וממשיך לספר: "שאלנו את החיות האלו, לאן הם הולכים והם ענו לנו: הם הולכים למחנה הילדים. למעשה הם הלכו לקרמטוריום, וטוב שלא ידענו, כי לו ידענו, היינו משתגעים ואז היו מחסלים את כולנו. אחר כך הלכנו בעקבות גרמני עם מקל, שסימן שאני הולך עם אבא שלי ואחי. זה היה מנוגד לכל היגיון כי הייתי ילד קטן כזה והייתי שייך לתור הילדים, אבל בכל זאת צרפו אותי לאבי. בדרך לבניין שלנו, עברנו ליד אסירים שנראו לנו כמו מתים מהלכים. הם היו מאוד מאוד רזים. חשבנו לעצמנו שהם חולים. הם רצו לעברנו כי רצו אוכל, אבל לא היה לנו כלום לתת להם. עברנו עוד בניין ענק עם ארובה וחשבנו שזה בית חרושת בו נעבוד, אבל זה היה אחד מחמישה קרמטוריומים שעבדו בפול ספיד. הם עבדו מהר מהר כי היו כל כך הרבה יהודים שהגיעו לשם כל הזמן והיה צריך לשרוף אותם. הריח שנדף מהמקום היה נורא ואיום, אבל לא ידענו מה הסיבה.

     

    "אחר כך לקחו אותנו לבניין אחר ואמרו לנו להתפשט. חתכו לנו את השיערות ועשינו מקלחת מהירה מאוד של כמה שניות ונתנו לנו את הפיג'מות האלו של האסירים. כמובן שלא נתנו לנו תחתונים או גופיות. הנעליים היו משהו נורא ואיום. בקושי יכולנו ללכת אתם. הלכנו כמו זומבים כי הנעל הייתה עשויה מעץ והחלק העליון היה מבד. שמו אותנו כ-700 איש באיזה בניין. היו שם קאפוס, ביג שוטס, היו להם מגפיים מיוחדים והיה להם הרבה אוכל. אני זוכר שישבתי עם אבא שלי מאוחר בלילה והגיע אלי אחד הקאפוס והציע לי סנדוויץ', אבל סרבתי לקחת, מי הוא שיציע לי סנדוויץ'? אבא שלי התכופף אלי ואמר לי: קח את הסנדוויץ', אתה פה אסיר. כשאבא שלי אמר לי שאני אסיר, הרגשתי איום ונורא. ידעתי שאני אסיר אבל כשאבא שלי אומר את זה? לא לקחתי את הסנדוויץ', למרות שהייתי רעב. אחר כך כמובן הצטערתי מאוד כי הלכתי לישון על בטן ריקה.

     

    "הפרידו ביני לבין אבי ואחי שהיו בבניין סמוך. הילדים ישנו על ריצפת בטון שהייתה מאוד קרה, כי גם מיטות עץ היו יותר מדי לוקסוס עבורנו. הצטופפנו כולנו ביחד, כ-50 ילדים, כדי להתחמם קצת. הייתי הילד הקטן ביותר שם. בבוקר מוקדם מאוד, הקימו אותנו והוציאו אותנו למסדר. יותר מאוחר, בשעה 8 בבוקר, נתנו לנו ארוחת בוקר שהייתה תה שחור. זה לא היה ממש תה אלא מין מים עכורים אבל הם היו קצת חמים וזה היה יותר טוב מכלום. בצהריים נתנו לנו מעין מרק שהיה מסריח מאוד שאי אפשר לתת לחזירים. זה היה זבל אמיתי, הריח שלו היה נורא מסריח ולא יכולנו לבלוע אותו. רצינו מאוד לאכול, אבל זה היה בלתי אפשרי. בימים הראשונים נתנו את המרק לילדים הפולנים, אבל אחרי כמה ימים, הבנו שאין לנו ברירה ואכלנו את המרק המסריח והיקאנו אותו בכל פעם מחדש. הדבר הכי חשוב היה הלחם אותו קיבלנו בערב. זה היה לחם מאוד מיוחד. היינו צריכים להתחלק כ-16 ילדים בלחם. כל יום ילד אחר שם את החולצה שלו על הריצפה והיינו חותכים את הלחם והיה מאוד קשה לחתוך אותו כי הוא היה מאוד כבד וקשה ומלא בנסורת. לפעמים מצאנו שם גם חתיכות עץ של ממש. הגרמנים ידעו איך לעשות לחם עם נסורת עצים וקצת חיטה. בגלל הלחם או המרק חטפנו שילשולים, ובאושוויץ שילשול משמעותו מוות, כי אם היית חולה שלחו אותך לקרמטוריום. ילדים שלא הרגישו טוב ולקחו אותם למרפאה, שקראו לה 'הריביירה', לא חזרו משם לעולם. כל יום היינו רואים איזה חייל רוסי מת על הגדר החשמלית לאחר שניסה להימלט מהמקום. הבנו מהר מאוד שמאושוויץ אי אפשר להימלט".

     

    ראית את אביך ואת אחיך בזמן בו שהית באושוויץ?

    "כן, עד שהם עזבו חודש לאחר שהגענו. זה היה יום אחד ביוני. אבא ואח שלי באו להיפרד ממני, הם אמרו שלוקחים אותם למחנה עבודה בדכאו. כמובן שהיה קשה להיפרד, אבל שמחתי שהם לפחות יוצאים מהמקום הנורא הזה. אבי אז ישב לידי ונתן לי הוראות מאוד ברורות ובגללן אני יושב כאן אתך, כי זה מה שהציל את חיי. הוא אמר לי: מיקי, תרחוץ את הפנים שלך עם מחצית המים שאתה מקבל לשתות ואת החצי השניה של הכוס תשתה, כך שתראה בריא. תשתדל שהבגדים שלך תמיד יראו נקיים, אף פעם אל תגיד לאף אחד אם יהיה לך שילשול. במקרה שיהיה לך שילשול, לך אל אחד הבחורים שעובדים במטבח, תן להם חתיכה קטנה מהלחם שלך בתמורה לעץ שרוף, זה יקל על השלשול שלך. אבא שלי היה עם רופאים בתא והם ידעו את כל הטריקים איך להתגבר על שלשול. בסוף הוא אמר לי: מיקי, תבטיח לי שתעזוב את המקום הזה. תתנדב על כל דבר שלא יהיה, העיקר שתצא מכאן. הוא ידע שאם אשאר שם, אני אמות. התחבקנו והתנשקנו והמילה האחרונה שלו הייתה: אנחנו נראה אותך בקרוב בדכאו. הם הלכו וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים. אחר כך נודע לי שהרגו אותו ואת אחי שבועיים לפני השחרור. הם שוכבים היום בקבר אחים".

     

    איך נודע לך?

    "מכרים צ'כים שהכירו אותם והיו אתם שם סיפרו לי. אבא היה בן 44 במותו".

     


    "שבוע לפני השחרור, הזהירו האמריקאים את הגרמנים שלא יהרגו אותנו כי אחרת הם יענשו". פופיק (משמאל) לאחר שנה לאחר שחרורו

     

    סטירה ממנגלה

    בסוף יוני, מנגלה עשה מסדר במחנה. ידענו כבר מי זה מנגלה ושהוא מסוכן. שמענו שהוא לוקח ילדים לכל מיני ניסיונות. הוא שאל: למי יש ניסיון בעבודה עם ברזל או עבודה מכנית. הרמתי מייד את היד שלי. כל החברים שלי אמרו לי: מה אתה מרים יד? זה מנגלה. אבל אני לא ויתרתי כי זכרתי מה שהבטחתי לאבי, לצאת מאושוויץ בכל מחיר. מנגלה הסתכל עלי והייתה לי הרגשה שהוא יקח אותי. הוא עבר עלי ופתאום עצר, הוא חזר בחזרה, נתן לי סטירה על הפנים ואמר לי: קפוץ! ביטוי שהיו משתמשים בו לכלבים, אבל לא היה לי איכפת. לקחו אותנו 14 ילדים לצריף בכניסה למחנה ושם היה קצין אס.אס ששם לנו את המספרים על היד ואז הוא קרא את המספר שלי, 6193, כאילו שזה השם שלי עכשיו. אני דווקא הייתי מבסוט כאילו מישהו נתן לי פספורט לאמריקה, כי ידעתי שאני עוזב את המקום הזה. רציתי להראות לכל העולם את המספר שלי על היד.

     

    "נכנסנו למשאית וראינו את אושוויץ מתרחקת וזה היה מראה נפלא, לראות את המחנה הארור הזה מאחורינו. לקחו אותנו אחרי שעתיים של נסיעה למחנה עבודה, קרוב יותר לצ'כיה. זה היה מחנה קטן. עבדנו בבית חרושת ענק לתותחים. חזרתי לשם בשנת 1990 והוא עדיין עומד שם, הרוס. לעבוד בבית החרושת היה נס, חלום אמיתי. עשר שעות ביום עבדנו, עבדו שם גם אזרחים והגרמנים היו טובים אליהם. אסור היה להם לדבר אתנו. אני הייתי שליח, הייתי צריך לרוץ ולהביא להם כלי עבודה. היו כמה פולנים שידעו שאני צ'כי וכשהתקרבתי אליהם, הם הסתכלו לראות אם אין גסטפו באיזור ואמרו לי בשקט תגיד לחברים שלך שהרוסים מאוד קרובים ואתם תשתחררו בעוד כמה ימים. זו הייתה תחושה נהדרת. לפעמים קרץ לי אחד הפולנים בעין, ואני הבנתי שיש איזו חתיכת אוכל בזבל ושאני יכול לקחת אותה. זו הייתה הצורה שלו לעזור לי, כי אסור היה לו לעשות זאת באופן גלוי".

     

    למרות שהתנאים היו מעט טובים יותר מאושוויץ, דווקא במחנה העבודה ראה מיקי בפעם הראשונה איך רוצחים הנאצים יהודים בדם קר. "פעם בשבוע נערך שם טקס רציחות. בשביל האס.אס היה מדובר בשעשוע שבועי. בשבילהם זה היה תענוג לרצוח. הם היו מסתובבים בבית החרושת במשך השבוע ורושמים שמות של יהודים. אם למשל יהודי שבר כלי, היו רושמים את המספר שלו. אם מישהו רץ לבית השימוש, האשימו אותו שהוא ניסה לברוח. בכל יום ראשון, הכינו ספסל עם חבלי תליה בשביל חמישה-שישה אנשים. ערכו מסדר והכריחו אותנו לראות איך תולים אותם. אם היינו מורידים את העיניים, היינו חוטפים מכות. זה היה מחזה נורא כי לקח למסכנים האלו זמן למות. הם הרי לא מתו מייד, זה לוקח כמה דקות, הגוף שלהם התעוות באוויר וזז לכל מקום. הנאצים צילמו תמונות בשביל לשלוח למשפחות ולחברים שלהם כמזכרות".

     

    התקווה היחידה שהחזיקה את מיקי ושאר חבריו הייתה האמונה שהרוסים יגיעו וישחררו אותם. "חיכינו וחיכינו, אבל הם לא באו. בינואר 21, 1945, הרוסים הפגיזו את בית החרושת. חשבנו שהנה, נשתחרר, אבל זה לא קרה. במקום זה, הנאצים החליטו להעביר אותנו משם למחנה אחר. הם לקחו אותנו להליכה בת 16 קילומטר בשלג עמוק עמוק, עם כפכפי העץ שלנו, לבושים בפיג'מות דקות לגופנו. כך הלכנו מהבוקר עד הערב, 12-10 שעות. היה קור כלבים, מעלות מתחת לאפס. לי היה מזל כי הפולני הטוב שנתן לי אוכל, חתך חתיכות בד מווילונות המטבח ונתן לי כך שאוכל לכסות את כפות הרגליים. נתתי חתיכות גם לחברים שלי ואיכשהו הרגליים שלנו לא קפאו. היו הרבה אחרים שכן קפאו ולא יכלו להמשיך ללכת, הגרמנים לא טרחו אפילו לירות בהם כשהם נעצרו והתיישבו על השלג, הם פשוט קפאו למוות.

     

    "בסופו של היום, הכניסו אותנו לקרונות ונתנו לנו שתי פרוסות לחם ואמרו לנו שזה צריך להספיק לשלושה ימי נסיעה. לא היה לנו איכפת, חיסלנו את הלחם באותו היום ובשאר הימים פשוט אכלנו שלג, כי לא היה לנו שום דבר אחר לאכול. הרבה מתו בקרון, נסענו עם גופות מתות, אבל לא היה לנו איכפת, אלו היו החברים שלנו, איך יכולנו לזרוק אותם החוצה?"

     

    לאן הסיעו אתכם?

    "למאטהאוזן".

     

    מחנה הילדים במאטהאוזן

    "במאטהאוזן היה גם סימון ויזנטל, אבל לא היכרתי אותו אז. היכרתי אותו רק כאן, בלוס אנג'לס, בן אדם יקר מאוד. הגענו למחנה ריכוז בהרים של האלפים. זה לא היה מחנה ריכוז רגיל. היינו צריכים לעלות בשלג עמוק לעבר המבצר שנראה מאוד מפחיד. בנו אותו מאבנים ו-186 מדרגות הובילו למעלה אל המחנה. עד היום אפשר לראות את הדם שנשפך על האבנים האלו. נסעתי לשם לפני מספר שנים ולקח לי חצי שעה לעלות את כל המדרגות האלו. כשהגענו למחנה אמרו לנו: תצטרכו להתקלח. אז כבר פחדנו כי שמענו על המשרפות. שם ראיתי את הדבר הכי מפחיד שאנשים מסוגלים לעשות אחד לשני: הקאפוס של המחנה רצחו את הקאפוס שהגיעו אתנו ממחנה העבודה. היו בסך הכל 16 קאפוס. רובם, לא היה לי איכפת מהם. שימותו. הם לא היו בני אדם. אבל היו גם טובים ביניהם. הקאפוס של המחנה הרגו אותם במכות, כדי שאלו החדשים לא יקחו להם את העבודה. זה היה מין חוק לא כתוב שצריך להרוג את הקאפוס מהמחנות האחרים. לראות בשר ועצמות על הריצפה היה דבר מזעזע.

     

    "אחר כך לקחו אותנו לצריפים. מחוץ לצריפים ראיתי גופות מתות בערימות בכל מקום. לא היו להם שם קרמטוריום ולא הייתה להם דרך לשרוף אותם. בערימות היו גם כמה אנשים שעדיין נשמו, אבל הגרמנים הורידו מהם את הבגדים והשליכו אותם לערימת הגופות המתות, כדי שימותו שם. הלכלוך במאטהאוזן היה משהו זוועתי. הכינים אכלו אותנו, היינו מזוהמים.

     

    "ערב אחד, אנחנו הילדים לא התנהגנו טוב, כי אף אחד מאתנו לא רצה לישון ליד הקיר שהיה מאוד קר ולח. הקאפוס לא הצליחו להשתלט עלינו והם קראו לאס.אס שמאוד שמחו לבוא ולהשליט סדר. הוציאו את כל הילדים החוצה, 120 ילדים בסך הכל, והורו לנו לעמוד מבלי לזוז בתוך השלג שעה שלמה. קפאנו מקור וניסינו להחליף רגליים ובכל פעם לעמוד על רגל אחת, אבל האס.אס היכו אותנו בישבן. לכולם קפאו הרגליים. הרגל שלי קפאה ו-20 שנה לאחר מכן עוד סבלתי מכאבים עזים ברגל. היו ילדים שמתו בכלל, הם לא יכלו לעמוד בקור הנורא. אחרי שעה, החזירו את מי שנותר בחיים לצריף והחליטו להפעיל אותנו כדי שנתחמם. הורו לנו לעשות שכיבות סמיכה. זה היה מאוד קשה כי היינו מאוד חלושים. אחרי 10 דקות, הורו לנו לקום והחבר שלי שהיה כמו האח שלי, רוברט, ניסה לקום ולא הצליח. הוא נאחז במכנסיים שלי כדי לקום. עזרתי לו לקום, אבל מאחורינו עמד סמל קאדוק, כך קראנו לו, אחד הרוצחים של מאטהאוזן. הוא ראה שעזרתי לחבר שלי לקום, הוא ניגש אלי ונתן לי בעיטה חזקה בגב. עפתי ונפלתי ארצה. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שאני הולך למות. הכאב היה איום ונורא, לא יכולתי לנשום, דם יצא לי מהפה ומהאף. הרגשתי שאני נחנק. החברים באו ועזרו לי לקום. הכאבים נמשכו חודשים, למעשה שנים. כל כמה זמן, היו לי התקפות כאבים עזים במיוחד. שנים מאוחר יותר, ב-1948 בזמן מלחמת השחרור בישראל, הייתה לי התקפת כאבים איומה. לקחו אותי לבית חולים בירושלים והרופא שבדק אותי והודיע לי שאיבדתי את הכליה שלי. הוא לא הבין איך הצלחתי להשאר בחיים עם כליה אחת. המכה הזאת של אותו נאצי הרסה לי את הכליה לחלוטין. הכליה פשוט התכווצה. בארה"ב הראו לי את צילום הרנטגן של הכליה שלי והיא בגודל של זרע קטן".

     

    שחרור בגרמניה

    "הנאצים הקימו מחנה של אוהלים, היינו 17 אלף איש וחיינו בתנאים איומים. בתחילת אפריל, בא מטוס וזרק עלינו שתי פצצות. התעוררנו בבוקר וראינו גופות של אנשים בכל מקום.

     

    "שבוע לפני השחרור, הזהירו האמריקאים את הגרמנים שלא יהרגו אותנו כי אחרת הם יענשו. אז הגרמנים לקחו אותנו לצעדת מוות. הם קראו לזה 'פינוי', אבל זה היה שקר, הם רצו שנמות בדרך. הם פחדו בשלב הזה להרוג אותנו בגלל האמריקאים. הם לא רצו הרבה אנשים מתים במחנה כי ידעו שהאמריקאים מגיעים ופחדו מהם. הם ידעו שזה סוף המלחמה. אנחנו לא ידענו.

     

    "התחלנו ללכת וביום השלישי של ההליכה הגענו לגשר של נהר הדנובה בלינץ. כשעברנו את הנהר, ראיתי חיילים גרמנים והונגרים בנסיגה. איך שעברנו את הגשר, הם פתאום התחילו לפתוח באש עלינו. חלק קפצו למים, גם אני רציתי לקפוץ, אבל זרקתי את עצמי על על הריצפה ואחרים זרקו את עצמם עלי. כשהאש הפסיקה אחרי שתי דקות, לא הייתה עלי שריטה. חיילי האס.אס הורו לנו לפנות את הגשר מהגופות ואחר כך הורו לנו לנקות את הגשר מהדם, כי מדובר בגרמניה, הכל צריך להיות נקי. בערב גמרנו בתוך היערות. היו שם צריפים והיה לי אינסטינקט שמדובר במקום מסוכן. היה בכל צריף חלון אחד ומסביבו תעלה. הבנתי שהמטרה שלהם הייתה להרוג אותנו ולזרוק אותנו לתעלות ולשרוף אותנו, אבל כנראה שלא היה להם דלק, אז התוכנית התבטלה.

     

    "היינו שם ארבעה ימים ולא היה לנו מה לאכול. אכלנו את השרפים של העצים, לא היה שום דבר אחר לאכול. אנשים מתו על ימין ועל שמאל. בחמישה במאי, אחר הצהריים, יצאתי לחפש קליפת עץ לאכול, אבל גם אלו לא נותרו כבר. פתאום שמעתי הוראה בגרמנית לשומרים לרדת ממגדלי השמירה. לא הבנתי על מה מדובר אבל פתאום ראיתי את השומר רץ למטה וזורק את הרובה שלו הצידה ואז הבנתי שאנחנו משוחררים.

     

    חיילי האס.אס זרקו את המדים שלהם ולבשו בגדים אזרחיים ונעלמו להם.

    "רצתי לכיוון של הצריף של האס.אס וראיתי שלט עליו כתוב: מטבח. ראיתי בפינה לחם של הצבא הגרמני, מילאתי את החולצה בלחם וכשרציתי לצאת זה היה בלתי אפשרי כי עשרות אסירים יהודים ניסו להיכנס למטבח וגם לקחת אוכל. איכשהו יצאתי החוצה, הלכתי לצריף שלי וכל הילדים התנפלו עלי ולקחו לי את כל הלחם. סלחתי להם, היינו כולנו חיות, רעבים מאוד. לקחתי את שני החברים הטובים שלי ועזבנו את המחנה, היה אז לילה. היו יריות בכל מקום.

     

    "הייתי בן 14 כשהשתחררנו. דבר ראשון, הורדנו את הנעליים, כי היה כבר אביב והנעליים שלנו היו מאוד לא נוחות. התחלנו ללכת ולדמיין לעצמנו איזה מאכלים נאכל כי היינו מאוד רעבים, אבל פחדנו לרדת מהכביש הראשי. היינו מאוד מלוכלכים ונראנו כאילו ברחנו ממחנה מצורעים. פתאום שמענו צעקה: תעצרו! ראינו טנק עם חיילים אמריקאים. זה היה כמו לראות מלאכים. רצינו לחבק ולנשק אותם, אבל הם עצרו אותנו כי ראו כמה שהיינו מלוכלכים. לא ויתרנו וחיבקנו את הרגליים שלהם ונישקנו את הנעליים שלהם. כל כך שמחנו לראות אותם. זה היה חלום. ביקשנו מהם אוכל, אבל לא היה להם. הם הגיעו לחפש את המחנה ממנו הגענו. ברגע האחרון לפני שעזבנו, הם הוציאו מסטיקים, כי זה הדבר היחידי שהיה להם ונתנו לנו. לא טעמנו בחיים מסטיק עד אז.

     

    למחרת בבוקר הגענו לעיירה, שם היו חיילים אמריקאים שנתנו לנו שמיכות ואוכל והורו לנו ללכת לאיזה בית שם יכולנו לישון. כל הלילה אכלנו וכשלא יכולנו לאכול יותר, הסתכלנו על האוכל. אחר כך הלכנו לעיירה לגנוב אוכל. גנבנו אוכל מהחנויות, מהבתים, מהצבא האמריקאי ואחר כך חזרנו לחדר שלנו ומילאנו אותו באוכל. היינו מבסוטים שיש לנו אוכל. אחרי יומיים ראיתי התקהלות של ילדים פולנים שצרחו בהתלהבות אס.אס קאדוק, אס.אס קאדוק והיכו מישהו ששכב על הריצפה".

     

    זה היה הנאצי שבעט לך בכליה?

    "בדיוק. הילדים הפולנים זיהו את סמל קאדוק, לאחר שניסה להתגנב למטוס הובלה, כמו הרבה חיילי אס.אס כמוהו, והתנפלו עליו במכות. זרקתי את כל מה שהיה לי בידיים ורצתי אליהם. ראיתי את האדם הגדול הזה על הרצפה. הילדים הפולנים הרביצו לו מכות רצח. אני הצטרפתי אליהם בכיף ונתתי לו מכות בבטן. חייל אמריקאי שראה אותנו, רץ וירה באוויר כדי שנתפזר. שאר הילדים התפזרו אבל אני נשארתי שם, רציתי לראות מה יקרה. צעקתי לעבר האמריקאי: 'אס.אס קאדוק!' והנבלה צעק: 'לא, אני לא אס.אס!' אני לא ויתרתי והמשכתי לצעוק לעבר האמריקאי שמדובר בחייל אס.אס. האמריקאי לא הבין מה שצעקתי עד שהסברתי לו בשפת הסימנים שיש לאיש הזה כתובת קעקע של אס.אס מתחת לבית השחי, כמו חיילים נאצים רבים אחרים. בסופו של דבר הוא הבין וירה לו כדור בראש. הייתי מבסוט, אמרתי לו את המילה היחידה באנגלית שידעתי: טנק יו! וברחתי מהמקום".

     

     

    בבית, לבד

    כמו ניצולים רבים, גם מיקי נזקק לאישפוז ממושך לאחר השחרור. "אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת, רק שראיתי חדר יפה עם מיטות וסדינים לבנים ואז איבדתי את ההכרה. היה לי טיפוס קשה מאוד. חודש שלם הייתי בין החיים והמוות. היה שם רופא אמריקאי, שטיפל בי מאוד יפה והורה לאחיות לתת לי כל מה שאני רוצה. לא חשבו שיש לי הרבה סיכוי לחיות, אבל לאחר חודש התאוששתי והחלטתי לעזוב את בית החולים. היו לי הרבה שוקולדים שקיבלתי מהאמריקאים ונכנסתי אתם לבית באיזור והצעתי לבעלת הבית את השוקולדים בתמורה לבגדים. היא באמת נתנה לי בגדים וקיצרה לי אותם קצת, כי היו גדולים עלי ואני החלטתי לנסוע בחזרה הביתה".

     

    הדרך חזרה ארכה שישה ימים. "לא היה קל לנסוע בחזרה בגלל שמסילות הרכבת היו מופצצים והייתי צריך להחליף רכבות. בדרך הביתה קרה לי דבר מופלא, פגשתי שם חייל עם מדים שמעולם לא ראיתי. על הזרוע היה לו דגל עם מגן דוד והכיתוב: פלשתינה. הוא סיפר לי שהוא חייל בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. הייתי בהלם. הייתי במחנות ההשמדה ופתאום אני רואה חייל יהודי. הוא סיפר לי שהוא נסע לארץ ישראל בשנת 1936 ועכשיו הוא חוזר לראות אם מישהו ממשפחתו באירופה נותר בחיים".

     

    כשמיקי הגיע בסופו של דבר לעיירה שלו, הוא גילה שמ-2,200 תושבי העיירה היהודים שגרו בה בעבר נותרו רק כ-80 איש. "כשהגעתי לעיירה, הגויים ניגשו אלי. הם לא ידעו מי אני אבל ראו מאיפה הגעתי וחיבקו אותי. הם הפנו אותי לבניין בו שהו כל שאר ניצולי השואה היהודים. זיהיתי חלק מהם. הייתה שם דודה אחת שלי, אבל המשפחה שלי לא הייתה שם. זו הייתה הפעם הראשונה בה למדתי שכולם נרצחו, שאין לי הורים ואין לי אחים ושאני לבד בעולם, זו הייתה הרגשה יותר גרועה מאשר להיות במחנה. כי במחנה, תמיד את מקווה שיהיה בסדר, אבל כאן.....". קולו של מיקי שוב משתנק מדמעות.

     

    מה עשית?

    "היה מאוד קשה. התחלתי לעבוד. היינו 80 איש והממשלה הצ'כית לא נתנו לנו כלום. היינו ניצולי שואה ורצו שנלך ללמוד, למי היה ראש ללמוד? הלכתי לעבוד במאפיה".

     

    בשנת 1948, כשהוא בן 17 בלבד, עלה מיקי פופיק לארץ ישראל. הוא זייף את תעודת הלידה שלו כדי שיתירו לו להתגייס כחייל ונלחם במלחמת השחרור. מספר שנים לאחר מכן הוא נישא לניצולת שואה אחרת בשם אסתר. "אשתי אכלה ממני הרבה מרורים", הוא אומר, "הייתי בן אדם אבוד".

     

    מיקי מודה שהתקשה לדבר על מה שעבר במשך שנים רבות. הוא היה אכול בכעס ובמרירות וסירב לדבר על השואה ועל המשפחה שאיבד. בסופו של דבר, אשתו החליטה להתייעץ בפסיכולוגים, שעודדו אותה לנסוע אתו לאירופה ולבקר במחנות בהם שהה. רק כך הוא יוכל להתאבל על ילדותו ומשפחתו האבודים, רק כך יצליח להשתחרר מהטראומה.

     

     

    ממשיך לספר

    בשנת 1969 שב מיקי בפעם הראשונה לאירופה. הוא עמד ליד גדר המחנה באושוויץ, אחז בגדר בחוזקה ובכה בכי תמרורים. מאז הוא שב לבקר במחנות ההשמדה שוב ושוב ומדבר על אותם ימים ארורים מספר פעמים בחודש, שוב ושוב, בפני תלמידי בית ספר, חברי כנסיות וסתם אנשים שאין להם דבר עם השואה.

     

    אנשים לפעמים שואלים אותו מאיפה הוא שואב את הכח לדבר ולספר את סיפורו ומיקי עונה להם בפשטות: "אתם נותנים לי את הכח. אני מקבל מכתבים מתלמידים שמגיעים מכל רחבי קליפורניה למרכז ויזנטל ואלו מכתבים כל כך מרגשים. רוב האנשים שמגיעים למרכז כלל אינם יהודים, אבל חשוב להם לדעת מה קרה".

     

    מה אתה חושב שיקרה כשאחרוני ניצולי השואה כבר לא יהיו כאן לספר את סיפורם?

    "לפני מספר שנים התחילו לתעד את הסיפורים שלנו בסרטוני וידיאו. זה כמובן לא אותו הדבר ואנשים עדיין קמים ויוצאים כשהם צופים בסרטון וידאו של ניצול שואה, דבר שלא קורה כשאני מדבר בפני קהל. אבל אני מאמין שהם עדיין יגיעו וירצו לדעת. וכל עוד אני כאן, אני אמשיך לדבר ולספר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים