מי הרוס על מי?

הסרט "ארוס בהשאלה" ("Something Borrowed"), בבימויו של לוק גרינפילד, מבוסס על ספרה של אמילי גיפין ונראה שמשהו הלך לאיבוד בעיבוד הקולנועי לרומן. הסרט עוסק בעורכת דין חמודה בת 30 בשם רייצ'ל ווייט (ג'יניפר גודווין), שמתמודדת עם העובדה שהיא עדיין מאוהבת בדקס (קולין אגלספילד), גם הוא עו"ד חמוד, שלמד איתה באוניברסיטה. 

ניכר שגם הוא עדיין חושב עליה - כל הזמן, אבל הבעיה הקטנה שניצבת בדרכם אל האושר הלא ממומש מימיהם כסטודנטים הוא, או יותר נכון היא, דארסי (קייט הדסון, המשובחת הפעם) – חברת הילדות הטובה של רייצ'ל, שבמקרה מאורסת לבחור בו היא מאוהבת. המשולש הזה מגיע לשיא לקראת פיצוץ, כשרייצ'ל ודקס מחליטים שהם חייבים לבדוק אם הם אכן צריכים להיות ביחד, דווקא כשההכנות לחתונה שלו עם דארסי בעיצומן.

ייאמר לזכות התסריט שהלבטים מתחילים בפיצוץ נאה של מתח, כשהסקס בין השניים שכמעט היו זוג, אבל התפקששו, קורה ממש בתחילת הסרט. מדובר בהחלטה אמיצה מבחינה נרטיבית להחליט לשבור את המתח המיני על ההתחלה, רק חבל שבהמשך העלילה הולכת בנתיבים מוכרים וצפויים, במקום לטפל בצורה מעניינת יותר בקונפליקט שהיא מעלה.

בדרך לחתונה עוברים אצל רייצ'ל

רייצ'ל, כשם משפחתה "ווייט" כן היא: בעלת חזות תמימה, טהורה, וקורבנית, של החברה הקצת חנונית שתמיד חיתה בצל חברתה הטובה והמוצלחת (ולכן גם הבלונדינית, כמובן). רייצ'ל חכמה, כמו שדארסי אומרת לה לאורך כל הסרט, אבל חסרת ביטחון ופחות חושנית וקלילה ממנה. לכן, באותו ערב ארור בו דארסי הכירה את מי שרייצ'ל חלמה עליו לאורך כל הלימודים, הוא סיים את הערב עם הבלונדינית החושנית, ולא עם החנונית הקורבנית.

מרגע שהיא ודקס שוכבים, היא לא מפסיקה לייסר את עצמה על המעשה (בצדק) אך בו זמנית להמשיך להתנהג כמו קורבן, וכמו זו שבסך הכול "מגיע לה" לקבל את הבחור של חברתה הטובה, כי "הוא היה שלה קודם". דקס מעוצב באופן דומה, כבחור שבעשר הדקות הראשונות אל תוך הסרט מספר כיצד אינו מסוגל להחליט: הוא תמיד עושה את המצופה ממנו, ולא את הדבר שהוא רוצה.

חברות קוטבית. גודוון והדסון ב"ארוס בהשאלה"

בהמשך הוא גם מסביר שאימו חולת הדיכאון (שדומה באופן מטריד ומכוון לארוסתו) נורא שמחה מהחתונה, וכילד הוא תמיד פחד שאם לא יצליח לשמח אותה, הוא יאבד אותה. עם ההסברים הפסיכולוגיים הקלושים האלה אנו אמורים לקבל את העובדה שהוא מנהל שתי מערכות יחסים לאורך רוב הסרט, ולא טורח לחשוב שמה שהוא עושה אינו הוגן כלפי מי מהנשים שבמשוואה.  

גם עיצובה של דארסי, כחברה מרושעת, שרוב הזמן שאינה מעריכה את הבחור הטוב (שרוב טובו מגולם בכך שהוא נראה טוב, ולא בשום תכונת אופי בולטת) שנפל בחיקה. הסרט בנוי כך שכל פעם שדילמה אמיתית בין אהבה שלא ניתן לכבות, לבין חברות אמת צצה, או כשדארסי מרגישה כמו דמות קצת יותר עגולה, שופכים עליה הבמאי והתסריטאית דלי מים קרים בדמותה של עיצוב דמות שטחי.

אהבה? תלוי מי שואל

מדובר בקומדיה קלילה, שאינה אמורה להציף אותנו במחשבות עמוקות. אך סרט אחר ודומה להפליא במבנה הבסיסי שלו, "החתונה של החבר שלי" (עם ג'וליה רוברטס, רופרט אוורט וקמרון דיאז), הצליח להיות גם במשקל נוצה בזמנו, וגם לא להציג דמויות שטוחות עד כדי כך כדי לפתור את הקונפליקט שבו. שם, כשג'וליה הממורמרת רוצה להשיג את החבר שלה לשעבר היא מודעת לכך שהיא פועלת באופן לא מוסרי או רציונאלי, והקהל עדיין אוהב אותה.

ב"ארוס בהשאלה" כל שאלה מורכבת, שעשויה לעלות, מושתקת ידי סצנות רומנטיות דביקות בין רייצ'ל לדקס. סצנת הליכה שלה בגשם שוטף, כש"High and Dry" של רדיוהד משנות ה-90 מתנגן ברגע, רק מדגישה את התחושה שהסרט הזה הוא מיחזור של משהו שהיה מגניב לפני שני עשורים. גם סצנה בה רייצ'ל רואה בטלוויזיה את "זיכרון גורלי" רק מדגישה עד כמה היא -אמורה להיות דמות חיובית, למרות הבעייתיות שבמעשיה. 

הבלונדינית החושנית והקלילה. הדסון

גם דמויות המשנה המשעשעות לא מצליחות להרים את הסרט, למעט פתטיות נוגעת ללב של חברה אחרת של דארסי, שזוכה ללעג על כך שהיא היחידה בסרט שלא מסתירה את רגשותיה, כלפי בחור אחר שלא רוצה אותה.

הסרט נופל בהגדרת הז'אנר שלו, כשהוא מתעקש להיות קומדיה רומנטית, במקום לתת מקום לעיסוק מעניין ביחסים מורכבים בין שתי נשים,

שמלאות בקנאה מחד, אך גם אוהבות זו את זו למרות פגמיהן, ולמרות הבור הענק שעומד להיפער ביחסיהן בגלל ששתיהן מאוהבות באותו בחור.

סיפור האהבה שבו לא עומד בפני עצמו ולא מצליח להיות בלתי צפוי, אך בכל זאת תופס את רוב העלילה, וחבל. הוא כן יכול לעניין את מי שלא ראה הרבה קומדיות רומנטיות מימיו, ואת מי שאין לו בעיה עם התפיסה השגויה שגם אם כולם בוגדים בכולם, בסוף כולם יחייכו ואף אחד לא ייענש, כל עוד הם נראים טוב.