שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שירת המצוקה: ספרו החדש של אורי ברנשטיין

    לפני ספרו החדש, "שירים לפסנתר יחיד", מעולם לא כתב ברנשטיין על עצמו שורות שבהן אין פרסונה ואין מסכה, אלא אדם המתוודה בישירות על מצוקותיו והתמכרויותיו: "אינני מוכן להודות שעברתי על המידה מזה ימים/ ושרק האלכוהול מיטיב עמי"

    ספרו החדש של אורי ברנשטיין "שירים לפסנתר יחיד" הוא הזדמנות מצוינת לדון בשיריו, בצד סקירה היסטורית קצרה של מהלכיו הפואטיים עד כה. מי שמכיר את שירתו של ברנשטיין, המלווה את הספרות העברית החדשה זה יותר מיובל שנים, יודע שהיא נעה תמיד בין גילוי לכיסוי.


    מתחת לאיפוק מסתתר אושר גדול (עטיפת הספר) 

     

    אצל ברנשטיין מופיעים שירי אהבה חשופים בעלי דו-טור חרוז, כדי למשול בהתפרצות הכמיהות המאיימת לכבוש את הנפש והגוף; מכאן הפרידה מן ההורים ושירי המספד הנוקבים, ומסביבם ההיאחזות, באמצעות שלל צורות שיריות ופרטי מציאות, בפיסות חיים המשורטטות ביד אמן עדינה.

     

     

    יש מי שסוברים שהשירה הזאת מאופקת מדי. אבל מתחת לאיפוק - לשליטה של יוצר בחומריו ולאמנות השיר - מסתתר לפעמים אושר גדול (אהבה, תשוקה, קִרבה) אך על פי רוב נתקלים שם בחושך או בהעדר גדולים.

     

    פנים של פרידה

    בעשור האחרון שירתו של ברנשטיין לובשת יותר ויותר פנים של פרידה. פרידה של אדם מחברים שאינם, מחוויות שהתרחקו, מעצמו. ואולי קיצונית מאלה, ובולטת ביתר שאת בספר החדש: הטלת ספק של משורר בייעודו היצירתי ובכוחה המרפא והגואל של השירה.

     

    העובדה שהדיון במגבלות השירה מוצא את לבושו בשירים חזקים העולים על גדותיהם, אינה צריכה להטעות. הייאוש קודח ועם השנים הוא לא נעשה יותר נוח, בשום מקום תחת השמש. גם לא תחת שמי ערב או לילה אורבניים, ששירת ברנשטיין משופעת בהם.

     

    בעיקרו של דבר זהו דיוקן טרגי שהשיר כולא בצורותיו שמשתכללות מספר לספר,

    ומגיעות לשיאים חדשים של מבנה בית, של נפתולי תחביר, של חרוזים חותמים וניסוחי הפשטה והכללה קיומיים. כאילו שהמשורר, דווקא בשיא יכולתו כבעל מלאכה, שואל: אז מה היה כל זה, ולשם מה היה?

     

    הנה, לדוגמא, שני ציטוטים מתוך הספר החדש - חשופים, כואבים, מיואשים מתמיד. הראשון זועם ממש: "למי בצע באשליה הנואלה/ על חד פעמיותה של המילה"; "ולפעמים אוחז בו ספק ממשי/ אם כל אשר קרא, וכל השירה/ שכתב, אינם אלא צללים על קירות, / אינם אלא עשן של מדורות/ הבוערות הרחק". אך בל נטעה, גם בגוף שלישי, כשהוא מדבר על משוררים אחרים שתרגם, שקרא או שהכיר, ברנשטיין מתייחס לעצמו ופניו, הם אלה הנשקפים במראת השיר.

     

    הייאוש מן השירה אחוז בוודאי בתחושת ההחמצה הכללית של "איש שביקש להקיף את העולם" ומצא עצמו, "בסופו של דבר נותר רק מצולם". במצב כזה, כל שהוא יכול לעשות הוא כדבריו: "לאחוז במועט", וברגעים פחות אנרגטיים לצווֹת על עצמו: "שב ואל תעשה. חכה לבאות./ שב לך בין בָּבוּאוֹת/ שהן הֶרגלךָ".

     

    הדברים שלעיל ניכרים גם במידת החשיפה שהשירים נוקטים בכל הנוגע לבדידות הקיומית. בראש וראשונה בכותרת הנוגה: "שירים לפסנתר יחיד", ואחר כך בחשיפת חרדות הנפש הכלואה בגוף שמונה בחיל ורעדה את ימיו. מעולם קודם לכן לא כתב ברנשטיין על עצמו שורות מעין אלה, שבהן אין פרסונה ואין מסכה, אלא אדם המתוודה בישירות על מצוקותיו והתמכרויותיו: "אינני מוכן להודות שעברתי על המידה מזה ימים,/ ושרק האלכוהול מיטיב עמי. ולפעמים/ גם גלולות שמנתרות כציפורים בין ענפי המוח/ הן היחידות המעניקות לי מנוח".

     

    ומבית זה, שמנסה להתייצב לפני שהתודעה תתפרק אל האין, עוברים אל משנהו שבו מתוארת בדידות חריפה והשפעתה המשלה של התרופה: "ולבדי איני מצליח להעלות אור/ בדעתי, שכן עכשיו אני מתעורר בדד/ לִנְהָרָה כִּימית פרועה ועוינת./ ובנחת שאוּלה בלבד מתאיינת/ המצוקה של היותי לבד".

     

    מכאן נובע גם הצורך הנואש, חזק מבכל ספרי שיריו הקודמים, לחזור לרגעים של אושר אמיתי, לפעמים כמעט-מיתי. זה נמצא למשורר, כמו לרובנו, כמו למשוררים הרומנטיים בני המאות הקודמות, ברגעי הילדות הרחוקים. ממקום שהוא "עולם בו אין כבר מוצְאות,/ רק שרטוטי פתחים ויציאות", שב המשורר, נישא על נחשולי דמיונו, לרגעים המתוקים משכבר: "ונדמה לי שרק הזייה היא כל מה שהיה/ ושעדיין אני במגרשים של ילדותי/ ושעדיין ילדים פרועים רצים איתי/ לכבוש מבצרים של חול, ושהכול/ קיים כשהיה וחי סביבי,/ ושהכל עוד אביבי".

     

    חוזר אל החרוז

    בשורות רבות כמו משיל המשורר את רוב המגננות זולת קצב השורה והחרוז, אותו חרוז שמאפשר לו ללחוש באוזננו את אמיתו: "אדם מתגעגע אל כל האגדי/ שהיה לו בלעדִי". ברנשטיין, כמובן, איננו משורר של נוסטלגיה, המתרפק על העבר, שכן לילדות גם פנים אחרים, מפחידים, אלימים ולא סימפטיים הניבטים באכזריות משירים אחרים.

     

    חשוב לציין שספרו החדש של אורי ברנשטיין מחזיר אותו באופן מובהק לכתיבת שירה מחורזת. ברנשטיין החל בכך בספר ביכוריו הנפלא "באותו החדר, באותו האור" (מ-1962) ובמשך השנים חזר אל החרוז כל אימת שנזקק לו כדי לארגן את המציאות במבנים מוזיקליים בטרם תישמט או תתפורר - בשירי אהבה ובשירי מספד, בשירים עירוניים ובשירי חוץ לארץ.

     

    כעת הוא חוזר בשל יותר, בוטח בעבודתו אחרי שנים של אימון היד הכותבת והאוזן הקשובה, בין השאר בתרגומיו לשירתו של ו.ב. ייטס: "כשתרגמתי את שירי ייטס, הגיע/ להסביר או להתריע, לרוב בלילות קיץ,/ שבהם תנועת המתים ללא חיץ". לא כאן המקום לדון בכך אבל יש בשירת ברנשטיין גם סוג של אירוניה מקאברית - ולא אחת שימוש בהומור מורבידי - שמהווה משקל נגד הסכנות הקרויות פאתוס-יתר או חמלה עצמית.

     

    אחד משיריו האהובים עלי הוא "מסע לאסף" מתוך ספרו "זמן של אחרים" (מ-1996). בשיר זה מלווה המשורר בדמיוני את בנו במסעו באירופה ובודה עבורו פגישה עם סבו, כלומר עם אביו של המשורר. זהו שיר מכמיר לב על דאגה אבהית ועל ההבנה שהגנאלוגיה איננה דבר שעליו אתה יכול לשלוט. לא תוכל לשנות את העבר (הוריך ויחסיכם) כמו שלא תוכל לעצב כרצונך את העתיד (ילדיך והוריהם).

     

    וכך מסתיים השיר הנפלא ההוא: "נוסע שוב ובבואות חוורות על קלסתרו,/ חריץ של תהייה בין גבותיו מן הילדוּת,/ ככתם של לידה שאין כבר להסיר".

     

    גם בספר שלפנינו שב המשורר אל בנו, עשור וחצי מאוחר יותר, וכותב את אחד משירי ההורות המובהקים שלו. שהרי מעבר לתלות החזקה במילים לחיים עצמם יש קדימות - כרונולוגית ולרוב גם רגשית. הנה השיר היפה הזה, כולו לפניכם, על חרוזיו המנגנים את אהבת האב ואת דאגתו:

     

    "אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהָבִיא לְךָ, בְּנִי, תּוֹעֶלֶת

    לַמְרוֹת שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרַי בְּאוֹתָם מִסְדְּרוֹנוֹת

    וּפוֹתֵחַ, כְּמוֹ שֶׁפָּתַחְתִּי, אֶת אוֹתָהּ הַדֶּלֶת

    הַמּוֹבִילָה אֶל אוֹתָם חֲדָרִים חַסְרֵי חַלּוֹנוֹת.

    אֵינֶנִּי יָכוֹל לַעֲזֹר לְךָ, וְאַתָּה, בְּנִי,

    כְּבָר יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֵיךְ זֶה לְקַנֵּא

    בְּמוּדָע, בְּלֵילוֹת בְּלִי הֲטָבָה.

    כַּמָּה אָזְלַת יָד יֵשׁ בָּאַהֲבָה!

     

    וְנִדְמֶה לִי שֶׁפַּעַם שָׂמַחְנוּ עַל כָּךְ

    שֶׁהַכֹּל מִסְּבִיבֵנוּ פָּנוּי וּמְבֹרָךְ

    וְאַתָּה רַצְתָּ רִיצוֹת קְצָרוֹת לְהָבִיא

    אֵלַי אֵיזֶה עָבָר שֶׁמָּצָאתָ בַּחֲטָף,

    שֶׁהָיָה שֶׁלִּי וְהֻשְׁלַךְ מֵאַחֲרֵי גַּבִּי,

    כְּדֵי שֶׁנָּשׁוּב וְנִלְמַד אוֹתוֹ בִּמְשֻׁתָּף.

     

    אֵינֶנִּי יָכוֹל לַעֲזֹר לְךָ שֶׁכֵּן הַחַיִּים סוֹבְבִים

    וְעָלֶיךָ לָחוּשׁ בְּעַצְמְךָ אֶת הֶחָסֵר,

    אַךְ רְאֵה אֵיךְ בַּיּוֹם הַמִּתְקַצֵּר

    שְׁנֵי צְלָלֵינוּ נוֹפְלִים זֶה עַל זֶה, שָׁוִים".

     

    "שירים לפסנתר יחיד", מאת אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 78 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברנשטיין. בין גילוי לכסוי
    צילום: גבי בהרליה
    לאתר ההטבות
    מומלצים