שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בני ברקית, שפה קשה
    "הכל התחיל כל כך פשוט: סדנת הורות בבני ברק, והמון חברות חדשות, דוסיות כמוני. עד שנכנסתי איתן לוויכוח, וגיליתי שאנחנו לא מדברות באותה השפה. פתאום כל אחת הלכה לדרכה, ואני נשארתי עם הרגשה של חילונית שונאת דוסים"
    חשבתי שאני מוכנה לקפוץ למים העמוקים. בזמן האחרון אני מסתובבת שם חופשי, ואפילו הספקתי לסמן כמה חנויות מועדפות: דגים, ירקות, חנות ציציות, ובסמטה ליד - ספרי קודש. בביקורי האחרון אזרתי אומץ ואף נכנסתי לצרכנייה - אחת כזו בלי טיפת חנפנות לצרכן, עם ריח חלב שנשפך, שאף אחד לא טורח לנקות. בתאילנד הייתי בצרכניות יותר אסתטיות (ושם מכרו גלולות נגד הריון בקופה, במקום שאצלנו עומדים המסטיקים).

     

    בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו

     

    וכששרדתי גם את הצרכנייה, ואפילו קניתי שם, ידעתי - רשמית, אני מוכנה. אני מתחילה סדנת הורות בבני ברק, עם נשים דוסיות למהדרין.

     

    ואז עשיתי את הטעות

    אמרתי לעצמי שאמהות זה אמהות, ובוודאי נצליח לגשר על הפערים - ולו מהמקום האימהי

    המתוסכל של "מה-כבר-ביקשתי?", ולהתחבר.

     

    בשיעור הראשון עוד הייתי קצת בשוֹק, בעיקר ממגוון כיסויי הראש שלא הכרתי, אבל ניסיתי לגדוע את החלק שבי שאחראי על ביקורת האופנה מימי גיא פינס (מה שכן, דורין אטיאס היתה חוטפת שבץ. אני רק מציינת, לא מחלקת דרקונים).

     

    ובאמת, עם הזמן, הנשים בקבוצה התחבבו עלי. הן מקסימות, והדהים אותי לגלות עד כמה אנחנו דומות - באהבה לעוללינו, בשאיפה לחיות בעולם הרמוני יותר עם זאטוטים השולטים בנו ביד רמה ובזרוע נטויה. אני חושבת שאפילו הצלחתי להתחבב עליהן.

     

    הוויכוח

    ואז... גוואלד! נכנסתי איתן לוויכוח (לא יכולתי לשתוק? לא למדתי כלום בשבע שנות התשובה?) לדבורה עומר יש ספר למתבגרות: "אם אין לך משהו טוב להגיד, תשתקי". אולי בפעם הבאה. שתיים מהנשים החלו לדבר ביידיש, וכשאני משחזרת את מהלך הדברים, אני מבינה כמה טיפשה הייתי. הרי מה לי ולשיחה שלהן? אבל עשיתי את זה. התערבתי.

     

    ניסיתי להסביר להן עד כמה צורם ל"ישראלי המצוי" (מושג שנשמע כמו ציפור אקזוטית מהחוברת שקיבלנו במעגן מיכאל), לשמוע דוסים מדברים ביידיש. ניסיתי להסביר שזה מקבע את השונות בינינו, את הניכור ואת חוסר ההשתלבות בחברה הישראלית.

     

    משיחה נעימה עם שתי נשים חביבות, עברתי למליאת הכנסת, וזו אינה מחמאה גדולה. תוך מספר דקות תקפו אותי עשר נשים. היתה שם מישהי שהסבירה לי שהם "כמו שמורת טבע, מנסים לשמר תרבות נכחדת". ניסיתי להסביר לה, בתגובה, שהיא לא איזה במבי חסר אונים. שלחילונים אין שום עניין עם הכחדת התרבות שלה, כל עוד היא לא כופה אותה עליהם. אבל נשמענו כמו ב"מחכים לגודו" - לא מקשיבות, מדברות לעצמנו.

     

    איזו בושה. ניסיתי להסביר מאיפה באתי, ולמה אני אומרת את מה שאני אומרת, אבל זה היה מאוחר מדי. פתאום, כל אחת הלכה לדרכה, ואני נשארתי עם הרגשה של חילונית שונאת דוסים.

     

    אין להן סיבה להבין

    בתוך הראש שלי הכל נשמע הגיוני, אבל שכחתי דבר בסיסי אחד: שהן לא תל-אביביות לשעבר, בוגרות בית הספר לאמנויות ואלנבי 58. שכחתי שהמשפחה שלהן דתית מימים ימימה, ושלאורך דורות דיברו שם ביידיש.

     

    שכחתי שלשולחן השבת שלהן לא מסב אורח ששכח לסגור את הטלפון, או סבא שמספר סיפורי "איזה כיף בים בשבת". שכחתי שאין להן סיבה להבין.

     

    ואז הבנתי את מה שהשם ניסה, אולי, להזכיר לי: לכל אחד יש תפקיד בעולם, והקדוש ברוך-הוא מדויק בהחלטה איפה להציב כל אחד מאיתנו. אני פה כדי לעשות קירוב לבבות, פשוט מכיוון שאני עומדת באמצע הגשר,

    רואה את צדדיו המנוגדים. השם ברא אותי חילונית, ויש לי זכות ואפשרות לנצל את העוונות שעשיתי, ולהפוך אותם לזכויות. אני צריכה להאיר את השוני ולגשר עליו.

     

    ואותן הנשים? הן פה כדי שלי יהיה לאן לחזור - ליהדות שלא נשכחה, שלא זזה מילימטר שלושת-אלפים שנה. לשרשרת שנשארה שלמה לאורך דורות. כל אחד והתפקיד שהשם נתן לו.

     

    אני מקווה שבשבוע הבא שוב נתחבר דרך הילדים והמשברים הבלתי נגמרים שלהם, כי כרגע כולנו חובשות כיסויי ראש, אך דוברות שפה שונה לגמרי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באיזו שפה הן מדברות?
    צילום: ישראל ברדוגו
    מומלצים