אני שאהיד וזה שיהאב

"אם יקשרו אדם לטיל אוויר־אוויר", מעלה הקורא אריאל אפשרות מעניינת, "מתי הוא ימות? בטיסה או רק בפיצוץ הסופי? ומה לגבי אדם שקשור לטיל קרקע־קרקע?". ובכן אריאל, אחד־אחד: לגבי טילי אוויר־אוויר, כלומר אלה שמשוגרים ממטוס אחד כדי להפיל מטוס אחר, מהנדס האווירונאוטיקה והחלל יואב לנדסמן הסביר לנו שזה לא רעיון טוב בכלל. "מאוד מסוכן לקשור אדם לטיל כזה", אמר המהנדס ומיד הוסיף: "עדיף לקשור שניים". וזה בסדר, גם לנו לקח שנייה להבין שזה מדע טוב ולא הומור רע.

הלוגיקה מבוססת על כך שכל מטוס יוצא לטיסת התקפה עם לפחות שני טילים שממוקמים באופן סימטרי מתחת לכנפיים, בשביל האיזון. "קשירת אדם אחד עלולה להפר את שיווי המשקל בין שתי הכנפיים ולהפיל את המטוס", הבהיר לנדסמן, "ולכן עדיף כאמור לקשור שניים, אחד מתחת לכל כנף". וזאת באמת מחשבה חכמה, רק שמדובר בכוסות רוח לשני מתים.

כדי להבין מה יקרה לחבר'ה הקשורים ניקח לדוגמה את "פיתון 5" של רפא"ל, שטס במהירות של מאך 4. זה אומר פי ארבעה ממהירות הקול, ובמספרים כמעט 5,000 קמ"ש. אתה יכול, אריאל - זה בסדר אם נקרא לך בנץ? - לדמיין ריחוף במהירות כזאת? אם לא, נעשה ניסוי: תיכנס לאוטו, תעלה לכביש המהיר, תאיץ ל־100 קמ"ש ותוציא את יד שמאל מהחלון. מרגיש את זה? התנועה המהירה של המכונית גורמת לכך שהאוויר מפעיל כוח על היד ודוחף אותה אחורה. עכשיו תכפיל את הכוח פי 50, כי זה מה שירגיש הטיל האנושי קצת לפני שיישברו לו כל העצמות.

בתמונה: רם גלבוע במוזיאון המיניאטורות

צילום: אימג' בנק / Getty Images

יש תרחיש עוד יותר גרוע: אם תקשור את האומלל כשהראש שלו בכיוון הטיסה, תאוצת המטוס תפעל עליו בעוצמה כזאת שכל הדם שלו יידחף במהירות מהמוח לרגליים והתוצאה תהיה אובדן הכרה כמעט מיידי. אבל לא הכל שחור: אפשר להתנחם בעובדה שטילי אוויר־אוויר הם קלים וקטנים יחסית, ולכן המשקל העודף של האדם יפיל את הטיל לקרקע מעט אחרי השיגור. 

כדי להבין כמה נורא יהיה הרגע האחרון של מי שיקשור את גורלו דווקא לטיל קרקע־קרקע, צריך קודם כל לדעת לאיזה טיל הוא יחובר. אפשרות אחת היא לאזוק אותו לרקטה הפשוטה, כלומר לצינורות הדקים והקטנים שמתעופפים ממשגר מסוג קטיושה. אם תצליח לקשור מישהו לרקטה כזאת, לא בטוח שהוא יצליח להתעופף רחוק: גם במקרה הזה יפיל המשקל שלו את שניהם לקרקע מיד אחרי השיגור. ומה בנוגע לטילים הבליסטיים ארוכי הטווח? "במעופם הם דומים לאבן שנזרקת למעלה", התפייט לנדסמן. "עולים עד מחוץ לאטמוספירה ואז נופלים בחזרה לכדור הארץ".

כדי להיחלץ מכוח הכבידה שורפים הטילים הנ"ל כמויות גדולות במיוחד של דלק, ומגיעים בזמן השיגור למהירות של כ־25,000 קמ"ש תוך שניות ספורות. התאוצה הזאת, יחד עם חיכוך האוויר על דופנות הטיל, תביא לכך שהקורבן הקשור ייצלה, יימעך, ולמזלו גם יאבד את ההכרה תוך כדי כך. אם הוא איכשהו ישרוד את כל זה, הטמפרטורה הקיצונית מחוץ לאטמוספירה - המון המון מתחת לאפס - תקפיא אותו מיד. ולא שכאן זה יסתיים: ראש הטיל מצידו ימשיך במסלול הבליסטי עד שייפול בחזרה לכדור הארץ יחד עם הקשור המנוח, שעכשיו עומד להישרף בפעם השנייה.

גראונד זירו

מ' שואל אם אם רעידת אדמה חזקה עשויה לגרום לכדור הארץ להתנגש במאדים. אין, אין כמו קוראים שייאחזו בכל שביב תקווה שיבטלו להם מחר את השעת אפס

"שמעתי שרעידת האדמה הגדולה ביפן גרמה לכדור הארץ לצאת מאיזון", כותב מ' שאינו מבית הנשיא. "האם יש סיכוי שנצא מהמסלול וניכנס במאדים מאחור?". ראשית, מ', צריך שיקרה משהו הרבה יותר קיצוני כדי שנמצא את עצמנו משוטטים בלי כיוון ברחבי הגלקסיה; לראיה, הרעש ביפן נמצא רק במקום החמישי בהיסטוריית הרעידות החזקות בעולם. אבל אתה צודק שיצאנו מאיזון: הרעש אכן זיעזע את קליפת כדור הארץ עד שהיום שלנו התקצר.

הרעידה שרשמה 8.9 בסולם ריכטר גרמה לאדמת יפן לזוז בארבעה מטרים שלמים. אבל לא רק תושבי המדינה נאלצו להתרגל לשינוי, אלא כדור הארץ כולו. תחשוב רגע, מ', על רקדנית שמחליקה על הקרח ומסתובבת סביב עצמה; אם היא תזקוף את זרועותיה ותצמיד את כפות ידיה מעל הראש, היא תסתובב מהר יותר. זה מה שקרה לכדור הארץ: מסת האדמה שנעה לכיוון קו המשווה גרמה לו להאיץ את הסיבוב שלו סביב עצמו, ובדיוק בגלל זה התקצר לנו היום. הזמן שלוקח לכדור הארץ להסתובב סביב צירו קובע את אורך היממה, שעמד במקור על 24 שעות - או ליתר דיוק על 23.934 שעות - ועכשיו צריך לחיות עם העובדה שיש קצת פחות. כמה פחות? בדיוק 1.8 מיליונית השנייה, ואל תשאל איך זה מסבך לנו את האיסוף של הילדה מהגן.