שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    טעמו העצוב של עץ הדעת

    רוז, גיבורת "טעמה העצוב של עוגת הלימון" וילדה ממשפחה אמריקאית רגילה לכאורה, מגלה על עצמה שניחנה בחוש מיוחד - להרגיש את רגשותיו של מי שהכין את האוכל. הסופרת איימי בנדר לוקחת את הקוראים למסע נפלא של היתכנות על-חושית

    במשפחה אמריקאית נורמלית לכאורה בפרברי לוס אנג'לס העייפה, מתגלה אלינו בחשיפה איטית סיפור נפלא

    עם מוטיב פנטסטי המתפשט לאורכו ככתם דיו, ומתגבש למלוא העוצמה רק לקראת סופו: רוז, ילדה למשפחה אמריקאית ממוצעת, מגלה על עצמה שניחנה בחוש מיוחד - להרגיש את רגשותיו של מי שהכין את מה שהיא אוכלת.

     

     

    הגילוי העצמי הזה מתרחש כאשר היא טועמת לראשונה מעוגת הלימון שאפתה עבורה אמה ליום הולדתה ה-9,

    דרכה היא מתוודעת לרגשות של עצב, סבל, תיסכול ובדידות שחווה אימה. נוכח תחושות אלה שחווה רוז על עצמה היא מתוודעת לעולם שמאחורי הקלעים של דמות האם, ובהמשך אף לרומן שמנהלת אמה מחוץ לנישואין. 


    אמת אחת בפה ואחת בלב (עטיפת הספר)

     

    כך בעל כורחה טועמת רוז מעץ הדעת: חשיפת הגיבורה-הילדה לרגשות מעולם המבוגרים מעלה את הסיטואציה לרובד מטאפורי ומציף שאלות על ילדים שסופגים התנהגות הורית "באוכל", כמשל לילדים שסופגים את ההתנהגות הלא מילולית של הוריהם, כמו השאלה האם ניתן להסתיר באמת משהו מילדים כאשר אמת אחת בפה ואחת בלב?

     

    לנגוס בתמימות

    עם כל ארוחה נוגסת רוז בתמימות שלה עצמה, ונחשפת דרך האוכל לרגשות וסיטואציות המבגרות אותה וממדרות אותה מבנות גילה. את חוויה זו, היא אינה יכולה לחלוק כמעט עם איש. המעמד החדש שם את רוז במקום מאוד בודד, בדידות אותה חולקים כל בני המשפחה, כל אחד בדרכו.

     

    פרט לרוז ישנו האב שאינו נכנס לבתי חולים, גם לא ברגעים החשובים באמת כמו בלידת ילדיו, והתנהגותו מאירה את בדידותה של האם בתו נישואיה, לצד מוזרותו של האח הגאון שקנה בכספו מנעול לחדרו וחי חיי סיגוף נזיריים.

     

    האם, שעוצמת קשייה מוגברים על ידי הכותבת כבר בתחילת הסיפור, אך רק מעיניה של רוז שחווה אותה על בשרה, עוד מאירה את היחיד בתוך המשפחה דרך הקשר עם אימה. אותה סבתא שגרה הרחק ולעולם לא מגיעה לבקר או מקבלת ביקורים. האם הראשונית ביותר בשושלת שמובאת לקוראים, בוחרת לתקשר עם נכדיה דרך חבילות דואר הנשלחות מעת לעת, וממכילות חפצים ישנים כמו ממאה אחרת, ופרטי ריהוט אשר עם פריסת העלילה ינהלו דיאלוג מאגי עם האח, ג'וזף.

     

    רוז היא לא היחידה במשפחה הזו שזכתה (או קוללה) בתכונות סוריאליסטיות. גם אחיה מתגלה בהמשך כבעל יכולות פנומנליות, מה שגורם לה לפרש את מבטו כמי שנולד זקן, ולהרגיש את הענן המיסטי המרחף מעליו בשנות ילדותם, גם דרך סיפורו של סבה שניחן בחוש שישי, מיוחד לא פחות משל נכדיו.

    .

    בין לבין שזור סיפור אהבתה הילדית של רוז לג'ורג, חברו של ג'וזף אחיה, שגם הוא, כמותה, מכיל את הסיצוטציה המשפחתית. בין השניים שוכן קשר הדוק, שכן הוא היחידי שהאמין לה על כישוריה ושותף לסודה, ובדיעבד מסתבר שהוא שותף גם לסודו של אחיה.

     

    הארוס שבאוכל

    מפליא שבכתיבה על נושא חושי כל כך נוכחותו של האֶרוֹס ברומן נשארת דלה, ואין בה גלישה אירוטית של החוויות כפי שמצופה מדבר חושני כמו אוכל, (כמו לדוגמא בספר "כמו מים לשוקולדה", בו הפנטזיה והקסם היו תוצר של ההקבלה בין אוכל לאירוטיקה). ההשוואה המתבקשת בין הקירבה החושית בין אוכל למין, מוסתטת הצידה לטובת הפוקוס למרכיבי חומרי הגלם השונים ומאיפה הגיעו, ומה עבר על האנשים שהכינו אותם - פתרון שכלתני שניתן, אולי בגלל שברוב הספר רוז עודנה נערה מתבגרת וטרם אישה.

     

    נקודה חלשה יותר בספר הזה, היא רוח ההאפי אנד האמריקאי שאופפת אותו: רוז היא

    גיבורה משום שעברה תהליך של קבלה עצמית והפכה את המגרעה הכי גדולה שלה ליתרון. רק כאשר היא מקבלת את עצמה כבעלת כוחות, היא מאפשרת גם לסביבתה לקבל אותה, ולראייה: בסוף הסיפור היא מוצאת נחמה בעבודה אצל זוג מסעדנים שגילו את כוחותיה ולא במקרה.

     

    סיטואציות רבות בסיפור מתוארות בצורה קולנועית ונדמה שכוחה של בנדר כסופרת מתפרש דווקא במה שהיא מעבירה לנו בין המילים, בדברים הלא כתובים, דבר התואם את האופי החידתי של הרומן. כך ב"טעמה העצוב של עוגת הלימון" איימי בנדר מטפטפת לנו את ההיתכנות העל-חושית באיטיות ובמידה שאינה מעוררת התנגדות, ולוקחת אותנו ביד למסע סביב האפשרות הזו, ועל כך זוהי יצירה נפלאה פשוט.

     

    "טעמה העצוב של עוגת הלימון", מאת איימי בינדר. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת אחוזת בית. 296 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בנדר. על החוש השישי
    צילום: max s.gerber
    לאתר ההטבות
    מומלצים