מה שמטריד אותי הוא לא הסקס שפספסתי

מה שמטריד אותי באמת הוא מה שאני מפסיד בהיותי תמיד "בחור טוב". נראה לי שאתן צריכות את הבחור הרע, זה שלא שם עליכן. זה שפונה אליכן בפאב עם חיוך מרוצה ולא באמת רוצה לתת מעצמו. הוא רוצה לקבל – כשלכולנו ברור מה

ירון גרינספלדפורסם: 16.05.11 , 10:27

השבוע קרה לי דבר שלא קורה לי הרבה: אפשרות לסטוץ. מישהי, די כוסית אפילו, הזמינה אותי אליה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כמו שאבין בדיעבד, בהחלטה שתתברר כמטופשת, דחיתי את זה. אמרתי לה שאני יוצא עם מישהי, אמנם רק שבועיים-שלושה, ושזה לא ממנהגי לצאת עם שתיים במקביל ובטח שלא לשכב עם אחת כשאני יוצא עם אחרת. עכשיו, ראוי להדגיש: זה לא שאין לי סטוצים כי אני לא נראה טוב, טיפש או מגושם. הסיבה היא כי אני פשוט לא מחפש אותם. לא משדר שזה מה שאני רוצה, ולכן כמו בכל החלטה בחיים – זה מה שקורה. לא בחור של סטוצים ומין מזדמן.

אז למה, אם כך, החלטה מטופשת? כי הבחורה שרצתה את הסטוץ היתה גם חמודה. וזאת שאיתה אני יוצא שבועיים, קצת יותר, לא היתה שווה את המוסר וההגינות שהפעלתי. ובכל זאת, מנגנון החשיבה שלי באותו הרגע היה שלא הייתי רוצה שמישהי שאיתה אני יוצא, אפילו אם מדובר רק בשבועיים או שלושה, תצא עם אחר ותשכב איתו. זאת שיצאתי איתה שיחקה משחקים, וכמה ימים לאחר מכן אמרתי לה שזה לא מתאים לי. וזה מעיד, בנוסף, על טיפשותי בדיעבד.

מה שמטריד אותי הוא לא הסקס שפספסתי. לזה יש פיתרון. מה שמטריד אותי באמת הוא מה שאני מפסיד מתוך היותי nice guy, "בחור טוב", גישה בה אני דבק מאז ומעולם. מהדייט הראשון שלי מתיישהו לפני עשור או יותר, תמיד נהגתי לתת כבוד לנשים איתן יצאתי ונפגשתי. בחור מוזר. כמות עוגמת הנפש שנגרמה לי מכך גדולה למדי, ובאחרונה אני כבר מתחיל לחשוב שהגישה הזאת לא מתאימה לי.

נראה לי שבשוק אין דרישה לנחמדוּת וכבוד

התחלתי בזמן האחרון לבלות לא מעט, לפגוש יותר אנשים, נשים. נראה לי שבשוק אין דרישה לנחמדוּת וכבוד. נראה לי שאתן צריכות את הבחור הרע, זה שלא שם עליכן. זה שפונה אליכן בפאב עם חיוך מרוצה ולא באמת רוצה לתת מעצמו. הוא רוצה לקבל – כשלכולנו ברור מה. מי שברור לה שהמטרה היא רק סקס, אליה אין לי תלונה. אנחנו במאה ה-21, סקס הוא לא טאבו. וכל עוד לשני הצדדים המטרה ברורה – שיהיה בכיף.

עוד מבט:

כמו אריה בטבע: דיוקן של מניאק אורבני מצוי

פנדורה אלף

המניאק קשור מאוד לנייד שלו. ברשימת הטלפונים יש לו יותר מ-200 בחורות, 100 מהן הוא כבר זיין ואת ה-100 האחרות הוא בכלל לא זוכר. קווים לדמותו, או יותר נכון - קריקטורה

כמו אריה בטבע: דיוקן של מניאק אורבני מצוי

התלונה שלי, אם כך, היא לאלה שמחפשות קשר, אבל הולכות על מי שמשחקים איתן משחקים. זה לא חייב להיות בפאב, כמובן. בכל מקום. התלונה שלי היא כלפי אלה שמזלזלים בהן - וזה עושה להן את זה. אלה שנדלקות על מי שלא מתקשר, לא מתעניין, משתף, משתתף, דואג וכדומה, בגלל שזה לא "סקסי". אלה שחיות באשלייה על גבר החלומות שלא קיים. יוצאות, נפגעות, ולא לומדות.

אחרי ארבעה חודשים בשוק, אני מתחיל להבין את מנגנון החשיבה שגורם לסבל של רוב האנשים בעולם הדייטים. אתה יוצא עם מישהי, ומפסיק בשלב מסוים, שכן רוב הדייטים לא מסתיימים בחתונה. בהכרח, לפחות ברוב הפעמים, יש את מי שנפגע או נפגעת. וכך מתפתחים מנגנוני ההגנה. בדייט הבא, אם אתה חכם, תדע לא להיפתח ולהיחשף.

זה – אם אתה חכם. אם אתה טיפש, כמוני, אתה לא לומד לקח. אתה מתעקש להאמין כמו ילד בן 14 באהבה רומנטית. אתה נאבק באינסטינקטים האנושיים לפתח הגנות, ניגש לכל אחת כאילו היתה הראשונה וכאילו אין צלקות עבר. אין פיתרון אחר, לפחות לא מצאתי. מצד אחד הגישה הזאת גורמת להמון סבל. כמו להחזיק תבנית בלי כפפות. אתה נכווה. מצד שני, כשאתה עושה משהו אמיתי – אתה גם יותר מרגיש את החום.

פרנק סינטרה, בשיר שלו "בדרכי שלי", מעודד אותי לפעמים. הפילוסופיה של חיים ללא חרטות. של עמידה מול תלאות העולם, החיים. הדרך הקלה, דרך ההגנות, היא לא בהכרח הטובה. לפעמים כדאי שתהיה תזכורת לזה.