שתף קטע נבחר

מעורבות

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תקיפה מינית: אין דבר כזה "תלונת שווא"
    נפגעות תקיפה מינית חוששות להתלונן פן יבולע להן פעם שניה לכשיתעמתו עם התוקף, וגם מהפחד כי אם התיק ייסגר, תוגש נגדן תלונת שווא. העניין הוא שאין בכלל דבר כזה. וגם: מתי התקשורת אינה נחפזת להסיר צו איסור פרסום?
    מזמן הגיע הזמן להבהיר - אין דבר כזה תלונת שווא. במשטרה קיים אמנם המונח "תלונה כוזבת", אך הוא כמעט ואיננו רלוונטי במקרים של עבירות מין. בעבירות מסוג זה, על אף שלמעלה ממחצית התיקים נסגרים (מפאת עבריין שלא נמצא, חוסר ראיות, או חוסר עניין לציבור), המשטרה איננה מגישה כנגד המתלוננות תלונה כוזבת. במדור מחקר אסטרטגי וסטטיסטיקה במשטרה לא קיימים נתונים באשר למספר התלונות הכוזבות של עבירות מין. ההסבר הניתן הוא שאין כמעט נסיבות בהן המשטרה יכולה להוכיח "תלונה כוזבת", שכן סגירת התיק אין פִּשרה תלונה כוזבת. אבל תלונת שווא? אין דבר כזה. 

     

    קורבן חי ומדמם

    בכל עבירה פלילית, כגון גניבה או רצח, התמונות והשמות של הקורבנות מרוחים על גבי העיתונים. זאת מלבד עבירת מין, העבירה היחידה שבה הפרטים המזהים של הקורבן מוסווים ומטושטשים באופן אוטומטי. זהות הקורבן לובשת מעטה סודיות בצורת האות הראשונה של שמה ותמונה מטושטשת. 

     

    הסיבה לכך היא שעבירות מין כרוכות בהשפלה ובושה שחש/ה הקורבן. בושה שהיא גם אישית ופנימית וגם חברתית-חיצונית. השפלה שהיא כה עמוקה עד שהקורבן ברב המקרים מנסה להסתיר, להחביא ולהטמין עמוק ככל האפשר את הפצעים שותתי הדם. זאת על אף שפצע מדמם לא ניתן להטמין, על אחת כמה וכמה פצע שאינו מגליד ולעולם מציף סכרים. אם בעבירת הרצח העבריין רוצח את הגוף, אזי בעבירת אונס העבריין רוצח את הנפש.

     

    הבחירה לדבר על זה ולהגיש תלונה היא בבחינת חיטוט בפצע שותת הדם. ההתמודדות החזיתית עם התוקף ושחזור פרטי המקרה כרוכים בפחד וקלון שפירושם השפלה נוספת. לא במקרה מכונה התהליך בספרות המקצועית "אונס שני" שעוברת המתלוננת האמיצה שאזרה כוחות. מכאן מובן מדוע רוב מכריע של הנפגעות נמנעות מלהגיש תלונה. מתלוננות שעשו את הצעד האמיץ וחשפו עצמן לפגיעה ולהשפלה נוספת – זוכות מאיתנו הציבור למנה גדושה של רפש, המכתים את שמן הטוב מכל כיוון אפשרי.

     

    מדוע התקשורת הצהובה, יחד איתנו, בכלל מפשפשים בעברן, לבושן או התנהגותן של הקורבנות? באיזה עוד פשע פלילי מופנה הזרקור הפולשני מהחשוד אל הקורבן?

     

    סתימת פיות

    נפגעת תקיפה מינית שבוחרת לדבר היא אשה הירואית שבשם הצדק מנסה לשבור שלושה מנעולי פלדה. המנעול הראשון הוא המנעול הפנימי-נפשי שמנסה ללא הרף להדחיק ולשכוח.

     

    המנעול השני הוא החיצוני-חברתי האופף אותה ומנפנף בתמרור תלונת השווא: "יפשפשו בחייך! לא יאמינו לך! גם אם כן יאמינו, תשאי אות קלון לנצח, מצד סביבתך הקרובה וגם הרחוקה".

     

    המנעול השלישי הוא המנעול של הממסד המבקש שקט תעשייתי: המשטרה שסוגרת תיקים מפאת חוסר עניין לציבור, הממשלה שמטפחת את חוק

     ההתיישנות על עבירות מין ובית המשפט שמחד מטיל עונשים קלים על עבריני מין ומאידך מטיל צווי איסור פרסום על מנת להגן על החשוד.

     

    צו איסור פרסום מוטל ללא כובד ראש במקרים של עבירות מין בהם מבקשים להגן על מתלוננת שלא מעוניינת בפרסום. לא כך כאשר החשוד בעבירה הוא המעוניין בכך. הרי מובן מאליו שכל אדם המואשם בעבירת מין, גם אם אינו אישיות ציבורית, יעשה כל שביכולתו כדי להסתיר את הפרשה, ובוודאי את פניו ואת זהותו מפני הציבור.

     

    לאחרונה סוערת רשת האינטרנט סביב צו איבור פרסום שהוטל על תלונת אונס חמורה, שכן החשוד בה הוא דמות מוכרת לציבור. הסערה היא בגין שתי עובדות:

    (1) הצו הוטל בניגוד לרצונה של המתלוננת, המבקשת לחשוף את המקרה על מנת לאפשר לנפגעות נוספות, אם ישנן, להגיש תלונה אף הן.

    (2) בצעד חריג, אף אחד מגופי התקשורת לא הגישו בקשה להסרת צא"פ.


    ועכשיו גם בפייסבוק - הוסיפו תג "גם אני מושתק/ת" לתמונת הפרופיל

     

    הסערה ברשת מעלה את השאלה מדוע הפעם חרגו גופי התקשורת ממנהגם? מדוע ישנו איפול תקשורתי כבד, בניגוד למקרים אחרים במסגרתם נחפזו גופי התקשורת
    לחשוף את זהות החשודים בעבירות מין, כמו משה קצב, חנן גולדבלט, הרב מוטי אלון והרשימה עוד ארוכה.

     

    הסערה ברשת האינטרנט החלה עם קמפיין בפייסבוק שקרא להעלות תמונת פרופיל עם פלסטר על הפה, כסמל לסתימת פיות והשתקת הפרשה באמצעות צו איסור פרסום. לסיום ברצוני לציין שאסור לערוך משפטי שדה וכי אדם חף פשע עד שהוכחה אשמתו. יחד עם זאת, במציאות הזו - שבה כמעט ואין אשה שלא הוטרדה או הותקפה – אני רוצה לעודד נשים להגיש תלונה ולשבור את קשר השתיקה. לכן אני בוחרת לחבק את הנפגעות ולכוון את הזרקור הפולשני אל החשוד ולא אליהן. בית המשפט הוא שיכריע.

     

    לילי בן עמי, מרצה בפני מתבגרות/ים ומבוגרות/ים, כותבת תוכניות לימודים, רכזת מגדר באוניברסיטה העברית ומייסדת "מתפקדות - הלובי לשוויון בין המינים ". לטורים הקודמים לחצו כאן .

    • ליאן רם, ממובילות המאבק, מזמינה את הגולשים לשלוח תמונת פרופיל לכתובת זו . התמונה תוחזר לכם עם פלסטר על הפה כסמל הזדהות עם הקול המושתק של קורבנות תקיפה מינית.

     

    תמונה וקולאז': רותם כהן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים