זוכרים את טופר וראש אינדיאני? רשתות שנעלמו

טופר

טופר נוסדה ב-1977, והיתה מעין פוקס משודרגת, על גבול הגאפ. היא התמחתה בבגדי טריקו, טרנינג, ג'ינס ומגוון פריטי יוניסקס ספורטיביים, שיוצרו במפעל בחולון, ועוצבו על-ידי המעצב צביקה בר וצוותו.

חמישה עולים טריים מארגנטינה הקימו את טופר. אדוארדו ומרסלו לנדסמן, אורי ודני מולדובן וג'ורג' בורושק. החברה הזאת היתה גדולה עליהם, ולמרות מחזור מכירות יפה, ההפסדים הלכו והצטברו.

ג'ינס עם נגיעות בדואיות בסגנון ישראלי-מקורי. מתוך הספר של נורית בת-יער "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל 1948-2008". צילם: סמי בן-גד

אורי מולדובן מספר. "תכננו בכלל לפתוח רשת חנויות ספורט קמפינג ופנאי, והמציאות גלשה והביאה אותנו לאופנה. יצרנו הלבשה לצעירים וזה היה הסלוגן שלנו: 'טופר, העולם שייך לצעירים'. החנות הראשונה שלנו נפתחה בדיזנגוף סנטר כשהוא רק נפתח, במקום בו ממוקמת היום שקם אלקטריק.

"היינו החנות הראשונה בארץ שכל המוכרים שעבדו בה היו צעירים לפני צבא, או בזמן צבא, כששאר המוכרים בחנויות בת"א היו בני 90 בערך. כולם היו צעירים בה, גם העובדים וגם הבעלים. זו החנות הראשונה שהשמיעה מוזיקה מהפתיחה עד הסגירה, והיא הפכה למקום מפגש של כל הצעירים מסביב לת"א. בשיא פריחתה היו לרשת 33 חנויות בכל הארץ - בכל יישוב היתה חנות של טופר.

"היינו ממש החלוצים של הרשתות לצעירים, כשכל יתר הדברים מסביבנו היו מאוד מיושנים ומקומיים. יתכן שהתחלנו מוקדם מדי, הקדמנו קצת את זמננו. וסכסוכים פנימיים גרמו לזה שהיום אנחנו כבר לא קיימים".

אחד הסלוגנים של הרשת היה "טופר, בוא אל הקשת בענן" - הקשן בענן היתה הלוגו הנאיבי של החברה, בימים בהם שידורי הטלוויזיה היו נקיים מפרסומות. "העלינו אז פרסומת בבתי הקולנוע", הוא מספר. "פראפרזה על 'תהילה', בה רקדנים רקדו בחנות מאוד גדולה, יפה ומוארת עם מדרגות מזכוכית, ובמקום לצעוק FAME צעקו: 'טופר'!", הוא נזכר.

"מיכאלה ברקו דגמנה עבורינו, כמו גם עופרה איווניר, והבת של שימרית אור, אבל אם היינו צריכים דוגמנים גברים – אנחנו היינו מדגמנים.

"הפריט הכי מזוהה עם טופר היה הפוּטרים שלנו עם הלוגו של הקשת בענן, ומכנסי ג'ינס רכיבה, עם בנדנדה. היו לנו גם מכנסיים כאלה בקורדרוי בכל צבעי הקשת. טופר היתה בנטון הישראלי של אז. הבגדים שלנו היו איכותיים יותר הם לא התבלו אף פעם, למרות שלא נחשבו יקרים. הרשת נכשלה כיוון שאחד השותפים עזב את הארץ, ואני נשארתי עם עסק מאוד גדול ולא יכולתי לנהל אותו לבד. אז מכרתי ובידיים של ראש אינדיאני העסק פשוט לא עבד".

כשהעסק גדל ב-86', בעלי הרשת החליטו להנפיקה בבורסה, ומכרו לציבור 29 אחוז מהעסק. ב-1988 היא נרכשה על-ידי נסים מזרחי, מבעלי "ראש אינדיאני". בסוף 1993 קמה לה חברת בת, לבגדי ים, אגדו שמה, ובשיאו הגיע מפעל טופר למחזור של 10 מיליון שקל בשנה. 

סופה היה רע: ב-98' הופסק השימוש במותג, אחרי שחנויותיו הצטמצמו ל-10 חנויות. מנכ"ל ראש אינדיאני אריה שיבר אמר אז לידיעות אחרונות שהמותג טופר יוטמע בתוך ראש אינדיאני ויהפוך לקו הצעיר של הרשת. זה לא עזר. אחרי שראש אינדיאני נפלה, חברת אלדן טק השתלטה על החברה הבורסאית טופר, והפכה אותה לחברת היי טק

.

"לא היינו זולים, אבל גם לא מאוד יקרים", מקונן מולדובן. "עד היום, אני רואה אנשים שעוד לובשים טופר. יש נוסטלגיה מאוד גדולה לשם הזה. ניסיתי לחזור ולהחיות את השם, אבל אי אפשר, מסיבות של רישום. אני עדיין בעסקי האופנה, מייצר עבור חו"ל ועבור רשתות כמו המשביר לצרכן. כשאני מציג את עצמי כאורי מטופר, זה עושה משהו לאנשים. השם הזה עדיין מאוד פועם".

ראש אינדיאני

לצד טופר, באותה קפסולת זמן, טמונה גם רשת ראש אינדיאני. ג'ינס בצורת קימונו, הדפסים משוגעים, גזרות לא שיגרתיות, תצוגות אופנה על גשר לב דיזנגוף, תצוגות עם נחשים חיים: ראש אינדיאני היתה הקסטרו של פעם, רק על אסיד. היא היתה הרבה יותר אקסטרווגנטית ונועזת מרוב מה שנמכר פה, כמעט עשור אחרי לכתה.

ראש אינדיאני. (צילום: מולה עשת)

הקימו אותה ארבעת האחים לבית מזרחי משכונת מנשיה בת"א, ובראשם נסים מזרחי. בתו היא המעצבת קארן מזרחי, ואחד האחים הוא המעצב המשגשג דני מזרחי. המזרחים קראו לרשת על שם חבורה שהיו חברים בה בילדותם, ופתחו את החנות הראשונה שלהם מול מגדל שלום. ויק ושירז טל דיגמנו לה, והיא היתה הרשת האופנה הגדולה והחזקה בארץ, שאפילו תיחזקה בערוב ימיה פורטל אופנה באינטרנט ("פאשן אין"), עד לקריסתה ביוני 2003. הסיבות לנפילתה היו חובות כבדים, אי השקעה בחנויות לעומת המתחרה קסטרו, השקעה לא נכונה במפעלי בגדי הים טרולו ורקמה, ומעבר מאוחר מדי ליצור בסין. בשיאה היו לה 60 חנויות ומחזור של 40 מיליון שקל.  

נורית בת יער, עיתונאית אופנה ומחברת הספר "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל 1948-2008", נזכרת. "ראש אינדיאני הייתה פורצת דרך. מחנות דגל בודדת מול 'כלבו שלום' היא התפתחה לרשת מרובת סניפים ואף רכשה את טופר. בסופו של דבר היא נסגרה לאחר שבעליה ניסים מזרחי הסתכסך עם אחיו שעבדו עימו ברשת ובמקביל נכנס לתחום הנדל"ן, פעילות שככל הנראה גרמה לו להסתבכויות כספיות. 

"גם מבחינה אופנתית הייתה ראש אינדיאני חלוצה. ניסים מזרחי שהחל את דרכו כיצרן ג'ינס, גייס את המעצבות ירדנה זיו ואילנה כרמלי ונתן לדמיונן ולדמיונו שלו דרור יצירתי בלתי-מוגבל. הוא לא חדל לחדש, לייצר הדפסים נועזים מקוריים בדוגמת כפות ידיים שחורות על רקע ירוק, או כלי נגינה בהשראת נגני ג'אז.

"הוא ידע לשלב התזות צבע ססגוניות בסרבלים שחוריםף לרכוש ממעצבת טקסטיל משנקר הדפס בהשראת ציורי חואן מירו ולייצר ממנו פריטים שזכו להזמנות חוזרות מחנות היוקרה הלונדונית  הרודס, לשלב עבודות-יד מצמר בטוניקות-פונצ'ו בוהמיות, ומה לא. הוא גם השכיל לגייס את הזמרים אדם ואילנה אביטל כדוגמנים, בעידן בו טרם השתמשו בסלבס לשם דוגמנות. דוגמניו ודגמיו נחשבו ללהיטים הרותחים ביותר במועדוני הצעירים".

ראש אינדיאני: התזות צבע ואיורים על דגמי דנים, בהשראת ציורי הגרפיטי של קית הרינג. מתוך הספר "שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל 1948-2008" של נורית בת-יער (צילום: מולה עשת)

סאבי ליין 

מצליחה קצת פחות, אבל אהובה במידה דומה היתה סאבי ליין, שהלבישה את גברברי "הופה היי" ואפילו היתה לה רשת בגדים לילדים, הראשונה כנראה שמכרה בגדים לילדים, שנראו כמו בגדי מבוגרים. היא הוקמה ב-1981 על-ידי יעקב אגמי, יאיר שמש ורחמים סאבי. בשיאה היו לה 39 חנויות עד שנגוזה, ככל הנראה בשל שאפתנות יתר. במקביל אליה נפלה גם רשת גזוז, עוד ציון דרך באופנה הישראלית, אופנת גולשים סופר אופנתית דאז, שדעכה בראשית שנות ה-90. לימים ילכו בעקבותיהן גם רשתות כמו כאוס, ו-kenvelo.

יריד הספרים

כשקוני הבגדים רצו לצ'פר את הלוק שלהם באינטלקט, הם פקדו את אחת מרשתות הספרים הרבות שפרחו פה בעבר. "סיפרי" של ההסתדרות שנקנתה על-ידי סטימצקי, "ליריק" ו"ברונפמן" שנעלמו אחרי שהחזיקו ב-25 סניפים כל אחת, "כתר", עם סניף הדגל בדיזנגוף שנסגר. אבי שומר, כיום מנכ"ל צומת ספרים, נזכר ברשת שהוא הגה ויצר, "יריד הספרים" שבשיאה הקיפה 21 חנויות, כולל 7 חנויות בבסיסי חיל האוויר.

"יריד ספרים לא נעלמה", הוא מצהיר. "ב-2002 היא התמזגה עם צומת ספרים. המוכרים נשארו, וחצי מהשם נשאר. זה עבר די חלק חוץ מהכעס של הילדים שלי. הם הכי כעסו מכולם, מפני שהם הרגישו הזדהות מוחלטת עם השם. עד היום אנשים מתבלבלים כשהם פוגשים אותי וחושבים שיריד ספרים וצומת זה אותו מותג".

יריד הספרים קמה ב-1 במרס 1981 ברמת אשכול בירושלים. בצעדי תינוק היא הפכה לרשת, עד שבעליה חשבו שיותר נכון לאחד כוחות עם צומת ספרים כדי להילחם בענק אחד ששלט בכותרים ושמו סטימצקי. הסוף היה טוב כמובן.

"החיסרון הגדול היום הוא שאין משפחתיות", אומר שומר. "אז זו היתה רשת הרבה יותר אינטימית, ויש חיסרון בגודל. הייתי פותח את החנות הראשונה והולך לישון כשנסגרה החנות האחרונה. בחנויות היתה אווירה שכונתית.

"שיטת המבצעים של צומת ספרים החלה בחנות הראשונה של יריד הספרים, באמצע שנות השמונים. רמת אשכול היתה אז מרכז תקשורתי ופוליטי. זו היתה שכונה חדשה עם הרבה אנגלוסקסים, שגרו בה בזמנו כמעט כל אנשי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות וגם חברי כנסת. עד היום אני פוגש רבים שצמחו בשכונה. בחנות שלנו קנה אהוד ברק, כשהיה בפיקוד מרכז, גם יצחק רבין קנה אצלנו ושמרנו את הצ'ק שלו. זו הייתה מעין הספרייה של השכונה.

"הייתה לי עובדת אמריקאית, והאמריקאים נהגו להעביר בחנות דואר לארה"ב. אנשים היו משאירים בה מכתבים עם בול פנימי אמריקאי ומי שטס, התנדב לקחת את המכתבים ולשלוח אותם בארה"ב כי זה יותר זול. החנות עדיין קיימת כצומת ספרים, אך עברו מאז 30 שנה, והאוכלוסייה השתנתה לגמרי. היום זו שכונה דתית אנגלוסקסית, שונה לחלוטין".

מוכרים גם ספרי קודש?

"בהחלט, אבל זו עדיין חנות חילונית".

קלאבמרקט

בין החנויות שנגוזו היו גם כמה רשתות מזון. זוכרים את המותג הקנדי פרזידנטס צ'ויס, תת הרשת ג'מבו, וחצי קופה? כולם חסו תחת רשת קלאבמרקט עם הלוגו הצהוב שחור, שנסגרה בסוף 2002, אחרי שנקנתה על-ידי שופרסל. המתחרות שלה גם הן עברו מהעולם בחלקן: רשת גרינברג הקטנה ועזת המבצעים, וגם היפרכל, היפרנטו, קוסמוס, ושלל הרשתות שרק שינו את שמותיהן והפכו לתת רשתות של שופרסל.

פיקנטי

אחת המתחרות החתרניות ביותר נגד חברות המזון, בעידן שלפני רמי לוי, היתה "פיקנטי" של משה בדש שפרחה פה בשנות ה-90. זו היתה תשלובת בת 6 חברות, שמכרה בחנויותיה סלטים, נקניקים, וארוחות חמות. היא זכורה בעיקר בזכות פרסומות קצת קיקיוניות בעיתונים וברדיו, שכללו גם פרסומים לרשתות בת כמו "פיקנסין" (חלוצת המזון הסיני המהיר בישראל) ו"פיקנסטייק", וקידום מכירות לספרים קונספירטיביים שכתב בדש עם שמות כמו "העלוקות". יש מי שיזכור אותה לטובה בגלל החיקוי לבמבה, "סמבה" שהפך ל"מקרנה", בגלל ענייני זכויות.

בשיאה היו לתשלובת למעלה מאלף עובדים, חלקם עבדו במפעלי סלטים ונקניקים שהחזיקה. פיקנטי נפלה בגלל חובות ובעיות מס. ב-2004, בדש תבע את חברות המזון בטענה שבאשמת ה"קרטל" שלהן, התשלובת שלו קרסה. לטענתו כיוון שמכר מזון במחירים נמוכים במיוחד, הן חברו יחד כדי למנוע מחנויותיו מוצרים. במסגרת המאבק המתמשך שלו בחברות המזון וברשויות המס, הוא הוסיף לשם חברות הבת של פיקנטי את הכינוי "צלבנית" (למשל "צלבנית שיווק סלטים ונקניקים"), ואף שינה את שם התשלובת מפיקנטי ל"ניצולת הקרטל".

אפרופו

ומנקניקים לנושא חלבי יותר: בראשית שנות ה-80, מי שחשק בקפה מהודר, שתה אותו כ"נס על חלב". קפולסקי, קפה שרי. בעידן שלפני ארומה, היו כאן רשתות בתי קפה אחרות לגמרי, מסעדות לייט, שהגישו אוכל איטלקי לצד בייגל טוסט בולגרית. אפרופו היתה רשת מסעדות בבעלות נחי לאור, שהופעלה בחלקה על-ידי זכיינים, עם מנות אקלקטיות מאוד, מארוחות בוקר ועד אוכל תאילנדי. היא קמה ב-1978, בשיאה היו בה למעלה מ-30 סניפים.

היא נסגרה אחרי סכסוכים עם זכיינים, ואיסור על העסקת עובדים תאילנדים במטבחיה. נודעה בפרפה החלבה שלה, בסניפי "אפרופו סיניתאילנדית", בהיות צחי בוקששתר היועץ הקולינרי שלה בסוף ימיה, ובהיותה כשרה למהדרין. לצער כולנו, אפרופו לנצח תיזכר בגלל התצלום מהפיגוע שאירע בסניף הדגל שלה בת"א, ובו שוטרת שהחזיקה בידה את התינוקת שני וינטר מחופשת לליצן, אחרי שאמה נהרגה.