שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    באנו חושך לגרש: שיחה עם פרופ' זאב שטרנהל
    מהי הנאורות, אותה פילוסופיה ששינתה את פני האנושות לבלי היכר, ומיהם המתנגדים לה? ואם עידן האורות הוציא אותנו מאפלה לאור גדול - מדוע נדמה שאנחנו דווקא חוזרים לאחור? ראיון עם פרופ' זאב שטרנהל

    ארבעה מכל עשרה אמריקאים אינם מאמינים באבולוציה. הם בטוחים כי סיפור בראשית התנ"כי, לפיו אלוהים ברא את האדם ביום השישי, נכון כפשוטו. סקרים גם מראים כי מחציתם של הבריטים, בני עמו של גדול המדענים המודרניים, צ'ארלס דרווין, אינם מאמינים בהתפתחות האדם ובעלי החיים בדרך אבולוציונית, המושפעת מהסביבה ומהליך הברירה הטבעית.

     

    מה ההסבר לגישה זו אצל חלקים גדולים כל-כך מאוכלוסייה שנולדה וחיה בתרבות המערבית המודרנית? כיצד ייתכן שאנשים אשר את איכות חייהם ובריאותם

    הם חבים להישגי המדע, שהוא תוצר ישיר של חשיבה רציונלית מדעית וספקנית, מעדיפים במודע לבחור במיתוס דתי לא מוכח על פני תורה מדעית שחוזרת ומקבלת אישושים בכל ניסוי ובדיקה?

     

    בשלהי המאה ה-19 הכריז ניטשה על מות האלוהים. המאה ה-20 נפתחה עם אלברט אינשטיין בניצחון מדהים של המחשבה המדעית. המהפכה הקומוניסטית הכריזה שהדת ("אופיום להמונים") נזרקת אל פח האשפה של ההיסטוריה, ויחד עם אידיאולוגיות חילוניות אחרות הציגה אלטרנטיבה למחשבה ה"על-טבעית". ניצחון הרציונלי על המיסטי והרוחני נראה רק עניין של זמן.

     

    במאמרו המפורסם הגדיר עמנואל קאנט את הנאורות כחתירה לאוטונומיה של האדם. האוטונומיה של האדם מתבססת על ההכרה בכוח שכלו ושחרורו מכוחות חיצוניים הקובעים את גורלו. מבשריה של הנאורות האמינו שאור התבונה יסיג לאחור את חשכת האמונה.

     

    והנה, 230 שנה אחרי קאנט ו-130 שנה אחרי ניטשה, אלוהים חוזר, ומרבית בני האדם ממשיכים להאמין באל בלתי נראה, לקבל סמכות חיצונית ללא ערעור, לציית להוראות קדושים ויידעונים ולהתייחס אל התיאוריה המדעית הרציונלית כאל עוד אופציה מעניינת, אבל בהחלט לא מחייבת.

     

    פרופ' זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל, מונה לאחרונה כחבר באקדמיה הלאומית למדעים. שטרנהל, מגדולי החוקרים בתחומי מדע המדינה והפילוסופיה הפוליטית, חוקר שנים רבות את מקורותיה וערכיה של תנועת הנאורות - אותה פילוסופיה פוליטית שהובילה את תרבות המערב ב- 300 השנים האחרונות, תנועה פילוסופית שאחראית לחלק גדול מהישגי האנושות, וכנראה גם ללא מעט מכשליה הנוכחיים. ספרו האחרון בשפה האנגלית, "The Anti-Enlightenment Tradition" (Yale University Press),

    פורסם בשנה שעברה.


    פרופ' זאב שטרנהל (צילום: גיל יוחנן) 

     

    נאורות מהי?

    תנועת הנאורות צמחה בסוף המאה ה-17 והתבססה במאה ה-18. בצרפת היא כונתה "Siècle des Lumières" - המאה של הנאורות, בעולם האנגלוסקסי היא מוכרת בשם "The Age of Enlightenment" - עידן ההארה, בעולם דובר הגרמנית "Aufklärung" – הצטללות, התבהרות. בכל רחבי אירופה סימנה הנאורות את היציאה מחשכת ימי הביניים אל אורה של התרבות המודרנית - תרבות של מדע והשכלה.

     

    האם הנאורות הייתה באמת סוג של חלופה לדת? למחשבה המיסטית? או שאולי מדובר בפילוסופיה פוליטית שהתאימה לתקופתה ופחות רלוונטית לזמננו? האם תוכל לאפיין את ליבת הנאורות?

     

    נאורות היא פילוסופיה חברתית-פוליטית הרואה באוטונומיה של היחיד את עיקר העיקרים. הנאורות מניחה שאדם יכול וצריך לבנות את עצמו בכוח שכלו, שהוא יכול, באמצעות התבונה, לעצב את סביבתו ולקבוע את גורלו. הנאורות מניחה כי היחיד, האדם האוטונומי, יכול בכוח תבונתו להשתחרר מהדטרמיניזם ההיסטורי, הדתי והתרבותי ומסוגל לבנות את הסדר החברתי והפוליטי בכוחות עצמו ולטובתו.

     

    היו במאה העשרים הוגי דעות של האנטי-נאורות, כמו אוסוולד שפנגלר בגרמניה וג'ורג' סורל בצרפת, שחשבו שהנאורות מסמלת את ניצחון הרציונליזם ושהיא אינה תופעה מודרנית בהכרח. הם סברו שנאורות הופיעה ויכולה להופיע בכל מקום. יש הרואים דוגמה לנאורות באתונה, בעיקר בתקופת פריקלס, כך גם מזהים את מאפייני הנאורות בסין של קונפוציוס, ולבסוף באירופה של המאה ה-18.

     

    כמה מרכיבים בסיסיים יוצרים את מושג הנאורות - ליברליזם, דמוקרטיה, רציונליזם, אוניברסליות וחילוניות. למרות כל המאבקים הפוליטיים והחברתיים, נדמה כי האויב הגדול ביותר של הנאורות היו הדתות הגדולות. האם נאורות היא בהכרח חילונית? האם אפשרי איזשהו דו-קיום בין נאורות לדת?

     

    אסור לשכוח שהנאורות לא הייתה הומוגנית והיו בה זרמים שונים. בהכללה אפשר לומר שדו-קיום בין הדת הממסדית, שהיא בעלת שאיפות פוליטיות ודרישות טוטליות מבני האדם, לבין הנאורות אינו אפשרי. הנאורות לא לחמה באמונה המטפיזית בדבר קיומו של אל. אדם יכול להאמין בכוחות עליונים ובאל המשגיח, ועדיין לקבל את עקרונות היסוד של הנאורות.

     

    היו בנאורות חילוקי דעות בין פילוסופים אנטי-דתיים מובהקים, אתיאיסטים גמורים שלחמו בדת וראו בה אוסף של מיתוסים ואמונות טפלות, לבין אחרים, שחשבו שהאמונה בכוח עליון אמנם מיותרת, אבל אינה יכולה להזיק, כי יש לה פונקציה חברתית חשובה.

     

    באופן בסיסי, הנאורות אינה מקבלת את הדת ככוח חברתי או ככוח פוליטי, אלא רק כאמונה פרטית. הנאורות מעולם לא הכחישה שלאדם יש אמונות, רגשות, כעסים ואינסטינקטים, אלא שהיא טוענת כי בעזרת השכל האדם יכול לשלוט בכוחות אלה.

     

    האנתרופולוגיה הפילוסופית של אנשי הנאורות החלה במאה ה-17, אצל הובס, ונמשכה אצל לוק ורוסו. הם הניחו, במסגרת מאבקם בסדר הקיים בזמנם, כי האדם קודם לחברה, והוא זה שיוצר את הסדר החברתי כדי לענות על צרכיו.

     

    אצל הובס האדם הוא אטום, יצור בודד שנע במרחב ומגיע למסקנה שהחיים בטבע הם בלתי אפשריים או קשים מנשוא, ולכן, למען האינטרס שלו עצמו, הוא מחליט לכונן סדר חברתי במטרה לשמור על חייו. לכן הוא מוסר במודע את זכויותיו לריבון, למעט את הזכות לחיים.

     

    זאת הנקודה המרכזית: האדם, אצל הובס, יוצר משטר אוטוריטרי. הוא עושה זאת אך ורק במטרה להבטיח את זכותו המוחלטת לחיים. מה שחשוב בגישה של הובס אינן דווקא המסקנות הפוליטיות, אלא ההנחות הפילוסופיות שלפיהן האדם קודם לחברה ובונה אותה למען עצמו.


    עידן האורות: הוגים משוחחים ומחליפים דעות בסלון צרפתי (Anicet Charles Gabriel Lemonnier 1812)

     

    הנחה זו היא שאפשרה לג'ון לוק, 40 שנה מאוחר יותר, להרחיב את התפיסה של הובס ולהכריז כי לאדם יש זכויות נוספות, ולא רק הזכות לחיים (זכות שהמדינה או החברה אינן רשאיות לקחת ממנו, מאחר שלא הן שיצרו זכות זו). לוק מוסיף את הזכות לחירות ולרכוש, וכך יש לנו את מערכת הזכויות הטבעיות, שמתגלגלת ומתפתחת במאה ה-18 ומהווה את התשתית האידיאולוגית של המהפכה האמריקאית ושל המהפכה הצרפתית.

     

    הזכויות הטבעיות זוכות במהפכה הצרפתית למשמעות מודרנית של "זכויות האדם", ומכאן המסקנות הפוליטיות לפיהן האדם בנה את החברה לצרכיו, ולא להפך. היחיד הוא היוצר של הסדר החברתי. גישה תועלתנית זו הייתה תרומה אדירה להתפתחות הליברליזם והדמוקרטיה: היא יצרה את מושג ריבונות העם וזכויות הפרט.

     

    ומול תפיסה זו של האדם במרכז הוצגה אלטרנטיבה רעיונית, שבה יש חלופות למרכזיותו של האדם, תנועות שאתה קורא להן "אנטי-נאורות"?

     

    מול תבונת הפרט מציבים שוללי הנאורות את נקודת המוצא הדטרמיניסטית שלהם, לפיה ההיסטוריה היא זו שיצרה את החברה. היסטוריה ותרבות, כוחות שנוצרים מעל ומעבר לרצונותיהם של יחידים, הם המעצבים את החברה ואת ההתנהגות והמבנה המנטלי של כולנו.

     

    אנחנו תוצרים של תהליכים ששורשיהם עמוקים, היחיד הוא תא חברתי, והחברה היא שקובעת את התנהגותנו וגורלנו. מאבק בהיסטוריה, בתרבות ובמסורת יביא להרס הציוויליזציה. האנטי-נאורות רואה באדם עלה או ענף של עץ, עץ החברה או עץ האומה, והעץ לעולם קודם ערכית לעלים ולענפים הבודדים שלו.

     

    כאשר מדברים על מושג האומה, כדאי לזכור כי האנציקלופדיה של דידרו וד'אלמבר מגדירה את האומה כמכלול של אנשים, החיים על שטח נתון בגבולות נתונים ונשמעים לאותו שלטון. אין שם מילה על היסטוריה, תרבות ושפה, גם לא על דת ומוצא אתני.

     

    לעומת זאת, תנועת האנטי-נאורות רואה באומה דבר גדול בהרבה: התגלמות יחידה במינה של חוכמת הדורות הקולקטיבית, ישות בעלת זהות ייחודית, ובדרך-כלל גם בעלת שליחות מיוחדת. האנטי-נאורות רואה באומה גוף אורגני בעל אופי שאי-אפשר לשנותו, כפי שאי-אפשר לשנות צבע עור.

     

    ממושג ה"אומה" התפתח מושג ה"לאומיות", שמציב את הלאום לפני הפרט. הלאומיות הסיגה לאחור את האוטונומיה של האדם במאבקו להשתחרר ממגבלות ההיסטוריה והתרבות. האם, במובן זה, התנועות הלאומיות אינן תנועות נאורות?

     

    מצד אחד, התנועות הלאומיות מהוות נסיגה ביחס לרעיון של תפיסת האוטונומיה של היחיד: הנאורות העמידה את היחיד כקודם ערכית ללאום, ומנגד, אין לאומיות שאיננה רואה את המכלול כקודם ליחיד. מצד שני, אסור להתעלם מהעובדה שהלאומיות תרמה לשחרור אוכלוסיות ועמים מידי כובשים זרים.

     

    בגלל העובדה שעניינה המרכזי הוא הקולקטיב ולא היחיד, הלאומיות הולידה בקלות יתרה משטרים של עריצות. הלאומיות הייתה מעוניינת בחירות הקבוצה, ולא בחירות של פרטיה.

     

    במאה העשרים התרסקו האידיאולוגיות הגדולות, ואנחנו רואים חזרה לדת ולחלופין, לחשיבה מיסטית. זה קשור למאבק הפילוסופי שתיארת בין הנאורות לאנטי-נאורות, או שמדובר בתופעה אחרת?

     

    היה בנאורות סוג של הבטחה, שהתבונה מסוגלת לתת פתרון לכל מחלה. הכישלון, או במילים עדינות, חוסר היכולת של התבונה ליצור עולם מושלם, הוא אחד הגורמים לאכזבה מהנאורות. האכזבה דחפה חזרה למסלולים אלטרנטיביים, וכמובן לדת.

     

    אבל אי-אפשר להסביר את הנטייה לדת או לסמכות רק בחולשת הנאורות. צריך גם להתייחס לעוצמתה של האנטי-נאורות ולמאבק העיקש בנאורות. במחצית הראשונה של המאה העשרים נדמה היה שהנאורות טובעת בשיטפון אדיר של התנגדות. אירופה – המקום שבו קאנט ורוסו צמחו – הפכה להיות המקום הנורא ביותר על פני כדור הארץ. המאבק הערכי נמשך ויימשך גם בעתיד. זה רק מסתבך והולך.

     

    נדמה כי אפשר ליחס את חולשת הנאורות בשנים האחרונות פחות לעוצמת המחשבה האנטי-נאורה או המיסטית ויותר לחשיבה הפוסט-מודרנית, שבה אין יותר ערכים מוחלטים.

     

    זו בעיית המפתח של 30 השנים האחרונות. אל נשכח שאילו ערכי הנאורות לא היו נשחקים, ספק אם הפוסט-מודרניזם היה זוכה לאותה הצלחה שהייתה לו עד לפני זמן לא רב. ערכים מוחלטים הם יסוד הנאורות, ואלה אינם תלויי זמן ומקום.

     

    הרלטיביזם, שמקורו בהתקוממות נגד הנאורות, אומר לנו שצריך לשמר כל תרבות ולבחון אותה מבפנים, ולא מבחוץ. כלומר, לא על-פי ערכים מוחלטים, אלא על-פי ערכיה שלה עצמה. כי הרי הערכים שלך אינם שלי, ולכל אחד יש ערכים משלו.

     

    אמת או שקר אינם תלויים בזווית הראייה, ותפקידו של חוקר הוא לחתור אל האמת. היסטוריון המוותר על חתירה אל האמת ועל חשיפת העובדות כפי שהתרחשו ועל הערכתן; היסטוריון המקבל את הגישה לפיה לכל אחד אמת משלו, ואמת זו לגיטימית כמו כל אמת אחרת, ולכל אחד "נרטיב" משלו - שוקע ברלטיביזם מסוכן

    מאין כמוהו.

     

    אני חושב שאם מיישמים את הגישה הזו באופן אוניברסלי, היא מובילה לאסון. שהרי אם אין ערכים מוחלטים שקיימים מעבר לזמן ולמקום נתונים, לפי מה נקבע את נורמות ההתנהגות שלנו? היכן נמצא את המצפן הראוי לפיו נארגן את חיי החברה ואת החיים הפוליטיים שלנו? איך נקבע את יחסנו לזולת?

     

    הרלטיביזם המוסרי של מסורת האנטי-נאורות עומד ביסודם של האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים. לכן חייבים לדבוק בתפיסת הנאורות, לפיה אכן קיימים ערכים אוניברסליים, ומה שנכון בשבילי נכון גם בשבילך וגם בשבילה.

     

    אם חירות היא דבר טוב - אז היא טובה בכל מקום, לכל בני האדם ובכל זמן. אם בני האדם שווים, הם שווים בכל מצב ובכל תנאי. זהו עיקרון יסוד של הנאורות. מדוע בני האדם נתפסים כשווים מאז הובס? בזכות ההנחה שהם יצורים רציונליים. על הנחה זו מבוססת המחשבה הליברלית הדמוקרטית.

     

    אם אתה לוקח מהפסיכולוגיה החברתית את ההנחות שלפיהן האדם הוא חיית טרף המופעלת על-ידי אינסטינקטים, פחדים ושנאות בלתי נשלטים, אז איזה היגיון יש בשלטון עצמי ובדמוקרטיה?

     

    הנאורות אומרת: האדם הוא יצור רציונלי, ובתור שכזה יש לו זכות ויכולת לשלוט בעצמו, והוא מצויד במטען השייך לו מעצם טיבו - זכויות אדם. חירות או שוויון הם ערכים מוחלטים, ואי-אפשר לקחת אותם מהיחיד. זאת, למרות העובדה שאנשי הנאורות לא היו תמימים וידעו שהזכויות והחירויות שלנו הן סוג של פיקציה אינטלקטואלית.

     

    הדמוקרטיה וזכויות האדם הן פיקציה? באיזה מובן?

     

    אכן, מושג הזכויות הטבעיות, הקדם-חברתיות, והתפיסה לפיה החברה היא יצירה מלאכותית מעשה ידי אדם, לא היו אלא פיקציה או מוסכמה. אבל מוסכמה זו מונחת ביסוד המהפכה שהעמידה במרכז העולם את האדם החופשי והריבוני.

     

    במילים אחרות: זכויותינו וחירויותינו כיצורים אוטונומיים אכן מעוגנות בפיקציה האומרת כי בכל זמן ובכל מקום, האדם, מעצם מהותו, הוא יצור תבוני, ולכן גם יצור חופשי ושווה לכל בני האדם האחרים.

     

    אין פלא אפוא שבזמנים הקשים של המאה העשרים קל הרבה יותר היה לשלול את הפיקציה הזאת מאשר להגן עליה. בעיניהם של שוללי הנאורות, פיקציה זו הייתה בבחינת התקוממות נגד אלוהים ואדם, שבאה להרוס כל סדר אנושי, חברתי ופוליטי מוכר.

     

    אדמונד ברק - מחלוצי האנטי- נאורות - העמיד מיד מול זכויות האדם את הזכויות ההיסטוריות: זכויות אוניברסליות לא היו בעיניו אלא המצאה מופשטת וחסרת שחר של הפילוסופים של הנאורות. הזכויות הממשיות היחידות הקיימות הן זכויותיו של אדם קונקרטי, נתון בקונטקסט היסטורי ותרבותי.

     

    לפי גישה זו, תורת משפט הטבע והזכויות הטבעיות, שהתפתחה, בין היתר, בעקבות המהפכה המדעית של המאה ה-17, זו שהובס העניק לה את לבושה הפילוסופי, וכעבור 100 שנה מצאה את ביטויה המלא ביותר באנתרופולוגיה הפילוסופית של רוסו, איננה אלא פרי מוחם המעוות של הפילוסופים של הנאורות.

     

    עמדותיהם של שני המחנות, למרות כל הווריאציות שבתוכם, היו ברורות: אנשי הנאורות טענו שכל מה שמפריד בין בני האדם הוא פחות חשוב ופחות משמעותי ממה שמשותף להם. אנשי האנטי-נאורות חשבו בדיוק להפך: מה שעושה את החיים ראויים, מה שמניע את ההיסטוריה, הוא השוני בין בני האדם.

     

    אם לסכם במשפט אחד: הנאורות מדגישה את המשותף, בעוד שהאנטי-נאורות מדגישה את ההבדלים. כל דרך מובילה בסופה למסקנות מסוג אחר, וכמובן לשיטות חברתיות ופוליטיות שונות.

     

    המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 10 של כתב העת "אודיסאה-מסע בין רעיונות".  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים