איך כותבים דברי אהבה לאשה שאוהבים?
איך אפשר להפוך מילים למשהו שיראה כפלא עבור הפלא בעצמו? כשהקול הפנימי הזועם שלי השתתק, העזתי להיכנס פנימה ולחפש אחריו בחשכה. רק כשהעזתי, הבנתי לאן הוא נעלם ומי מילאה בנוכחותה הטובה את הריק שהותיר
"תכתוב לי", היא לוחשת, ואני חושב פתאום שמעולם לא כתבתי על דבר שהיה כולו טוב באמת. בין השורות היא מבקשת שאכתוב לה כשנדמה לה שאינני קשוב, רומזת כשם שהרוח מלטפת את האוזן ומביאה בשורה שלעולם לא מפורשת דיה. אבל אני תמיד הקשבתי לכל מילה, בלעתי אותה כמורעב, בזמן שקולה קרם עור וגידים והפך לסם ממכר יחד עם אותו הליטוף.
"אבל אני לא יודע איך", אני מתרץ, יודע שאי אפשר להתל בה. והיא, במבט חכם רק יושבת בצד השני ומקשיבה. היא נותנת לזרעים ששתלה לנבוט, יודעת היטב שבקרוב הם יצמחו ויהיו למשהו שטרם נראה כמוהו בנוף אליו אני רגיל.
אני מתיישב וחושב, מה כותבים לזו שאוהבים? איך אפשר להפוך מילים למשהו שיראה כפלא עבור הפלא בעצמו? השקט שעטף אותי הפך מטריד.
כבר שנים בתוכי יש מקום אליו אני פונה כשאני רוצה לכתוב. ואם להיות ישר עם עצמי, אותו המקום פונה אליי כשהוא רוצה לדבר. בתוכי התגורר אדם המכנה עצמו "נביא זעם", ואין טעם להציג אותו, כי הוא עשה זאת כבר לפני זמן רב, והשאיר אותי בצללים, כאילו הייתי אני זה שמתחבא בתוכו.
הוא נשאר מאז ומעולם אותו הדבר בדיוק. זיפי זקנו לא צומחים מעבר לאורך מסוים, והוא תמיד מדיף את אותו ריח של בושם מהול בסיגריות. הריח הזה חונק, אבל גם ממלא אותי במשהו שברור רק לי.
בזמן האחרון המקום בו הנביא גר הפך שקט במיוחד, ומתוך דאגה לא ברורה נכנסתי פנימה לתוכי, והתחלתי במסע חיפושים אחריו. בשלב הזה השקט כבר היה הרבה מעבר למטריד.
לפעמים, גם אם המצב לא טוב, שינוי גורם לנפש לחפש את הדרך המהירה ביותר לחזור לאותו מצב, כי איתו היא יודעת איך להתמודד. נכנסתי פנימה, נושא תפילה קטנה שאמצא את הדרך חזרה כשארצה. לא הבנתי שיש מקומות מהם אין דרך חזרה, ולא תיארתי לעצמי שלא ארצה לחזור לעולם.
יד עדינה וחזקה הובילה אותי בחשכה
בפנים אי אפשר היה לראות כלום. זה עולם שונה לגמרי ממה שמוכר לנו כאן, מרחב שאין בו ממדים במושגים המוכרים לנו. התחושה והמחשבה מרכיבות כמעט את כל התפישה בו. זה מקום בו המילים המשמשות לתיאורו אינן האמצעי הנכון על מנת לתארו. ובפנים, פחדתי. הלכתי במהירות שאופיינית לי, ולא לנביא זעם.
לא פחדתי עוד להרגיש כל צעד, נעמדתי במקום והאדמה הרגישה מוצקה מתמיד, כשרק יד אחת נעימה למגע וריח שהטריף אותי הצליחו לשנות מקום שלא השתנה שנים. לפתע, הבנתי את המשמעות של הטוב.
נביא זעם חשב מאז ומתמיד שהוא מבין לנפש האדם טוב יותר ממתכנן הנפש עצמו. נביא זעם התגורר בתוכי שנים, בזמן שאני כעסתי מאז ומתמיד על היוהרה הזו שלו. היד, שהיתה חזקה כשם שהיתה עדינה, החלה מושכת ומכוונת בתוכי, אותי, ואני הלכתי אחריה כשאני סומך עליה יותר מאשר על עצמי שתכוון אותי במקומות אותם בניתי אני במהלך חיי.
"בוא נלך מכאן", שמעתי את הקול שלה בחשיכה ולאותה יד הצטרפה יד נוספת, שליטפה את פני בעדינות. אחזתי בה ונשקתי לה קלות. "בואי נלך", עניתי לה והחושך שהקיף הכל הלך והתבהר בהדרגה.
ידעתי שהתחושה שהתפוצצה מגופי היתה אהבה
אותו מקום שמאז ומתמיד טענתי שבני האדם לא יודעים להכיר או לתאר, התחלף במרחבים ירוקים עצומים ושמיים תכולים, כשריח עצי פרי שונים מילא את האוויר ובו גם נחלים המגיעים מן האופק. חשבתי שאם גן עדן קיים, כך הוא בוודאי נראה.
הסתובבתי לעברה, וסוף סוף ראיתי אותה פנים אל מול פנים: עורה הלבן היה כמו של הנסיכות באגדות, ועיניה החומות מלאות בטוב. היא חייכה אליי, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי שמחה אמיתית. ידעתי שמכל התחושות בעולם, אותה תחושה, שפרצה בתוכי יש מאין וכמו התפוצצה מגופי החוצה, היתה אהבה.
"הוא ביקש שאתן לך את זה", אמרה לי והושיטה פתק קטן, מקומט, מוכר.
"אין לי עוד מקום בתוכך", פתח אותו מכתב קצר בכתב ידו המבולבל של נביא זעם, "עברתי למקום בו אוכל להמשיך". ואילו אני, הבנתי בבת אחת מהיכן הגיע כל השקט שגרם לי להתחיל במסע שכמעט וכבר הספקתי לשכוח. "אל תדאג, אני מבטיח שאכתוב", חתם במשפט אחד קצר שנים בהן הייתי פיו, אוזניו ועיניו.
ידעתי שעוד אשמע ממנו, ושבבוא היום אמשיך להיות הקשר שלו לעולם. מסיבה כלשהי היה לי ברור שאוכל לעשות זאת גם כשהוא נמצא במרחק רב ממני. התבוננתי באותה נסיכה על רקע הממלכה שלה, והבנתי מדוע.
לפנייה לכתב/ת 
