שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    איך תגידי לגבר שלך שאת לא מרגישה יפה?

    איך אומרים לו - אני רוצה להיות אחת שלא שמה פס, אבל זה לא עובד לי, תמיד אוחזת בשבט הביקורת, מפנה אותו כלפי עצמי. אני רוצה להיות סקסית, ואשה שאוהבת את עצמה, לימדו אותי בעיתונים, זה סקסי. בתוכי מתגברת צעקה, צאי כבר לחירות, שחררי אותך מהשלשלאות של עצמך

    הוא שאל אותי אם הכל בסדר, "פתאום הקול התכווץ לך". וואלה, צודק. אני מרגישה את הרעד שמסתנן בין שפתיים, הבכי הזה שמאיים להתפרץ, דווקא כשאני מדברת איתו בטלפון. בטח בגלל ששאל אם הכל בסדר, השאלה הכי מסוכנת. מצבי הרוח האלה, אם אפשר היה לקשקש אותם ממני והלאה ולהיות אחת, מלאת שמחת חיים, שטורפת את החיים באיזו צבעוניות מטריפה בלי שתבצבץ מתוכי מפלצת המלנכוליה הזו, מטעה אותי לחשוב שכיעורה הוא כיעורי.

     

    הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים

    בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

     

    הוא שאל אותי מה קרה לי, שקופה באוזניו. שותקת, לא מצליחה למלל את התחושה. איך אומרים "מותק המפלצת התעוררה"? אני צריכה לסמם אותה בשינה. לא רוצה לגלות את כל חוסר הביטחון הזה, בעיקר לא לעצמי, הוא רואה אותו גם כך, אני לא מנסה להסתיר דבר, אבל גם לא יודעת לדבר. איך אומרים לגבר שלך, אני לא מרגישה יפה בעצם? בי נשבעתי לא להיות בחורה שכזו, בחורה שנכבית כשהיא מרגישה לא כל כך יפה בעצם. איך שבבת אחת האש יודעת לכבות עצמה בתוכי, מקרינה עצבות מוזרה. מקולקלת? מקוללת?

     

    איך אומרים לו - אני רוצה להיות אחת שלא שמה פס, אבל זה לא עובד לי, תמיד אוחזת בשבט הביקורת, מפנה אותו כלפי עצמי. אני רוצה להיות סקסית, ואשה שאוהבת את עצמה, לימדו אותי בעיתונים, זה סקסי. אין ספק, אני מוכרחה להפסיק לקרוא כאלה עיתונים - כמה מוזר לקרוא לעיתונים שגורמים לנשים לשנוא את עצמן "עיתוני נשים". הם גם אומרים שאנחנו צריכות להיראות קצת יותר כמו בובת ברבי, חטובות ויפות. נו אז? מהיום להיות מכוערת, זה הכי אחותי. אני אהיה מכוערת, הכי מכוערת שאפשר, הכי מכוערת מכולן, פעם אחת ללי, הפוך על הפוך, לעזאזל תתפרעי!

     

    האם לעולם לא אדע קבלה עצמית אמיתית?

    בתוכי מתגבר לו קול של צעקה, צאי כבר לחירות, שחררי אותך מהשלשלאות של עצמך, כבלים של חוסר שביעות רצון. מסתחררת לי שאלה, האם לעולם לא אדע קבלה עצמית אמיתית? כזו מזוככת, נקייה מהלקאה עצמאית, מרצון להקיא את עצמי אל החוץ, להיות טובה יותר, יפה יותר, שנונה מספיק. מה יהיה? משאלה אחת, מחשבות על חופש, לעמוד מול המראה ולהגיד, זה מה יש ואת זה אני אוהבת.

     

    תאוותנית שכמוני, רודפת בצע, לא מספיקה לי אהבה של אחר, שאוהב אותי (שאלוהים תעזור לו) כמו שאני, מוכרחה לבקש גם מעצמי אהבה, ללא תנאים. אהבה שלא תלויה במידת הג'ינס או באודם בלחיים. איך אפשר לבקש ממישהו לאהוב אותך כמו שאת, כשאפילו את לא אוהבת את עצמך כמו שאת? הוא בוודאי צריך להיות מאוד מוכשר.

     

    איך להסביר למוכשר הזה, הגבר שמעולם לא חשבתי שאחבוק בזרועותיי, הגבר שקטונתי מלדמיין, איך להסביר לו שאני נקבה קטנונית, שמצב הרוח שלה תלוי במצב העור, תלוי על בלימה? מי רוצה לחיות עם אחת כזו, שטובה בירידות - אבל רק כשהן על עצמה? איך מסבירים שאני, בחורה עם סבלנות של חמש דקות מול המראה, מסתובבת בתוך מסכה של מישהי שרוצה להיראות יותר ממה שהיא? איך אומרים את כל זה, בלי לומר דבר? אני רוצה להגיד הכל, אבל לא מצליחה להוציא מילה, רק לא למלל את המחשבות האלה, לא לתת להן במה, שלא ישמעו אותן. אני מסרבת להכיר בקיומן, הן אינן וגם אני שפויה. אבל אני לא כל כך, לא בעניין הזה במיוחד, הולכת עם שק ביקורות עצמיות בבטן, פלא שהיא כואבת?

      

    אם להיות עצמי זה כל מה שאני יכולה, מסתבר שזה גם גבול היכולת שלי, לא יכולה להיות אפילו מה שאני?! מחשבה מטרידה. במציאות אין פוטו-שופ, אף אחד לא ישטח לי את הקימורים, יעמיד לי את החזה ויחליק לי את עור הפנים. לצערי, זה לא הטור הראשון שאני שמה מולי את המראה הזו, מראה מקולקלת, אני פונה אליה "ראי ראי של הקיר" , והיא לא משתפת פעולה, במציאות אין מראות בסגנון שלגיה. לצערי, זה לא הטור הראשון שאני מסתכלת במראה הזו, שוב נופלת לאותה המלכודת שאני שמה לעכברה שאני, אבל אולי זה יכול להיות בכל זאת הטור האחרון?

     

    זה מוכרח להיות הטור האחרון. זהו, לא תשמעו אותי יותר מדברת על הריקוד הזה, מורידה את נעלי הבלרינה, את בגד הגוף שמדגיש בדיוק אבל בדיוק את הקילוגרם שהתווסף לי כשהסכמתי לוותר על השליטה, להתאהב ולהגיד "כן", לעוגות שוקולד זאת אומרת. ככה זה, באהבה אין מקום לשליטה, יש מקום לוויתורים, לחופש. מי אמר שחופשי זה לגמרי לבד? החופש האמיתי הוא להרשות לעצמך להיות מי שאתה עם מישהו אחר, החופש האמיתי הוא להסכים להעלות שני קילוגרמים, כי הרבה יותר כיף לאכול סטייק ביחד מאשר סלט לבד.

     

    שנים הייתי בטוחה שהחופש האמיתי הוא לקום באיזו שעה שמתחשק לי, לכלות את זמני בחדר כושר ביום שישי, בלי שאצטרך לחזור לבעל, לילדים, בלי שיהיה מי שיגיד לי שיש איזו מחויבות אחרת שלא מסתדרות עם התוכניות לעשות בדיוק, אבל בדיוק מה שבא לי - לישון 12 שעות. לא שמתי לב אפילו איך אותה שגרה, נפלאה ככל שתהיה, כובלת אותי, כמה קשה להשתחרר ממנה, איך שכשהוא אמר "תתקשרי אליי מחר ב-9 בבוקר, ניפגש" הסתכלתי עליו בתדהמה, "השתגעת? עד 12 אני עדיין ישנה". השעה באמת היתה 12 בבוקר באותו יום שבת כשהתעוררתי - לגמרי לבד.

     

    חופש זה לא לבד, לא. לבד זה אוסף של הרגלים קטנוניים שאמורים היו לשמור עליי מפני עצמי, מפני השדים שלי, שדים של חוסר שביעות רצון, שדים שאומרים שצריך להתאמן יותר, לאכול פחות ולישון, זה טוב לעור הפנים לישון. חופש זה לנסות, להעז, להיות אמיצה, לקבל את עצמך, לטעום טעמים חדשים - הרגלים של גבר לדוגמה. חופש זה לפרוץ את גבולות הבועה ולהרשות למישהו להציץ פנימה, חופש זה לחייך כשהוא מסתכל עליך ערומה, חופש זה לנסוע איתו לצפון בלי שמפו, חופש זה להסתכל במראה ולהגיד - "ראי ראי שעל הקיר, אני לא צריכה להיות מושלמת, אני רוצה להיות אני". ללי בלו, מודל יוני 82', מהדורה מוגבלת - יש במלאי אחת בלבד, ורודה, אגב.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא רוצה לגלות את כל חוסר הביטחון הזה
    צילום: Index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים