כל אחד והגפילטע שלו
בתערוכת "היהודי הנודד" של המאייר זאב אנגלמאייר, הדת משולה לכדור דג אפור, טעים לחלק אך לא לרוב, שאנחנו בכל זאת מתעקשים לפתח אליו סנטימנטים. אך במקום בו האמן מפסיק להתלוצץ, המילים והאיורים מקבלים יתר משקל ותוקף
שאלה ארוכת שנים: מיהו יהודי? (מתוך התערוכה)
אנגלמאייר, קומיקסאי ומאייר ידוע, בעיקר בזכות עבודות הקולאז' ההומורסטיות שלו, המלוות בבועיות דיבור בחרוזים ומתפרסמות כבר שנים בעיתוני המדינה (בתחילת הקריירה שלו בעיתון "חדשות", ובהמשך ב"ידיעות אחרונות"), הציג בעבר מספר תערוכות ופרסם ספרים רבים. הפעם הוא בוחר להפנות את תשומת ליבם של המתבוננים בשאלה ארוכת השנים, "מיהו יהודי".
הילד הרע של עולם האיור
באמתחתו של אנגלמאייר, הידוע כ"ילד הרע" של עולם האיור הישראלי, בוחש עבר עשיר של עשיית צרות, בין אם בעבודתו המיינסטרימית ובין אם בעבודתו היותר מחתרתית, במגזינים כמו "סטיות של פינגוונים" שזכה למעמד של קאלט בארץ. בדומה לאופן הטיפול שלו בנושאים אחרים, אנגלמאייר בוחר שלא לעדן את עצמו, גם כשהוא נוגע בנושא נפיץ כמו ההתחבטות בשאלת הזהות היהודית.
למעשה, הוא פועל כאן כחילוני מוצהר, מפרק טקסטים מהמקורות, עושה בהם כבתוך שלו, ומרכיב מהם דימויים חזותיים חדשים. לעיתים הוא מעניק משמעות חדשה לכתוב, ולפעמים הוא מבצע תרגום מילולי שלו, כמו במשפט "שני שדיך כשני עפרים תומי צביה", המלווה באיור של אשה עם שני ראשי במבי במקום שדיים.
אנגלמאייר לא יוצר יש מאין בעבודה האיור שלו. הוא בוחר להשתמש, בדרך כלל, בחומרים מוכנים מראש עליהם הוא מלביש טקסטים בחרוזים. עולם הדימויים ממנו הוא שואב השראה עשיר ומגוון, ונע על ציר כרונולוגי ותרבותי רחב, החל מתחריטים מהמאה ה-19, ציורי ילדים, איורים של אידיליה אמריקאית משנות החמישים ועד לציורים מהודו. כולם משתתפים בתערוכה, אך את מקום החרוזים תופסים הפעם ציטטות מהמקורות. באמצעות החיבור בין דימויים חזותיים לטקסטים, שגם הם חומר מוכן מראש, נוצרים קולאז'ים פרועים.
ההומור הוא הכח שמוביל את התערוכה ומנחה את מכלול עבודותו של אנגלמאייר לאורך השנים. אך בין הבדיחות ניתן לדלות שאלות רציניות, בעלות התבוננות ביקורתית כלפי המסורת היהודית ושאלת הזהות בכלל.
שאלות רציניות בין בדיחה לבדיחה
באחת מהעבודות הפרובוקטביות ביותר בתערוכה, אשר ניתן למצוא בספר המלווה אותה - אך לא על הקיר, מוצגים ארבעה איברי מין גבריים, כשרק אחד מהם נימול, ותחתם הכותרת: "מיהו יהודי 1". התשובה לשאלה ברורה כביכול, אך כאשר בעבודה בעמוד הבא מוצגים ארבעה איברי מין נשיים תחת הכותרת "מיהי יהודיה 2", היא כבר פחות ברורה, והפרובוקוציה אינה בהכרח לשם הפרובוקציה.
סקס סמים ודג ממולא
סקס ומיניות הם מוטיבים שחוזרים על עצמם בחלק ניכר מעבודותיו של אנגלמאייר, וגם כאן הוא לא חוסך מאיתנו מאום. נשים ערומות וסצנות מחדר המיטות מככבות לרוב, וכאשר הן מצוותות למשפטים ארכאיים התוצאה משעשעת תמיד, ולעיתים אף מעוררת מחשבה.
דת, זהות ומסורת ישנה
היכולת של אנגלמאייר לשים את האצבע בצורה כל כך מדוייקת על האבסורד, היא שמקנה כח לאיורים שלו, ודווקא הטיפול נטול הימרות מעלה אותם מעל לרמת הבדיחה.
נושא היהדות מוצג בתערוכה ובספר מתוך נקודת מבט אישית מאוד. המאייר רוכב על דגים (כי היהודי אוהב דגים) וגולש על גלשן רוח (כי היהודי הוא נודד). את התערוכה הוא מקדיש ל"מכללת עלמא", בית לתרבות עברית שעורר בו את הרצון לחפש את יהדותו, וגם הוא עצמו לוקח חלק פעיל - ויותר מפעם אחת - על ידי מוטיבים אישיים בתוך היצירה. אנגלמאייר שותל את עצמו בחלק מהעבודות, ובאחת מהן, המלאה בדמויות מדתות שונות, הוא מגדיל לעשות ומופיע כאיקונה היהודית, על מנת לסמל בעצמו ולעצמו, מהו יהודי.
סמלים הם כלי העבודה של אנגלמאייר יותר מכל עט או מכחול. הסמל שהוא בוחר לתת לתערוכה והדימוי שמופיע על כריכת הספר המלווה אותה, הוא של אדם הדוחף מריצה עם גפילטע פיש ענק: אייקון יהודי אשכנזי מובהק מבית אמא. אך אפילו אם האייקונים המרכיבים את הדימוי שייכים לחצי אחד של הספקטרום המרכיב את היהדות, הרעיון של הדת כנטל, כתיק שכל אדם סוחב על עצמו (או דוחף במריצה) לטוב או לרע, הוא רעיון שכולם מסוגלים להתחבר אליו.
הדת משולה לכדור דג אפור לא ברור, טעים לחלק אך לא לרוב, שאנחנו בכל זאת מתעקשים לחפוץ ביקרו לפחות פעם בשנה ואף מפתחים אליו סנטימנטים. כל אחד והגפילטע שלו.
הגפילטע הוא אולי הדימוי שחוזר על עצמו הכי הרבה פעמים בתערוכה, ומגיע לשיאו כאשר הוא מופיע כמעין יצור "פרנקנשטייני" עם גפילטע במקום ראש, תחת הכותרת "יהודי". האם זו ביקורת על דת חשוכה שאין בה מקום למחשבה חופשית? ואולי אמירה על כך שהיהודי האינדיבידואל בנוי ממכלול שלם, מכלול השונה מיהודי ליהודי, אך אלו זהים בבסיס החשוב באמת, כמו שתי קציצות דג שיצאו מאותו פס ייצור? במקום בו אנגלמאייר מפסיק להתלוצץ, המילים והאיורים שלו מקבלים יתר משקל ותוקף.
אך התערוכה הזו אינה הפעם הראשונה שאנגלמאייר נוגע בסוגיות של יהדות. ב-1999 ראתה אור "ההגדה של פסח בנוסח אנגלמאייר", הגדה הומוריסטית לחג המורכבת גם היא מקולאז'ים מלווים בטקסטים ודימויים מההגדה. לצד העבודות החדשות, נתלו בחלל גם עמודים מקוריים מאותה ההגדה ואפילו קערת פסח נוסח אנגלמאייר מוצבת בתערוכה בגאון.
חשוב לציין: יותר משהתערוכה מדברת על נושאים של דת וזהות, היא נותנת עוד מבט לתוך הראש של אחד מהיוצרים הפורים והמעניינים ביותר שפועלים בארץ כיום.
"היהודי הנודד", במוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון, עבודות של המאייר זאב אנגלמאייר.
