"האישה ששרה": שוקעים בבוץ הלבנוני, בלעדינו

לפני שתתחילו לטקבק בזעם ובמרץ על כך שהקולנוע הישראלי שמאלני ואנטי-ישראלי ושנמאס כבר מהחיטוט של במאינו בבוץ הלבנוני, עצרו לרגע. קחו נשימה. "האישה ששרה" חוזר אל שכנתנו מצפון והמלחמה התמידית שמתחוללת בה, אולם אין מדובר בסרט ישראלי. יותר מכך, עד כמה שזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, בסרטו של הקנדי דני וילנב, למעט כמה הבלחות צה"ליות בודדות, נשארת ישראל מחוץ לפריים - נוכחת-נפקדת.

יש משהו מזכך עבורנו הישראלים בסרט זר שיורד לעומקה של הבעיה הלבנונית, מבלי להצביע עלינו כאחראים לה. יתכן שזו הסיבה שהסרט יצא להקרנות מסחריות בארץ, גם אם באיחור רב - שלושה חודשים אחרי טקס האוסקר, בו היה מועמד "האישה ששרה" לפרס הסרט הזר. במאי קנדי שמשאיר את הסכסוך הפנים-לבנוני בגבולות הקו הסגול: פתאום זה כבר לא מכעיס, אלא מעניין. אפשר לאפסן את רגשות האשם ומנגנוני ההגנה ופשוט להזדהות עם הכאב והסבל.

לבנון בוערת בזכרונות. "האישה ששרה"

ומי מביננו שמסכים לשם שינוי לגלות פתיחות לשכנינו מצפון - שיעים, סונים, נוצרים ודרוזים - ימצא בסרט הרבה מאוד כאב וסבל, וגם לא מעט אלימות ומראות קשים. כל אלה יכולים לאפשר לרכי הלבב שביננו לנסות ולהבין את הטרגדיה הגדולה של הלבנונים ולצאת מהקבעון המחשבתי של אנחנו והם. לא שאנחנו הישראלים סגורים על מי זה בעצם "אנחנו", אבל מה שבטוח הוא שבכל הנוגע ללבנונים, אין ממש דבר כזה "הם".

מי הבוץ?

"האישה ששרה" (במקור "Incendies") הוא עיבוד קולנועי למחזה "Scorched" מאת וואג'די מוועד, יוצר לבנוני גולה, שמצא לעצמו בית במונטריאול שבקוויבק, סביבתו הטבעית של הבמאי וילנב - חבל ארץ צרפתי, שמציב אתגרים לאומיים משלו לקנדה השלווה. העלילה משלבת בין קורותיה של משפחת גולים לבנונית בקנדה הקפואה להיסטוריה המדממת של ארץ מוצאם - כאן במזרח התיכון השרבי.

האם נוואל ובתה ז'אן. חושפים שורשים

אחרי מותה הפתאומי של האם נוואל מרוואן (לובנה אזבאל), חושף מעסיקה וידידה הנאמן עו"ד לבל (רמי ז'יראר) את צוואתה בפני ילדיה, ז'אן (מליסה דסורמה-פולין) וסימון (מקסים גודט).

התאומים נדרשים על ידי המנוחה לצאת למסע אל שורשיהם המשפחתיים הנטועים באדמה השסועה של לבנון ולגלות את האמת על אמם, אביהם שלא הכירו וגם על מי שהם. מתברר, שלמרות רצונם להמשיך בחייהם המוצלחים בקנדה (ז'אן היא עוזרת מחקר לניב כהן, פרופ' למתמטיקה בגילומו של דומיניק בריאן, תחליף אב מפרגן תוצרת ישראל), הם לא יכולים להימלט מהעבר המשפחתי.

משחזרים את מלחמת האזרחים. בסרט כמו במציאות

בשלב זה מתפצלים התאומים. סימון העקשן נשאר בקוויבק, בעוד ז'אן אחותו יוצאת למסע אל העבר, ואנחנו איתה. כל נ"צ אליו היא מגיעה מתברר כנ"צ בסיפור חייה הסבוך, הפתלתל והטרגי של אמה, הנע בין בגידה בכבוד משפחתה הנוצרית לפעילותה הפוליטית, והמאבק בין הפלנגות האכזריים לאלו האכזריים לא פחות של המוסלמים. היא נעה ונדה ביניהם, אולם היא נותרת עיקשת ונלחמת על חירות עולמה הפנימי ומשלמת מחיר כבד על כך.

כך שוזר וילנב הווה בעבר. ואנחנו, כמו ז'אן, נחשפים אט-אט למסתורין סביב חייה של נוואל והאמת המרה אותה הסתירה מילדיה. כך הופכות שתי הנשים לגיבורה אחת שצועדת באותו המסלול בחבל הארץ, שהיה לאם סביבה טבעית ולבת נוף לא מוכר. באיחודן לדמות אחת של בנות שני דורות שונים, אנחנו לומדים משהו על האומה הלבנונית. יותר מ-35 שנה עברו מאז תחילת מלחמת האזרחים ולא הרבה השתנה.

ז'אן, סימון והעו"ד. סוגרים מעגל

הניסיון המעניין של הבמאי ליצור זהות משותפת בין האם לבתה ולאומה כולה ראוי להערכה והוא מצליח במידה רבה. אחרי גילוי מדהים, סימון מצטרף לחיפושים בחוסר רצון מופגן. בשלב זה הסרט מקבל תפנית דרמטית משמעותית, ששוברת

את האיזונים העדינים בין הרבדים השונים והמסקרנים בסרט. בתוכנית השלבים המשפחתית שעיצבה האם נוואל, חקירת הבן היא זו שאמורה לסגור את המעגל. מעגל דמים, טראומטי ומטלטל. 

אולם סגירת המעגל בזירה המשפחתית, בסוף מפתיע ובלתי מתקבל על הדעת אך טעון רגשית וסוחט דמעות, גוררת את הסרט לפסים היסטריים של טלנובלות מהזן הדרום אמריקני - מה שמשכיח לקראת סיום את העובדה המרה שאנחנו בכל זאת נמצאים במזרח התיכון. זהו לא סרט מצרי, אלא לבנוני. ובעולם שהסרט הזה מנסה להמחיש - אין סוף טוב, ואף לא סוף רע. במציאות הזו, פשוט אין סוף.