גיל שנתיים האיום: כך תפסיקו לריב עם הפעוט

"אני צמא!"

אמא מוזגת מים לכוס ומגישה לעולל: "הנה חמוד שלי, תשתה."

"לא בכוס הזאת! אני רוצה את הכוס הסגולה!"

אימא מעבירה את המים לכוס הסגולה: "הנה! מים בכוס הסגולה."

"לא עד הסוף! רק חצי!"

אמא שופכת חצי כוס ומגישה: "הנה לך בני יקירי, חצי כוס מים בכוס הסגולה."

"לא רוצה בכלל מים! רוצה פטל!"

נשמע מוכר? בשלב מאוד מוקדם של החיים, סביב גיל שנתיים-שלוש, הילדים שלנו כמו הופכים את עורם ומילדים נחמדים ומשתפי פעולה הם הופכים לזאטוטים דעתניים מאוד, עקשנים, עומדים על שלהם ומתווכחים: "לא רוצה את החולצה הזאת!", "אני אפתח לבד!", "לא בא לי להתקלח!" ועוד ועוד.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

מתווכחים על כל דבר שזז

אני שומעת מהורים רבים שילדיהם בגיל הזה מתווכחים ונאבקים איתם על כל דבר שזז. ההורה מנסה לספק את מבוקשו של העולל, אבל אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב (ושוב) ונראה כאילו שום דבר לא יהיה מספיק טוב עבורו, ההורה המותש מאבד את "נימוסיו הטובים" ואת יכולת האיפוק ומשחרר אמירה עצבנית בנוסח "אולי די?! אני לא נותן לך יותר כלום!".

בשלב הזה הפצפון פורץ בבכי קורע לב וההורה נותר להתבוסס ברגשי אשם נוראיים - למה כעסתי עליו ככה? מה הוא בסך הכל רצה?

רגע, מה קורה פה? מה באמת עומד מאחורי הווכחנות, מאחורי המאבק על המילה האחרונה ועל הזכות להחליט איך הדברים בבית ייראו?

בשלב הזה (שבשפה המקצועית מכונה "terrible two", גיל שנתיים האיום) פעוטות מתחילים להרגיש שהם יכולים לעשות המון דברים. במידה מסוימת זה נכון - הם כבר יודעים ללכת, לרוץ, לקפוץ, לדבר, לשיר ולהביע את דעתם.

במקביל, עולה מפלס הרצונות שלהם ובעיקר הרצון לעשות הכל לבד, בדרך ובזמן שהם בוחרים. זהו חלק מתהליך חשוב מאוד בהתפתחות שהם.

"אני מחליט עליי"

יש חמש מיומנויות חשובות שילדים "מתאמנים" עליהן לאורך שלבי ההתפתחות: עצמאות, אחריות, בחירה, שליטה ויוזמה. אם נסתכל על ההתנהלות של ילדים בגילאים אלו, נוכל לראות שהם בעצם מבקשים להביא לידי ביטוי את היכולות האלה.

העובדה שמישהו אחר מנהל להם את החיים ומחליט בשבילם כמעט הכל מאוד לא מוצאת חן בעיניהם. הם רוצים לעשות זאת בכוחות עצמם!

למעשה, לא משנה להם באמת מאיזו כוס לשתות או איזו שמלה ללבוש. חשוב להם להיות אלו שבוחרים, מחליטים ואחראים. מכירים את המשפט "אני מחליט עליי"? זה בדיוק זה. הרצון לשלוט על מה שקורה בעולמי, על מה שקורה איתי.

האם אנחנו רוצים ילדים כאלה? ילדים שאלופים בבחירה ילדים יוזמים, ילדים הלוקחים אחריות ושליטה על חייהם, עצמאים בשטח? ודאי שכן!

הכל עניין של פרשנות

בואו נבדוק מה קורה לנו, ההורים, מול ההתנהגות הזאת. האם אתם אומרים לעצמכם "וואו, איזה ילד מפותח יש לי! איך הוא רוצה להיות עצמאי ואחראי על מה שקורה לו! אני ממש גאה ומאושר", או שזה יותר קרוב ל"איזה ילד מפונק ותובעני! אין לו טיפת כבוד אליי! אני אראה לו מי אומר כאן את המילה האחרונה".

אני מניחה שאפשרות ב' קרובה יותר לאמת. ובתוך שניות ספורות מתרקם לנגד עינינו פינג-פונג מהיר של אמירות נחרצות משני הצדדים, שרק הולך ומחריף. מי הראשון שימצמץ ויוותר? מי גובר על מי? לא פעם העניין מסתיים באיום או בעונש של ממש מצדנו ובבכי של כל הנוגעים בדבר.

הנה הסוד: הכל עומד על קוצה של פרשנות. כשאנחנו מפרשים את ההתנהגות של הילד כבעייתית, כפוגעת, כמערערת את סמכותנו וכמאיימת על קיומנו - אנחנו נלחצים, נפגעים ומודאגים ומגיבים בהתאם, קרי - כועסים.

ומה אם נבין שהילד שלנו עכשיו פועל לטובת השלב ההתפתחותי שלו? האם זה עדיין יכעיס ויקומם אתכם באותה המידה? אתם מוזמנים לבדוק.

הפצפון פורץ בבכי קורע לב וההורה מתבוסס באשמה (צילום: shutterstock)

הנה כמה כללים חשובים שיעזרו לכם להתמודד טוב יותר או להימנע בכלל ממאבקי כוח עם נציג הדור הבא:

1. התייחסו למאבק כחלק חשוב בהתפתחות

שננו ואמרו לעצמכם שוב ושוב שההתנהגות הזאת לא מכוונת נגדכם, אלא בעדו. בדיוק ברגע זה הוא לומד לעמוד על שלו, לבחור בכוחות עצמו מה מתאים לו, להחליט, לקחת אחריות על חייו ולשלוט בהם.

אז מה אם זה לא מצליח לו והוא משנה את דעתו שוב ושוב? ככה לומדים! עכשיו הוא בשלב האימון וזה עדיין לגיטימי. כשהוא יגיע לתיכון וידע באיזו מגמה הוא רוצה ללמוד וגם ייקח אחריות על הבחירה שלו, זה יהיה שווה את זה, לא?

2. בחרו את המלחמות שלכם

אי אפשר להתווכח ולריב על כל דבר. עשו לכם רשימה מבעוד מועד שתכלול את הדברים שעליהם אתם לא מוותרים, ואלו יהיו הקווים האדומים שלכם.

התמידו, היו עקביים, ברורים ונחושים, שוב ושוב, עד שהילד יבין שאתם רציניים ובאמת מתכוונים למה שאתם אומרים. בחזיתות אחרות, היכן שאפשר - שחררו.

3. אפשרו להתאמן על משימות ההתפתחות

תנו לילד הזדמנות לבחור בין שתי חולצות, בין שני משחקים שהוא רוצה לקחת לגינה, מה למרוח בכריך וכו'. בגילו הצעיר בחירה בין שתי אפשרויות לגמרי מספקת. יותר מזה כבר יציף ויבלבל אותו.

הפכו אותו לאחראי, לא חשוב על מה, רק משהו שיהיה לו כיף לעשות ולהתגאות בו. כשהוא ירגיש מסופק וטוב עם עצמו, הצורך למאבק כוח על כל דבר יצטמצם באופן טבעי.

4. הימנעו מעימות בעיתוי לא מוצלח

אתם יודעים מתי הילד שלכם רגיש יותר: כשהוא עייף, רעב, כשחם לו, כשצפוף לו. ברגעים האלו יש סיכוי הרבה יותר גדול שהוא ייכנס בשנייה אחת ל"לופ" שקשה יהיה להוציא אותו ממנו. למדו לצפות מראש מצבים רגישים כאלו ופשוט עקפו אותם בתבונה.

5. השתמשו בהסחת דעת

בגיל שנתיים-שלוש אפשר להשתמש בקלות בטריק הזה. ילדים הם עם סקרן ביותר, וכל קריאה נרגשת שלכם בנוסח "תראי מה יש כאן!!!" עם כמה סימני קריאה בסוף יעשו את העבודה.

חשוב כמובן לא להשתמש בטכניקה הזאת יותר מדי. שמרו את הקופון לשעות ולימים קשים במיוחד.

6. בטאו במילים את מה שהילד מביע בהתנהגותו

אמרו משפטים כמו "את כועסת... את לא אוהבת כשאומרים לך מה לעשות...". הרגש של הילד לגיטימי, אבל הפעולה התוקפנית - לא. עבור ילדים ההתנהגות היא שפה. כשאנחנו מבינים ללבם ומבטאים זאת באופן הנותן לגיטימציה לרגש, אנו מספקים להם מענה מיידי ומרגיע.

7. הימנעו מתגובות תוקפניות

הימנעו מהטפות מוסר, מאיומים ומעונשים. כל אלו מכניסים "רוחות מלחמה" הביתה, מלהיטים את האווירה ומסלימים את המצב. זכרו כי במלחמה כמו במלחמה, בסוף יש נפגעים משני צדי המתרס וכולם משלמים את המחיר.

8. השתמשו ב"חיבוק הדוב"

כשהמצב מחמיר, כשהילד סוער במיוחד, גועש ורוגש, נסו את טכניקת "חיבוק הדוב" - חיבוק עוטף ומורגש היטב, שלא נבהל ונסוג גם כשהוא מתפרע.

האחיזה מגדירה עבורו באופן המוחשי ביותר את גבולותיו שלו ומסייעת לו להכיל את עצמו. עבור ילדים מסוימים זהו פטנט  שעובד עליהם בשניות, אך יש כאלה גם שלא יכולים לשאת זאת. בדקו איך הילד שלכם מרגיש בחיבוק כזה.

9. תנו לו הזדמנות לנצח

גם אם הגבולות ברורים ואתם עקביים מאוד, האם אפשרי שהילד פשוט יעלה טיעון מנצח? חשוב מדי פעם לתת לילד לצאת כשידו על העליונה, לתת לו לשכנע אתכם בתהליך של משא ומתן. כך אתם מעבירים מסר שגם לו יש מה לומר, שלא כל החוכמה נמצאת אצלכם ושכשהוא מציע משהו טוב אתם שמים לב לכך.

10. זכרו תמיד שאתם המודל

מהרגע שבו הפכתם להורים ישנו מישהו שרואה ולומד. גם אם ההתנהגות של ילדכם מעוררת בכם כעס, חשוב להציג מול הילד ריסון ושליטה עצמית, שיהוו עבורו מודל לחיקוי ולהזדהות. אם אתם לא תיכנסו ל"פינג-פונג" הזה, זה לא יקרה. זכרו, צריך שניים לטנגו.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן