קולנוע לבנוני: השכנים מצפון עושים רעש
מעבר לגבול הצפוני יושבת קהילת קולנוע שוקקת חיים. נאדין לבאקי ואחרים פתחו צוהר למערב, עם סרטים שמציגים את הטרגדיה הלאומית מתוך התא המשפחתי והאישי. ומה לגבי העימות עם ישראל? על הצורך הזה עונים הסרטים שלנו
השבוע יצא בישראל סרטו עטור השבחים של הבמאי הקנדי דני וילנב, "האישה ששרה". הסרט שהתמודד השנה על פרס האוסקר לסרט הזר מגולל את סיפורה הטרגי של משפחת גולים לבנונית, בחיפוש אחר השורשים הנטועים באדמה ספוגת הדם של המזרח התיכון. מדובר ביצירת קולנוע מטלטלת, שפותחת צוהר לעולם קרוב ורחוק כל כך למערב, ואפילו לנו השכנים.
"האישה ששרה" עורר הדים בעולם, אולם האומה הלבנונית אינה נזקקת לנציגים זרים שיספרו את סיפורה. מדינה משוסעת זו התברכה בלא מעט יוצרי קולנוע מוכשרים, שקיבלו גם הכרה עולמית. אחת מהן, נאדין לבאקי, היא דמות משמעותית ומוכרת בזירה הבינלאומית, כפי שראינו רק לאחרונה בפסטיבל קאן, שם הציגה את סרטה החדש "?Where Do We Go Now", שזכה לציון לשבח מטעם חבר השופטים.
לאן הולכים מקאן?
במבט מפוכח, זה נראה מוזר שלבאקי וקולנוענים לבנונים אחרים מצליחים לפרוץ את המצור מדרום, מצפון וממזרח ולהפנות פנים מערבה - אל מעבר לים. מצד שני, בחברה הלבנונית, לפחות זו החיה ופועלת בבועה של ביירות שוקקת החיים, היתה מאז ומעולם פתיחות לאירופה ובמיוחד לצרפת - סוג של פטרונית שלה במזרח התיכון. באמצעות המכנה המשותף של השפה וההשפעות התרבותיות, הם מצליחים להציג את עצמם לעולם, דרך האולם.
מתוך "Where Do We Go Now". הצלחה בקאן
לבאקי, בת 37 בסך הכל, היא הפנים הנאות של הקולנוע הלבנוני ומספקת ביטוי לסוגיות התרבותיות ואלו הפוליטיות, שקורעות את החברה בארצה בתפר הנפרם שבין האירופיות לפאן-ערביות, בין הנצרות האליטיסטית לאיסלם הקיצוני. תמות אלו ניכרות בסרטה החדש ובזה הקודם והמצליח, "קרמל" (2007), וגם בחייה.
אישה כריזמטית ומודרנית, שאינה מתכחשת לנשיות ולמיניות שלה, אינו עניין שמתקבל באופן טבעי על ידי תומכי החיזבאללה. סרטיה העוסקים בנשים שפויות בתוך הגיהנום הגברי, גם הם אינם ממש תואמים את הטעם התרבותי של השייח' נסראללה. ספק אם הוא גם זיהה את הפוטנציאל היצירתי שלה, כשהחלה את הקריירה כבמאית וידאו-קליפים ופרסומות מצליחה בלבנון לפני כעשור.
לבאקי. יצירתית ומשוחררת
אבל אם הקליפים שיצרה לכוכבת הפופ הלבנונית ננסי אייראם היכו גלי פרובוקציה בעיקר בעולם הערבי, הרי שבאמצעות הקולנוע הצליחה לשבור את גבולות הגזרה התרבותיים שניסו לכפות עליה בדרך לאירופה. הפריצה הגדולה שלה הגיעה עם "קרמל", שהוקרן לראשונה לפני ארבע שנים בקאן וזכה להצלחה לא מבוטלת ברחבי העולם וגם בקרב צופים ערבים. אלו למדו להכיר את לבאקי גם כשחקנית.
"קרמל". באה משעווה
החידוש של "קרמל" - דרמה מוזיקלית, שמציגה את ההוויה הלבנונית מתוך סלון יופי בביירות - היה חידוש מרענן וחביב עבור כל מי שרגיל למראות הקשים של אש, אלימות ברחובות ונסראללה, שנצפים במהדורות החדשות. מראות אלו מקבלים יותר נפח בסרט החדש "?Where Do We Go Now", המתאר מנקודת מבט נשית ומלאת הומור כפר תחת איום של קרע נורא בין מוסלמים ונוצרים, אחרי מותו של אופנוען צעיר שנקלע לקרב יריות.
"?Where Do We Go Now" מגיע עם הסחף הקולנועי המשמעותי שמגיע מהריביירה הנהנתנית של ביירות דרך הים התיכון עד לריביירה של קאן ולשאר חופי אירופה. כך למשל במקרה של דניאל ארביד, שיצא עם סרטו הראשון "In the Battlefields" ב-2004, הסוקר נער ונערה שמתבגרים אל תוך מלחמת לבנון ב-1983. שלוש שנים לאחר מכן, ארביד חדרה לעולם המבוגרים האפל יותר עם סרט בעל אספקטים אירוטיים, "A Lost Man".
סקס אצל השכנים. הטריילר של "A Lost Man"
ארביד, שחגגה רק לאחרונה את יום הולדתו ה-41, עומדת לצאת עם סרטה החדש "מלון ביירות" ("Beirut Hotel") שאמור לבסס את מעמדה כקולנוענית הנועזת כיום בלבנון. כמו לבאקי, היא מאתגרת את הקיבולת המוסרית של הלבנונים הנוצרים, ובעיקר המוסלמים. ארביד היא יוצרת ארט-פילם אירופית אמיתית והנגיעות שלה בטאבו מתוך סגנון אמנותי מיוחד, אומר משהו על האומץ שלה בבחירת הנושאים ועל המבע האסתטי.
"In The Battlefields". ילדה בקו האש
זה די מפתיע שדווקא נשים מובילות את מהפכת הקולנוע הלבנונית, ואולי אף אפשר לקוות שזה מעיד גם על שינויים עתידיים שישפיעו גם על הזירה הפוליטית במדינה. לפניהן היתה גם ז'וסלין סעאב,
שב-1995 יצרה ת "Once Upon a Time in Beirut" המלווה זוג נערות לבנוניות, שנשבות בקסמו של הקולנוע ויוצאות למסע נוסטלגי אל ההיסטוריה של ביירות.
הכוח הנשי של הקולנוע הלבנוני נמצא בשיאו, אבל נראה כי גם לבאקי וארביד צועדות בדרך שסללו עבורם במאים גברים ותיקים יותר - יוצרים שנטשו את המיתוסים הלאומיים והפאתוס המתלהם שמתלווה אליהם מכיכרות הערים ומהתשדירים מהבונקר של נסראללה, ופנו לקולנוע האישי והמשפחתי. סרטים שנגעו בדרך כלל להתבגרותם של צעירים לבנונים בצל האווירה האלימה בחוץ.
ישראל מחוץ לפריים
לצד נטישת המיתוסים הלאומיים, נראה כי דווקא היוצרים המקומיים, שנמצאו תדיר תחת המצלמות הבוחנות של מטוסי צה"ל, מסתייגים לרוב מנגיעה בעימות הישראלי, ומתמקדים בטרגדיה הפנים לבנונית. יתכן שהבמאים שלנו עשו זאת עבורם טוב יותר. במידה רבה "לבנון", "בופור", "ואלס עם באשיר" משלימים את תמונת המצב העגומה, אם נראה כי בסך הכל הטרנדים משני צידי הגבול זהים: המשפחה במרכז, הפוליטיקה בחוץ. אפשר להגיד אפילו, שהסרטים הלבנונים מאוד ישראלים.
זיאד דואיירי גילה את הקסם הקולנועי ב-1998. אם הנערות ב"Once Upon a Time in Beirut" התמזגו בביירות השסועה דרך מסך הקולנוע, אז הנערים שלו עשו זאת באמצעות מצלמת 8 המילימטר שלהם ב"West Beirut". סרט הבורקס הזה ניזון מהשילוש הלא קדוש של התבגרות, מלחמה ואהבת הקולנוע, זו שהביאה את דואיירי בהמשך להוליווד כעוזר צלם של טרנטינו ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", ואף כבמאי טלוויזיה בפני עצמו בארצות הברית.
מי מתעסק? זה אבו חודור. מתוך "West Beirut"
עוד סרט בולט הוא "Terra Incognita" של רסאן סלהאב מ-2002 - שנחשב לפורץ דרך בסצינת הקולנוע הלבנונית, וגיבורים דווקא בני 30 פלוס - ילידי שנות ה-70 בלבנון, שגדלו אל תוך המולת מלחמת האזרחים. מגוון של דמויות ממקומות שונים נפגשים בביירות המודרנית, ובין השאר מגלמים את הביטוי של המתחים העדתיים והאידיאולוגיים במדינה.
בין הפרטי לציבורי. "Terra Incognita"
בסרטו האחרון "The Mountaine" עוסק סלהאב דווקא בהתכנסות האדם פנימה אל תוך תוכו בנוף ההררי, וזה מזכיר את סיפורו של סמעאן אל-חאבר, תושב יחיד בכפר מבודד אל-אל חלזון שננטש במהלך מלחמת האזרחים. אחיינו סימון אל-חאבר חזר מלימודיו בצרפת כדי לתעדו ביצירה דוקומנטרית קסומה "the One Man Village", שגם היא אינה משתחררת מצל המלחמה.
"כפר של איש אחד". חמוץ מתוק
אל-חאבר גם הוא נמנה על הדור המוביל של הקולנוע הלבנוני, ואף ערך את סרטו הראשון של ג'ורג' השאם, "Stray Bullet", שממוקם כרונולוגית ב-1976. למרות שמלחמת האזרחים נוכחת, העלילה נוגעת אף היא באישי, מול מה שקורה בחדרי חדרים: הבונקרים של הבית לצד הבונקרים של הלב.
בדרך לחתונה עוברים בביירות. "Stray Bullet"
במקרה זה מדובר בלבה של הגיבורה נוהא, סרבנית החתונה, שמקוממת עליה את משפחתה. את נוהא מגלמת לבאקי, שכמוהה וכמו הקולנוע הלבנוני כמכלול מתנערת מאחיזת המסורת והמציאות הפוליטית הסבוכה, מתוך שאיפה לחירות ויצירתיות.
